תקייה - דוקטרינת השקרים החוקית.

תקייה - דוקטרינת השקרים החוקית.

בעבר שוחחנו על המקורות ההיסטוריים של האינקוויזיציה הספרדית וראינו כיצד המזרח תיכוניים שנשארו בספרד לאחר שחרורה השתמשו בדוקטרינת ה"תקייה". דוקטרינה זו אפשרה להם לשקר בצורה הבוטה ביותר ולהציג את עצמם כנוצרים אדוקים, בזמן שפועל הם שמרו אמונים לדתם האמתית, זממו וללא חרף הובילו לפגיעות ומעשי זוועה ואף פוגרומים באזרחים האחרים. התנהלות חתרנית והרסנית זו הובילו לבסוף להקמתה של האינקוויזיציה שנועדה לבחון האם המומרים אכן אמצו את הנצרות או שהינם שקרנים ויפנו באלימות נגד הנוצרים בכל הזדמנות שתהיה להם.

אכן, לבעלי הדתות האחרות יכולה הדת המזרח תיכון להיתפס כפרדוקסלית. מצד אחד היא מוצגת ללא חרף כ"דת השלום", בזמן שבמקביל היא גם אחראית למרבית התקפות הטרור בעולם. האפולוגטיקנים המודרניים טוענים כמובן שמדובר בדת שנבנתה על ערכים מוסריים, בזמן שאחרים מדגישים כי מדובר בדת של החוק. אולם התפיסה הכפולה של "האמת" ו"השקר" של דת זו חושפת עוד יותר את אופייה הפרדוקסלי: בזמן שספר הקודש שלהם גורס נגד מרמה של "מאמינים" אחרים משום ש"אלהים לא ינחה את הבוגדים ואנשי כזב!" (40, כח), שקרים כלפי ה"לא מאמינים" - "תקייה" - נתמכים בידי ספר הקודש ונכנסים לקטגוריית הדברים אותם יש אישור חוקי-דתי לבצע.

התקייה מאפשרת שני שימושים בסיסיים. הראשון והמוכר יותר הוא הסתרת האמונה האמתית שנמצאת בלבו של המאמין עקב הפחד מרדיפות. שימוש היסטורי כזה בתקייה היה נפוץ בקרב הקהילות השיעיות כאשר היו הללו למיעוטים מול הסונים ובכך תחת איום. הסונים, לעומת זאת, סבלו במידה קטנה בהרבה מרדיפות וניהלו ג'יהאד נגד הלא מאמינים; היה זה במסגרת העימותים הללו שפיתחו הסונים את הגרסה שלהם של תקייה, דהיינו לא כהסתרה בדומה לשיעים אלא כהונאה בוטה. למעשה, נמצאת ההונאה עמוק בדוקטרינה של דתם, ואף מוצגת לעתים קרובות כשוות ערך - ולעתים אף עליונה - לסגולות הצבאיות האוניברסליות כגון אומץ, עוז או הקרבה עצמית.

נשאלת אם כך השאלה, כיצד בזמן שהם מקבלים עידוד להיות דוברי אמת, יכולה להיות המרמה לא רק נפוצה אלא אף קדושה? כיצד מצדיקים המלומדים המזרח תיכוניים את התקייה והשימוש בה? כיצד היא משתלבת בקוד האתי והרחב של דתם, בעיקר ביחס כלפי בני דתות אחרות, ומה הן ההשלכות של כך? נדון בכך ברחבה להלן.

לפי השריעה, קובץ הפסיקות המשפטיות השלט אשר מגדיר את התנהלותם של "המאמינים" תחת כל הנסיבות, ההונאה לא רק שמאושרת בתנאים מסוימים, אלא אף נדרשת והכרחית תחת אחרים. אלו שהכריחו אותם בכוח בתקופות המוקדמות של הג'יהאד לחזור מאמונתם החדשה למקורית או לעבור לאחרת, קיבלו למעשה אישור דתי לשקר ולהעמיד פנים כי כופרים בדתם החדשה. שופטי דת אחרים קבעו כי זאת היא חובה עבור המאמינים לשקר בכדי לשמור על עצמם וחייהם, זאת בהתאם לפסוקי ספר הקודש שלהם אשר אוסרים עליהם להיות חלק פעיל במותם שלהם.

זאת היא ההגדרה הקלאסית של דוקטרינת התקייה. היא נגזרת מהמילה הערבית המציינת "פחד", ובאקדמיה המערבית נוטים להגדירה כדוקטרינה אליה פונים בתקופה של רדיפות דתיות, לרוב שיעים החיים תחת רוב סוני. היא אפשרה לשיעים להסתיר את אמונתם בחיי היום יום, ואף להתפלל ולהתנהג כלפי חוץ כמו סונים לכל דבר ועניין.

יחד עם זאת, אחד הספרים הבודדים שמוקדשים לעניין, אותו כתב המלומד הדרוזי הלבנוני פרופ' סמי מקארם מאוניברסיטת ביירות תחת הכותרת בשפתו "תקייה באסלאם" / "הסתרה באסלאם" ב-2004, לא משאיר ספק שהתקייה היא בשום אופן לא הייתה מוגבלת להסתרה השיעית בלבד עקב הפחד מרדיפות. ספרו של מקארם,[1] אשר כתב כ-25 ספרים אודות האסלאם, מתאר את היישום הרחב יותר של התקייה אותה ניתן ליישם למעשה בכל מקום בעולם:

"לתקייה יש חשיבות בסיסית באסלאם. כמעט כל כת אסלאמית מסכימה בכך ומיישמת אותה ... אנו יכולים אפילו לקבוע שיישום התקייה הוא המיינסטרים באסלאם, וכי אותן כתות מועטות שאינן עוסקות בו סוטות מהזרם המרכזי ... תקייה נפוצה מאוד בפוליטיקה האסלאמית, במיוחד בעידן המודרני."

לפיכך, הטענה הנפוצה לעתים קרובות במערב לפיה התקייה היא תופעה שיעית בלבד כלל איננה נכונה. אין ספק שעם היותם מיעוט החי לעתים קרובות תחת רוב סוני, היו לשיעים יותר סיבות היסטוריות ליישם את ההסתרה. מנגד, שלטו הסונים על אזורים אדירים שכבשו מספרד ועד סין; כך, בהיותם הרוב הדומיננטי לא היה להם לרוב את הצורך לרמות ולהתנצל בפני "הכופרים" על שום דבר; בין יוצאות הדופן הנדירות הן כאמור ספרד ופורטוגל בתקופות הרקונקיסטה בהן נאלצו הסונים להסתיר את דתם[2] האמתית ובכך הובילו לעליית האינקוויזיציה. באופן אירוני, בתקופות המודרניות מוצאים את עצמם סונים החיים במערב בנעלים ההיסטוריות של השיעים, לרבות בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.

ההונאה של הלא מאמינים נמצאת גם בספר הקודש המזרח תיכוני: "אתם המאמינים! אל תבקשו עזר מהבוגדים [כופרים]‏, אם יש מאמינים בכם; כל עושה זאת, אין ישועתה לו באלהים; רק אם תיראו מהם" (3, כז). המפרש הקוראני הפרסי המפורסם בין המאות ה-9 ו-10 מוחמד אבן ג'ריר א-טברי מסביר זאת כך: במידה והמאמין נמצא תחת סמכותו של הלא המאמין עליו להתנהג כלפיו בנאמנות ולומר לו את כל אשר הוא רוצה לשמוע בכדי לשמר את עצמו, אולם יש להמשיך לשנוא את הלא מאמין בלב; אלוהים עצמו אסר על המאמינים להיות ידידותי או מקורבים לכופרים, אלא רק במקרים בהם לכופרים יש סמכות עליונה, ובמקרה כזה יש להתנהג כלפיהם בידידותיות אך בפועל לשמור על אמוני הדת.

גם המלומד והפרשן הקוראני בן המאה ה-14 עומר אבן קתיר התייחס לפסוק זה. לפיו, בכל תקופה ומקרה של פחד מהלא מאמינים יכול המאמין להגן על עצמו דרך העמדת פנים. כהוכחה לכך הוא מצטט את אחד מבני לווייתו ("צחאבה") של הנביא, אבו דארדה, אשר אמר כי "הבא נחייך מול כמה אנשים בעוד שליבנו מקלל אותם." בן לוויה אחר, אל-חסן, אמר "לעשות תקייה הינו דבר מקובל עד אחרית הימים", דהיינו לנצח.

מלומדים אחרים כגון אימאם אל-קורטובי בן המאה ה-13 או אבן ערבי בן המאות ה-12 וה-13 הרחיבו את תפקידה של התקייה גם למעשים. במילים אחרות, המאמינים יכולים להתנהג כמו הכופרים, ואף חמור מכך - אפילו להשתחוות ולסגוד לאלילים ולצלבים ולתת עדות שקר. הם אפילו הרשו לחשוף לאויב את כל החולשות של בני דתם האחרים למעט כאלו שיובילו למותם. כפי שכותב מקארם: תקייה, גם אם היא מבוצעת ללא כפייה, אינה מובילה למצב של בגידה - גם אם היא מביאה לחטא הראוי לאש השאול.

גם הנביא של המזרח תיכוניים, אשר נחשב בעיניהם לדמות האידיאלית והראויה ביותר לחיקוי, ראה בשקר אמצעי חיוני ולגיטימי. הוא אפשר לשקר בשלושה מצבים: ליישב ריב בין שני צדדים, להרגיע את האישה, ובמלחמה. ניתן אף למצוא טענות שה-עולמא מסכימה שההונאה הינה חוקית בתקופות מלחמה, וכי היא אף חלק אינטגרלי מאמנות המלחמה. לפי מקארם, הכוונה של הונאה זו היא תקייה משום שמותר לרמות את האויב.

ללא ספק, ישנם חכמי עולמא המאמינים כי התרמית היא חלק בלתי נפרד מהמלחמה. אבן ערבי קבע כי בחדית' התרמית המלחמתית של הנביא ברורה לחלוטין, וכי יש בכך יותר צורך אפילו מאומץ. אבן מוניר בן המאה ה-14 כתב כי "מלחמה היא תרמית, כלומר, המלחמה השלמה והמושלמת ביותר לנהל בידי הלוחם הקדוש היא מלחמת התרמית, לא העימות" עקב הסכנות מהאויב והאפשרות להשיג ניצחון ללא פגע. אבן חג'ר אל-עסקלאני בן המאה ה-15 מייעץ להיזהר מאוד במלחמה, ובמקביל להציג קינה ואבל בפומבי בכדי לרמות את האויב.

הקונספט המזרח תיכוני לפיו המלחמה הינה תרמית חוזר עוד לקרב אל-חנדק בשנת 627 בו לחם הנביא נגד מספר שבטים ערביים אשר לא המירו עדיין את דתם ואשר נקראו "אל-אחזאב". בקרב זה, אחד מאנשי אחזאב, נעים אבן מסעוד, הלך למחנה הנביא והמיר את דתו. הנביא הבחין כי שאר אנשי הבוגד הזה אינם מודעים למעשיו, וביקש ממנו לחזור אליהם ולגרום להם לסגת. היה זה המקרה הראשון והמפורסם בו אמר הנביא "המלחמה היא תרמית". מסעוד חזר למחנה האחזאב והחל בסודיות לתת להם בכוונה עצות רעות. הוא גם גרם לשבטים השונים להתעמת ביניהם, וללא היכולת לסמוך אחד על השני הם התפזרו ובכך הצילו את הדת החדשה בשלביה המוקדמים. כדוגמה לתקופה המודרנית ניתן לציין את המתכנן הראשי של פיגועי 9/11 ח'אלד שיח' מוחמד, אשר תירץ את המעשה בכך שהזכיר את הנביא וטענתו ש"המלחמה היא תרמית".

לפי אחד הסיפורים, המשורר החצי יהודי כעב אבן אלאשרף לעג לנביא, אשר בתגובה שאל מי יסכים להרוג אותו? צעיר בשם מוחמד בן מסלאמה התנדב לעשות זאת, אך רק בתנאי שיוכל לשקר בכדי שיוכל להתקרב למשורר. הנביא הסכים, והמתנקש הלך אל כעב והחל להשפיל את הנביא ואת דתו. הוא היה כל כך משכנע שכעב הסכים להתקרב אליו ושילם על כך בחייו.[3]

הנביא הזכיר גם דברים נוספים אשר מציגים את ההונאה באור חיובי כגון שאלוהים פקד עליו לדבר בשפה דו משמעית באותו האופן שפקד עליו להקים מחויבויות דתיות. הוא אף אמר כי "מי שחי את חייו בהעמדת פנים מת כקדוש מעונה".

כך, לא יכול להיות ספק כי העדויות המוקדמות ביותר של הדת המזרח תיכונית חושפות את החשיבות והבולטות של התקייה כצורת לחימת הג'יהאד. החסידים המוקדמים של הדת הזאת מתוארים לעתים קרובות כמשתמשים בשקרים בכדי להישאר חופשיים, לרוב באמצעות הכחשה או עלבון של דתם האמתית או הנביא, זאת בהסכמתו או תמיכת הנביא עצמו, תוך ש"הכוונות" ("נייה") האמתיות שלהם נותרות טהורות. במהלך מלחמות הג'יהאד, במידה והנוצרים היו בעלי הסמכות, הייתה דוקטרינת התקייה בולטת בהרבה. כפי שכותב מקארם: התקייה שימשה כאמצעי להדוף סכנה שהופנתה כלפי המוסלמים, במיוחד בתקופות קריטיות וכאשר גבולותיהם נחשפו למלחמות עם הביזנטים, ולאחר מכן לפשיטות מסעי הצלב של הפרנקים והאחרים.

גם ספר הקודש המזרח תיכוני הוא כאמור עדות לתקייה. אלוהים הוא מי שקבע מסורתית את הפסוקים הללו ועל כן יכול להיתפס בתור הרמאי האולטימטיבי שכן מתואר בספר הקודש כ"מקאר" הטוב ביותר, דהיינו הרמאי. לדוגמה: "בהתנכל עליך הבוגדים לתפשך או להמיתך או לגרשך וימתיקו סוד עליך, אלהים התחכם להם והוא הטוב מכל המתנכלים" (8, כט). דוגמה נוספת: "וברחמנו את האנשים אחרי בוא אליהם צוקה‏ הערימו סוד באותותי; אמור: אלהים ימהר להתחכם לכם, ומלאכינו יכתבו בספר את נכליהם!" (10, כב).

כל קורא קפדן של ספר הקודש הזה ישים לב לסתירות הרבות בין הפסוקים השונים שלו, ובמיוחד לאופן בו פסוקים שלווים וסובלניים כתובים לצד האלימים וחסרי הסובלנות. גם חכמי עולמא המוקדמים התקשו לקבוע אילו פסוקים להכניס לשריעה: אלו הטוענים כי אין לכפות את הדת בכוח או אלו הפוקדים להילחם בלא מאמינים עד שימירו את דתם או ייכנעו - "הלחמו בהם עד תם המסה והורמה קרן האמונה" (8, לט); "אמנם אחר כלות החדשים הקדושים הרגו את עובדי האלילים באשר תמצאום, אחזו וצררו אותם וארבו להם בכל הדרכים! ואם ייטיבו את דרכם ויתפללו ויחוננו דלים, הניחום, כי סלח ורחום אלהים" (9, ה); "הרגו אלו אשר לא מאמינים באלהים ולא ביום האחרון ולא יאסרו את אשר אסר אלהים ושלוחו ובאנשי הכתב אשר לא ישפטו משפט צדק עד יובילו לך שי ויכנעו מפניך" (9, כט). בכדי להתמודד עם הסתירות פותחה דוקטרינת הביטול ("נאש" ו"מנסוק") הקובעת למעשה כי הפסוקים שהופיעו בחייו המאוחרים של הנביא הם עדיפים על המוקדמים יותר.

אולם מדוע הסתירות הללו בכלל קיימות? הטענה הרווחת היא כי בשלביה המוקדמים של הדת החדשה היו הנביא וקהילתו קטנים בהרבה במספרם מהאויבים שלהם אשר חיו לידם במכה ועל כן היה הצורך במסר של שלום. אולם לאחר ההגירה הגדולה ("הג'רה") ל-מַדִינָה ב-622 והעלייה בכוחם הצבאי, החלו להיחשף בהדרגתיות גם הפסוקים הלוחמניים - אשר מסורתית החלו להישלח מאלוהים - ואשר היו תמיד מותאמים לכוחם העולה של הג'יהאדיסטים. בכתבי פרשות הדת, הפסוקים הללו אכן מקוטלגים לשלבים: אגרסיה פאסיבית, ההיתר להילחם נגד אלו הפוגעים בך, הפקודות להילחם באויבים, והפקודה להילחם בכל הלא מאמינים באשר הם בין אם הם עוינים כלפיך או לא. העלייה בכוחה הצבאי של הדת החדשה מסביר גם את השינוי המתמיד במדיניות.

טענות אחרות הן כי במהלך שנות הכתיבה הרבות של ספר הקדוש, הוא הציג שינוי הדרגתי מפסוקים שלווים ורוחניים פאסיביים לצווים דתיים ולבסוף לג'יהאד אלים וכיבושים רק בכדי להתאים את המומרים המוקדמים לדת החדשה; זאת בכדי שלא יתרחקו מהחובות הקשות והדרמטיות של הפסוקים המאוחרים יותר כגון "נכפתה עליכם הלחימה, אף-על-פי שהיא שנואה עליכם, אך, יש שתשנאו דבר-מה, אף כי טוב הוא לכם, ויש שתאהבו דבר- מה, אף כי רע הוא לכם. אללה יודע ואתם אינכם יודעים" (2:216).

כך או כך, הנקודה החשובה של פסוקים אלו היא שכאשר המאמינים הם חלשים או בעמדת מיעוט עליהם להתנהג בהתאם לפסוקי מכה הדוגלים בשלום וסובלנות, אולם כאשר הם החזקים עליהם לנהוג בהתאם לפסקי מַדִינָה הדוגלים במלחמה וכיבושים. במידה וניתן, יש לנהל את הג'יהאד בכוח, אך אם לא, אזי דרך הלשון באמצעות ההטפה, ואם גם זה לא ניתן, אזי דרך הכוונות שבלב.

במסגרת המלחמה, אין השימוש בתקייה בקרב המזרח תיכוניים אמור להיות יוצא דופן שכן כלל התרבויות האנושיות מיישמות תחבולות במסגרת הלחימה. זאת בהחלט ניתן למצוא גם אצל בעלי דתות אחרות כגון ניקולו מקיאוולי, תומאס הובס וסון דזה. אולם ההבדל הוא שהלחימה נגד הכופר הינה תמידית ובלתי פוסקת, כפי שכתוב בספר הקודש שלהם: "הלחמו בהם עד תם המסה והורמה קרן האמונה; ואם ישובו, אלהים יראה את פעלם" (8, לט). "חובתו של הג'יהאד קיימת כל עוד לא הושגה השליטה האוניברסלית של האסלאם. השלום עם מדינות לא מוסלמיות הוא, לפיכך, מצב עניינים זמני בלבד; הסיכוי של נסיבות בלבד יכול להצדיק זאת באופן זמני".[4]

אם נחזור לדוקטרינת הביטול, היו מלומדים שטענו ש"פסוק החרב" של ספר הקודש - "אמנם אחר כלות החדשים הקדושים הרגו את עובדי האלילים באשר תמצאום, אחזו וצררו אותם וארבו להם בכל הדרכים! ואם ייטיבו את דרכם ויתפללו ויחוננו דלים, הניחום, כי סלח ורחום אלהים" (9, ה) - ביטל קרוב ל-130 פסוקי מכה שלווים יותר, לרבות כל פסוק אחר בספר הקודש אשר פוקד או רומז כל דבר פחות מאשר התקפה מלאה על הלא-מאמינים.[5] למעשה, כל ארבעת האסכולות המשפטיות הסוניות מסכימות כי הג'יהאד הוא מלחמה נגד הכופר אשר סירב להמיר את דתו או לשלם את מס הג'יזיה ולחיות בכניעה ותחת דיכוי.

[1] Sami Nasib Makaram, Al Taqiyya fil Islam, Druze Heritage Foundation, 2004.

[2] https://www.scribd.com/document/53913238/Islam-in-Spain-Afta-the-Reconquista [3] Ibn Ishaq, The Life of Muhammad, OUP Pakistan, 1989. [4] Emile Tyan, The Encyclopedia of Islam, vol. 2, Brill, 1960, "Djihad". [5] https://proconservative.net/PCVol9Is165BuckayPeaceOrJihad.shtml