"העיט הבודד" - צ'ארלס לינדברג והטיסה מעל האטלנטי.

"העיט הבודד" - צ'ארלס לינדברג והטיסה מעל האטלנטי.

צ'ארלס אוגוסטוס לינדברג הבן נולד ב-4 בפברואר 1902 בדטרויט, ארצות הברית. הוא היה בנו היחיד של חבר הקונגרס הרפובליקני המוכר ועורך הדין צ'ארלס אוגוסטוס לינדברג ואשתו השנייה אבנג'לין לנד, מורה. הנישואין של הוריו לא היו מאושרים והזוג חי למעשה בנפרד. אביו עבר למיניסוטה, וצ'ארלס הצעיר העביר זמן רב ביערות בציד, דייג, וצפייה בבולי העץ מתגלגלים במורד נהר המיסיסיפי. הוא התעניין למעשה בכל דבר בכדי להימנע ממערכת ההשכלה הרשמית. הוריו היו אומנם מלומדים מאוד, אך לינדברג הילד לא התעניין רבות בספרים. מרכז עולמו היו הרפתקאות.

ללינדברג הבן היה הרבה במשותף עם אביו. העצמאות שלהם הייתה חשובה מאוד לשניהם. שניהם מאוד אהבו את הטבע הפראי, ושניהם האמינו כי אמריקה מוגדרת דרך הרוח של החזית שלה. כנער ניהל לינדברג את החווה המשפחתית, עבודה שהוא מאוד נהנה ממנה, אולם ההתקדמות הטכנולוגית האדירה בתחילת המאה ה-20 תפסה את תשומת לבו עוד יותר.

הוא למד לנהוג ב"עגלה ללא סוס" כבר בגיל 11, ואפילו היה הנהג של אביו במהלך מסע הבחירות שלו באזורי הטבע של מינסוטה. כיום זה היה כמובן בלתי מתקבל על הדעת שכן שניהם היו נכנסים לכלא, ויותר מכך, לינדברג הילד פעמים רבות כלל לא הגיע לבית הספר והעדיף ללכת לצוד והסתובב עם אקדח קולט 0.45 אינץ' אותו קשר למותן כמו בוקר.

הוריו ביקשו ממנו לעבוד קשה, לשפר את הישגיו הלימודיים, וב-1920 הוא עבר את מבחני הכניסה והתקבל לאוניברסיטת ויסקונסין ללימודי הנדסה אזרחית, לא עקב היוקרה האקדמית של המוסד, אלא בעיקר משום שאהב את האגמים בסביבתו. בצעירותו נתפס לינדברג כטיפוס מוזר וגלמני. הוא היה ביישן עם נשים והחשיב את הסטודנטים האחרים לילדים מכיוון שהתעניינו יותר מדי בריקודים ואלכוהול. הוא עצמו לא שתה ולא עישן. מרכיב נוסף בהשכלה האקדמית שלו הייתה התעניינותו הגדלה בתחום הטיסה. הידיעות אודות המעשים המופלאים של טייסי מלחמת העולם הראשונה הפכו בתקופה זו לנפוצים מאוד, וגם לינדברג עצמו רצה לעוף. כנגד הרצון של הוריו, הוא עזב את הלימודים לאחר שנה אחת ועבר ללינקולן, נברסקה, בכדי ללמוד טייס. הוא השתתף בתרגילי פעלולים של "הקרקס המעופף" (Barnstorming) של שנות ה-20 במערב התיכון תחת השם "Daredevil Lindbergh", וביצע את תרגיל ההליכה על הכנפיים במהלך הטיסה וצניחה. אולם הוא ביקש גם מטוס משלו ורצון לטוס לבדו. הוא חסך מספיק כסף לרכוש ב-1922 גרוטאת 90 כ"ס. המטוס נראה נורא אך טס טוב, ולינדברג שדרג את כישוריו בטיסות לכל אורך המערב, ושילם על התחביב תוך שהציע טיסות לאחרים בעלות של 5 דולר. הוא לא החליף בגדים ושמר רק על סכין גילוח ומברשת שיניים, אולם היה חופשי לחיות את חלומו, ללא צורך ברישיון טייס.

טייסי "הקרקס המעופף" היו בשנות ה-20 כמו כוכבי רוק של העשורים המאוחרים יותר, אולם הוא העדיף לשוחח עם המקומיים אודות מזג האוויר והתבואה במקום ליהנות מיין ונשות הערים שהגיע אליהן. לינדברג נחבא אל הכלים ולא היה בטוח כי הינו בעל הקישורים הנדרשים למשרת החלומות שלו - טייס תעופה מסחרית. ב-1924, עקב התעקשותו של חבר, הוא התגייס לצבא ארה"ב. הוא סיים ראשון בלימודי הטייס וקיבל את ההסמכה לסגן משנה. ההכשרה הזאת פתחה בפניו מספר דלתות. חרף העובדה כי תמיד היה תלמיד גרוע ומשועמם, הוא הצטיין בטייס. כך, הוא מצא את הייעוד שלו בחיים.

ב-1925 עבד כטייס דואר אויר. הדבר אפשר לו להרוויח כסף ולשמור על שעות הטיסה הנדרשות עבור עתודת הצבא. בינתיים, הוא גם החל להתעניין בטיסות למרחקים ארוכים. בזמנו היה זה תחום חדש, במיוחד משום שהטכנולוגיה עדיין לא התקדמה מספיק עבור החלומות של הטייסים. ב-1919, צרפתי בשם ריימונד אורטיג הציע סכום של 25 אלף דולר עבור כל מי שיצליח לטוס לבדו וללא עצירות מניו יורק לפריז, כ-5800 ק"מ. אף אחד לא הצליח, וב-1926 אורטיג חזר שוב על ההצעה.

בדומה לנועזים ההרפתקנים האחרים, גם לינדברג ידע על ההצעה. הוא חישב את הלוגיסטיקה הנדרשת, וחישב תכניות, לרבות עיצוב של מטוס אשר ידע כי יצליח במשימה. הוא מעולם לא היה איש מכירות, אולם הוא היה חייב ללמוד זאת בכדי לגייס את המשאבים הנדרשים למשימה. זאת לא הייתה משימה פשוטה. לא היו מלגות מדעים או חבילות ממשלתיות או חינוכיות, או כל עזרה או הלוואה אחרת. הוא היה לבדו. למעשה, הרעיונות והמיזמים הטובים ביותר בהיסטוריה האמריקאית הגיעו מהמגזר הפרטי. גם ההישג של לינדברג היה כזה.

היו לו קשרים עם מספר אנשי עסקים מוכרים מסנט לואיס, להם העניק שיעורי טיסה. הוא הלך אליהם עם תסריט מכירה אותו הכין בתקווה לזכות בכמה דולרים. הוא הצליח לגייס 15 אלף דולר, סכום שהיה בטוח כי יספיק בכדי להשיג מטוס המתאים לצרכים שלו. המשקיעים היו בטוחים שהוא האיש המתאים למשימה. לאחר מספר חודשים הוא מצא מטוס מתאים. למזלו הוא גם מצא חברת תעופה מתחילה אשר הסכימה לבנות מטוס לפי הספספיקציות של לינדברג, ובתקציב זעום. היה זה ללא ספק מיזם פרטי איכותי.

ב-1927, התוצאה הסופית של המיזם המשותף הזה הייתה "הרוח של סנט לואיס" (Spirit of St. Louis), מטוס חד-כנפי בעל מנוע אחד, בניגוד לסטנדרט הדו-כנפי של התקופה. לינדברג ידע כי ישנם מספר מתחרים נוספים על הפרס של אורטיג, הן בארה"ב והן באירופה, והיו גם כאלו שכבר ניסו וכשלו, ואף כאלו שמצאו את מותם בניסיון להצליח. הוא ותומכיו הבינו את הסיכונים, ולבסוף, לאחר מספר חודשי הרכבה ובדיקות, היה לינדברג מוכן לטיסה אשר שינתה את ההיסטוריה.

במאי 1927 הוא טס מסן דייגו, קליפורניה, לסנט לואיס, והצליח להשיג מהירות של מעל ל-100 מייל לשעה, הישג אשר בשנה זו עדיין נחשב לבלתי אפשרי. יומיים לאחר מכן, הוא טס מסנט לואיס לניו יורק ב-22 שעות, הישג שהיה שיא חדש. במשך שבוע לאחר מכן הוא חיכה למזג אוויר מתאים בכדי לטוס לפריז. ב-20 במאי, בשעות הבוקר המוקדמות, לינדברג המריא מניו יורק ממסלול בוצי בו בקושי ניתן היה להשתמש, ותוך כדי רוחות נגדיות עזות. הוא טס צפונה ועקף את החוף של צפון אמריקה לפני שפנה לאטלנטי אל עבר האיים הבריטיים. בצפון האוקיינוס הוא נתקל בסערות וערפל ולמרות שהוא כבר טס 22 שעות ללא הפסקה, נותרו לו עוד מעל ל-11 שעות נוספות. העייפות הייתה אולי האויב המסוכן ביותר. לבסוף, ב-22:24 שעון פריז ב-21 במאי 1927 נחת לינדברג בנמל התעופה לה בורז'ה בפריז. הוא השיג את מה שרבים ראו כבלתי אפשרי.

לאחר הנחיתה בפריז, שלח השגריר האמריקאי טלגרף לארה"ב: "אם היינו בכוונה מחפשים טיפוס שייצג את הנעורות, ההרפתקנות ללא חת של אמריקה ... לא יכולנו להצליח יותר מילד זה של גאונות אלוהית ועוז פשוט."

כאשר הגיעו הידיעות ללונדון ופריז כי לינדברג נמצא כבר בשלבים האחרונים של הטיסה, 100 אלף איש נהרו אל לה בורז'ה בכדי לפגוש אותו. ביום אחד הוא הפך לאדם המפורסם ביותר בעולם, "העיט הבודד". העיתונים של ארה"ב ואירופה לא הפסיקו לפרסם את הידיעה בשערים הראשיים. הוא קיבל הוכרה בצרפת, בלגיה ואנגליה. הנשיא קלווין קולידג' פקד על חיל הים לקחת את מטוסו חזרה לארה"ב. כאשר חזר הביתה, התקבל לינדברג כמו גיבור. הצבא קידם אותו לקולונל והעניק לו את צלב התעופה המצוינת. הנשיא קולידג' העניק לו את מדליית הכבוד. הוא זכה למצעד קונפטי בניו יורק אשר משך אליו 4 מיליון אנשים, ובהמשך הוא טס לאורך ארה"ב ודרום אמריקה, ובכל מקום שהגיע אליו זכה לאותה רמה של הערצה.

עדיין, הוא ניסה לחיות חיים נורמליים. באותה השנה הוא התחתן עם אן מורו, בתו של בנקאי אמריקאי עשיר אשר שימש בתור השגריר האמריקאי במקסיקו, והוא התיישב בניו ג'רזי, במתחם פרטי וסגור שהזכיר את ביתו במינסוטה. התקשורת המשיכה לרדוף אחריו, והוא החל להיות עוין כלפי ההצקות הללו. הוא ניסה להגן על חייו הפרטיים מתשומת הלב שהישגיו הובילו אליה, אולם ללא הצלחה. אשתו הפכה לחלק מהרפתקאות חייו והם טסו ביחד ברחבי העולם, מה שהפך בסוף לחלק מספרה רב המכר.

לזוג נולד בן, לו הם גם קראו צ'ארלס, ואף ציפו לילד נוסף כאשר התרחשה טרגדיה. ב-1932, צ'ארלס בן 20 החודשים נחטף ונרצח. שערי העיתונים כתבו אודות "פשע המאה", ובהמשך על "משפט המאה" של הרוצח. אולם לינדברג עצמו האשים את התקשורת. הזוג עזב את ארה"ב ועבר לאנגליה עד 1939. נראה כי היה זה בשלב זה שבו ביצע לינדברג את המעבר מדמות הרואית אהובה לדמות ציבורית שנויה במחלוקת ולעתים אף שנואה.

במהלך שהותו באירופה, ביקש ממנו ממשל הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט לבחון ולאבחן את יכולות הלופטוואפה הגרמני. הוא הצליח להטיס מספר מטוסים גרמניים והשיג מידע טכני חשוב על אחרים. הוא הודיע לממשל האמריקאי כי הטכנולוגיה האמריקאית אומנם עדיין מתקדמת יותר, אך הגרמנים צפויים להדביק אותה ב-1941 או 1942. הוא גם התרשם רבות מהנחישות, הרוח והמנהיגות של העם הגרמני. הוא חשב שהיטלר הוא קנאי קיצוני, אולם היו לו דברים חיוביים לומר על הגרמנים עצמם. הוא ראה את ההשפעה של השלטון הנאציונל-סוציאליסטי של היטלר כמייצב של המצב הפוליטי והכלכלי. לינדברג היה מודאג לגבי האפשרות של מלחמה והאמין שמכיוון שהמעצמות המערביות אפשרו לגרמנים להתחיל שוב את תהליך החימוש לאחר מלחמת העולם הראשונה, האפשרות היחידה שנותרה להם למעט אובדן מילוני אנשים במלחמה הייתה להמשיך להעניק לגרמניה את האפשרות לחמש את עצמה ולהחזיר לה חלק מכוחה הקודם.

לפני 1938, הציבור האמריקאי לא ייחס חשיבות רבה להרפתקאות של לינדברג באירופה. הוא טייל לא רק בגרמניה, אלא גם בברית המועצות. הוא שנא את הקומוניזם ופחד מההשפעה הפוטנציאלית של ברית המועצות על אירופה. מסיבה זו הוא האמין כי יש לגרמנים ולאמריקאים אויב משותף. אולם עם הזמן הוא הפך למודאג יותר ויותר מהנאציונל-סוציאליסטים, כמו גם הציבור האמריקאי. במקביל, העניקה לו הממשלה הגרמנית מדליה. לינדברג לא היה בטוח אודות הכוונות של הגרמנים, כמו גם האמריקאים האחרים שהיו איתו, לרבות מספר חברי ממשל רוזוולט. הוא הסכים לבסוף לקבל את המדליה, ובימים שבאו לאחר מכן לא הייתה לכך התייחסות רבה. אולם זה השתנה במהרה. מזכיר הפנים של ארצות הברית, הרולד ל. איקס, לא אהב את אירוע ההענקה. הוא החל להשתמש בכל המשאבים הממשלתיים שהיו בראשותו בכדי לפגוע פומבית בלינדברג, במיוחד לאחר שהנאציונל-סוציאליסטים העצימו את הרדיפות נגד היהודים ב-1938. לינדברג היה בהלם. הוא כתב מכתב רגשני מאוד לרוזוולט והתעקש כי הינו חף מכל מעשה לא תקין. הסכמת קבלת המדליה, הוא התעקש, לא הייתה משמעותה כי הוא תומך בנאציונל-סוציאליסטים. למעשה, הוא היה כאמור מודאג יותר מהכל מהסכנה הממשית של מלחמה באירופה, אשר האמין כי יכולה למחוק את התרבות המערבית. הוא פעל למען השלום, אך באותו הזמן דחק בארה"ב להתייחס לאיום ברצינות ולהתחיל לחזק את הצבא, במיוחד חיל האוויר.

לינדברג לא אהב כאמור לא את היטלר ולא את הנאציזם. הוא לא רצה לראות דיקטטורה לא בגרמניה ולא בארה"ב. ללא ספק הוא יכול היה להציג עמדה נוקשה יותר כלפי הנאציונל-סוציאליזם, אולם הוא עשה את מה שהאמין שהוא הטוב ביותר עבור ארה"ב והתרבות המערבית. הוא האמין כי אסור לאמריקה להיגרר למלחמה עקב מעשיהן של ממשלות זרות כגון גרמניה, רוסיה או בריטניה, אלא רק עקב הצרכים של ארה"ב עצמה.

הוא חזר לארה"ב חודשים ספורים לפני תחילת המלחמה. בתקופה שבין תחילתה ועד המתקפה היפנית על פרל הארבור הוא הפך למתנגד הגדול ביותר למעורבותה של ארה"ב במלחמה, אך לא היה זה משום שחיפש פרסום והוא אף לא היה בטוח שזה נכון בכלל מבחינתו להתערב. בספטמבר 1941 הוא כתב ביומנו: "אני לא מתכוון לעמוד מהצד ולראות את המדינה הזו נדחפת למלחמה אם זה לא חיוני לחלוטין לרווחתה העתידית של האומה. ככל שאני לא אוהב לקחת חלק בפוליטיקה ובחיים הציבוריים, אני מתכוון לעשות זאת במידת הצורך כדי לעצור את המגמה שמתרחשת כעת במדינה זו." היותו המתנגד המפורסם ביותר להתערבות במלחמה פגעה לא מעט בתדמיתו ואף בבריאותו. היו שקראו לו "נאצי" ו"אנטישמי", והתקשורת שוב רדפה אותו. הוא לא הרגיש בנוח עם זה, אך ראה זאת כשליחות שהוא חייב לסבול לטובתה של אמריקה. ממשל רוזוולט הפך אותו לאויב מספר אחד. היה זה חסר תקדים בפוליטיקה האמריקאית, אם כי הייתה לרוזוולט רשימה של "אויבים" נוספים.

במשך תקופה מסוימת הצליחו לינדברג ומתנגדים נוספים לעכב את ההכנות למלחמה, אולם אין המאמצים שלהם היו יעילים מספיק. לאחר המתקפה היפנית, לינדברג ואחרים נכנעו לעובדה כי לא ניתן יותר להתחמק מהמלחמה, שכן הגיעה עתה העוינות לארה"ב עצמה.

לינדברג הציע עצמו לשירות בחיל האוויר. הוא היה אומנם טייס מעוטר ואולי אף הטייס האמריקאי המפורסם ביותר בעולם, אולם ממשל רוזוולט סירב לגייסו. כך, במקום זאת, הוא הצטרף כיועץ בחברה המוטורית פורד. הוא הפעיל טיסות הפצצה באסיה כאזרח פרטי ואפילו הפיל מטוס קרב יפני. כל זאת בניגוד לטענות הנשמעות לעתים בכיוונו כי היה מעדיף תבוסה אמריקאית. לא רבים היו מתנדבים לפעילות קרבית ללא גיוס רשמי כפי שעשה לינדברג. הוא השתמש בכישוריו הגדולים בכדי לשפר את הטכנולוגיה האמריקאית נגד כוחות הציר. הוא היה לא פחות מגיבור מלחמה, אך גם כזה שפעל מחוץ לקרבות בכדי להעצים את ארצו.

לאחר המלחמה הוא עבד עבור חברת תעופה פאן אמריקן איירווייז, ולאחר חילופי השלטון התדמית שלו שוחזרה באופן חלקי והנשיא דווייט ד. אייזנהאואר קידם אותו לדרגת בריגדיר גנרל של עתודת חיל האוויר. ב-1953 כתב לינדברג אוטוביוגרפיה זוכת פרס פוליצר בשם "הרוח של סנט לואיס". שנה מאוחר יותר הפך הספר לסרט בכיכובו של ג'יימס סטיוארט.

לינדברג הלך לעולמו ב-1974. התדמית הזוהרת המוקדמת שלו נפגעה בידי מה שהוא עדיין האמין הייתה הדרך הנכונה ללכת בה בשנים שקדמו להתערבות האמריקאית במלחמת העולם השנייה. הוא מעולם לא הכחיש את עמדותיו, ובזמן שאכן לא היה נאמן לאשתו, שאר ההתקפות על דמותו לא היו מדויקות אם כי בכל זאת קיימות עד היום, זאת במקום ההתמקדות בהישגים הכבירים והנחישות הנועזת שלו.

"כל פחדן יכול לשבת בביתו ולהציג ביקורת כלפי טייס על שטס אל תוך הר בערפל. אולם אני הייתי מעדיף, הרבה יותר, למות על צלע ההר מאשר במיטה. למה שנסתכל על הטעויות שלו כאשר אדם אמיץ נהרג? אלא אם נוכל ללמוד מהניסיון שלו, אין צורך לחפש חולשות. במקום זאת, עלינו להעריץ את האומץ ואת הרוח בחייו. איזה מין אדם רוצה להיות היכן שאין שום תעוזה? והאם החיים כה יקרים שעלינו להאשים גברים על שמצאו את מותם בהרפתקה? האם יש דרך טובה יותר למות בה?"

- צ'ארלס לינדברג, 1938.

מקורות:

Leonard Mosley, Lindbergh: A Biography, Doubleday and Company, 1976.

Wayne S. Cole, Charles A. Lindbergh and the Battle Against American Intervention in World War II, Harcourt Brace and Javanovich, 1974.

Brion McClanahan and Clyde Wilson, Forgotten Conservatives in American History, Pelican, 2012.