הנפילה והכיבוש של קונסטנטינופול, 1453

הנפילה והכיבוש של קונסטנטינופול, 1453.

גם לפני נפילתה במאה ה-15 הותקפה קונסטנטינופול בעבר דרך הים והיבשה, אולם במשך אלף שנים "חומות תאודוסיוס" שלה לא נפלו. גם ב-1453 עמדו היוונים בעזות במשך חודשיים נגד הטורקים שכן העדיפו חירות על פני שעבוד ומשום שהאמינו שאלוהים יציל אותם. אולם לבסוף העיר כאמור נפלה.

הטורקים ביקשו בקנאיות לכבוש את קונסטנטינופול מכיוון שעוד הנביא של דתם הבטיח מאות שנים קודם לכן בספר הקודש שלהם מקום מיוחד בגן עדן למי שיצליח לעשות זאת. הסולטן מהמט השני חיקה למעשה את דברי הנביא כאשר אמר "גם אם כמה מאתנו ימותו, כפי שקורה במלחמות, ויגיעו ליעוד שלהם, אתם יודעים טוב מאוד מהקוראן את מה שהנביא אומר, 'שמי שמת בקרב ייסעוד במלואו עם הנביא, וישתה עימו בגן עדן ... ייהנה מחברת נשים ונערים ובתולות והוא יירחץ באמבטיות מדהימות. מכל הדברים האלה הוא ייהנה במקום הזה בזכות טובת האל.'" ואכן, בעיני אנשי האימפריה הרומית המזרחית, נראו הטורקים כמו הדמויות האפוקליפטיות המסמלות את המשפט האחרון ואת זעם האל נגד החטאים האנושיים, בזמן שהסולטן מהמט עצמו נתפס בעיני רבים כלא פחות מאנטיכריסטוס.

תחילתו של העימות סומן על ידי בניית מצודה טורקית "רומלי היסארי" בגדה המערבית האירופאית של הבוספורוס ב-1452. בעזרת מצודה נוספת בצד השני של הגדה אותה בנה סבו, השתלט עתה מהמט על מצר בוספרוס, ובכך שלט על תנועת הספינות בין ים ממרה לים השחור. המצודה החדשה הזאת תשמש בהמשך בתור בסיס הפעולה המושלם למצור על קונסטנטינופול, אם כי הוקמה על אדמה רומית.

בחורף הקודם אסף הסולטן מספיק כוח עבודה בכדי לבנות את המבצר, אולם על מנת להביא מספיק חומרי גלם לבנייתו היה צורך בהריסת כנסיות ומנזרים רבים מסביב. היו יוונים שהעזו אומנם להתנגד, אך הללו נשחטו ללא רחמים, לרבות כאלו שהתלוננו כי הטורקים נותנים לסוסים שלהם למספוא באזורים החקלאים שלהם.

הידיעות אודות מעשי הזוועות הללו של הטורקים הגיעו גם לאוזני קיסר האימפריה הרומית המזרחית קונסטנטינוס האחד עשר, אשר שלח לשווא משלחת אל הסולטן בניסיון להזכיר לו כי הינו פועל בניגוד להסכם קודם שנחתם בין הצדדים, וכן להזכיר לו כי המצודה שבנה סבו על אדמת האימפריה המזרחית, בניגוד לחדשה, נבנתה באישורו של הקיסר הביזנטי. המשלחת אף הציעה לסולטן תשלום שנתי אדיר במידה ויפסיק את האגרסיה, אך הטורקי ענה כי לא יכול לסגת: "או שאני לוקח את העיר [קונסטנטינופול] או שהעיר לוקחת אותי חי! אבל, אם אתה רוצה לסגת מהעיר בשלום אני אתן לך את הפלופונסוס, ולאחיך אתן מחוזות אחרים ונהיה חברים. אך אם אאלץ לכבוש את העיר דרך מצור אז אהרוג אותך ואת האצילים שלך ואאפשר לחיילי לבזוז את האוכלוסייה ששרדה. זה מספיק גם אם העיר ריקה מאנשיה".

הקיסר ידע שלא ניתן לסמוך על המילה של מהמט. הוא ענה כי יודע שגם אם יעבור לעיר אחרת, ימשיכו אנשיו לסבול מהטורקי גם במקום החדש. בהמשך שלח קונסטנטינוס משלחת נוספת עם מתנות וביקש כי יפסיק לפגוע בכפרים מסביב למצודה החדשה, אולם הסולטן אפילו לא נפגש עימה. כאשר שלח משלחת שלישית, הסולטן הוציא את אנשיה להורג.

כל אותו הזמן התכוננו אנשי העיר למצור וההתקפה המתקרבת והבלתי נמנעת. הם תיקנו וחיזקו את החומות, ניקו את התעלות והחלו לאגור מזון. הם גם החלו להצטייד בכלי נשק, חצים, כלים, אבנים כבודת, אש יוונית וכו'.

היסטוריון יווני בן התקופה ועד ראיה להתרחשויות, כותב כי הקיסר וגנרל של הרפובליקה של ג'נובה - ג'ובאני ג'וסטיניאני לונגו - נעמדו ליד חומות היבשה יחד עם 3000 חיילים לטיניים ורומאים מזרחיים. ג'וסטיניאני היה אחד מחברי המשפחה המובילה של ג'נובה והוביל את הכוח של הרפובליקה, וכן היה מומחה ללחימת מצור. הדוכס הגדול לוקאס נוטאראס הוצב בשער הקיסרי עם 500 חיילים. 500 קשתים ובעלי קשת מצולבת הוצבו לאורך ביצורי החומות הימיות, בין שער קסילופורטה לשער הוריה.

אולם מרבית המגנים של העיר היו אזרחים יוונים לא מיומנים. למעשה, היו תושבי העיר לרוב ללא כל יכולות לחימה ואף תמיד ביקשו להימנע מכל עימות. העובדה שהאלפים האלו הגיעו בכלל להגן על העיר הייתה חריגה מאוד. הם היו מזויינים בעזרת חרבות, חניתות, מגנים, וכמה מהם החזיקו גם בקשתות, קשתות מצולבות וקלעים.

מרבית שכירי החרב המערביים היו מתנדבים, רובם מ-ונציה ו-ג'נובה אשר עזרו בהגנה על העיר. היו להם אקדחים, קשתות מצולבות, כידונים וחניתות. רובם היו ימאים ועל כן בעלי שריון קל. ג'וסטיניאני פיקד על כ-400 מהם. ככלל, בין 4000 ל-7000 אנשים הגנו על העיר, לרבות בני הברית.

הרצון העז לכבוש את הבירה העתיקה של הנצרות לא היה כאמור חדש בקרב בני דתו של הסולטן, והוא ביצע מאמצים גדולים מאוד בכדי להגשים זאת. כל מזרח תיכוני האמין שהנביא עצמו יעניק מקום מיוחד בגן עדן ללוחם הראשון שיחדור אל תוך קונסטנטינופול, והמנהיג של הכובשים יזכה לכבוד מיוחד מאוד במסורת שלהם.

לפי מקורות טורקיים, גודל הצבא שלהם היה כ-80 אלף לוחמים, לרבות 20 אלף באשי-בוזוק, "חסרי ההנהגה" הלא סדירים. היו להם גם 12 אלף חיילי העלית - היניצ'רים - נוצרים ויהודים אשר נלקחו בכוח מהוריהם בילדות, דתם הומרה והם ואמנו להילחם נגד בני דתם לשעבר; הסטטוס שלהם והיחס אליהם היה דומה לזה של העבדים, אם כי הם קיבלו שכר.

הסולטן תכנן להוסיף לצבאו גם חידושים טכנולוגיים מערביים אשר יכריעו את המצור לטובתו. חומות קונסטנטינופול עמדו בגבורה נגד הפולשים מבחוץ במשך מאות שנים, אולם התותחים כבר החלו לשנות את אמנות המלחמה. בשנת 1453 הציע סוחר נשק ושכיר חרב הונגרי בשם אורבאן לבנות עבור מהמט תותח אדיר "אשר יפיל אפילו את חומות בבל". כך במשך מספר חודשים נבנה התותח הגדול ביותר בהיסטוריה עד לשלב זה. התותח הזה של אורבאן יכול היה לירות פגז במשקל של 600 ק"ג למרחק של קילומטר וחצי. בנוסף, הוא תכנן גם תותח נוסף שירה לאותו המרחק פגזים של 360 ק"ג. התותחים הללו אפשרו לסולטן לפרוץ לבסוף את החומות ולאפשר לטורקים לחדור דרך חומות היבשה. אורבאן פנה אומנם גם לקיסר שנה קודם לכן, אולם הרומאי סירב היות ולא היה לו את הממון הנדרש לפרויקט. באופן אירוני, הבוגד נהרג כנראה במהלך המצור לאחר שאחד התותחים התפוצץ.

ב-23 במרץ יצא הצבא של מהמט מאדריאנופוליס ("אדירנה"), חצה את המישורים של תראקיה, והגיע לחומות קונסטנטינופול. כבר תוך כדי הצעידה הביא עימו הצבא הזה הרס וזוועות לכל מקום שהגיע אליו, ובכך הפחיד מאוד את היוונים עוד לפני הגעתו.

הקיסר סגר את שערי העיר ב-2 באפריל ופקד לפרוס שרשרת גדולה על הבוספורוס בכדי למנוע מהצי העותמאני להיכנס ללשון הים "קרן הזהב". הקיסר ידע שהשרשרת, האוניות שלו שהוצבו מאחוריה, והזרמים החזקים ימנעו את אפשרות התקיפה על החומות הימיות.

העותמאנים הגיעו בתחילת אפריל, במקביל לחג הפסחא, כך שהנצורים שילבו בתפילות את הבקשה לישועה. הצבא הפולש נעצר כ-8 ק"מ מהחומות וסודר ליחידות. היו לו 69 תותחים שהרכיבו 15 סוללות שהוצבו מול החומות, או שהוצבו לירות אל מעבר לקרן הזהב. סוללה אחת, בה הוצבו 3 מהתותחים של אורבאן, הוצבה ליד אוהל הסולטן מול שער רומאנוס הקדוש. כאשר הסולטן הגיע, הוא הציב את עצמו במרכז חייליו מול העמדה החלשה ביותר, ופקד לחפור תעלה גדולה ברוחב החומה, כ-230 מ'. מטרת התעלה הייתה להעניק הגנה לתותחים, וכן הוקמו גם הגנות נוספות. המחנה העותמאני נראה בעיני הנצורים כאין סופי בגודלו, בלילה היה בהיר יותר מהשמש, וכן היה מאוד מאורגן.

לפני ההתקפה שלח מהמט משלחת אל העיר אשר הציעה לכל הבכירים לעזוב בבטחה בתנאי שישאירו מאחור את שאר התושבים לגורלם. קונסטנטינוס סירב להפוך לקיסר האחרון ואשר הסכים לכניעת העיר, והציע לטורקים שאם הם רוצים הם יכולים במקום זאת לחיות לצדם בשלום. לאחר מכן הוא עלה על סוסו ועבור לבחון את עמדות ההגנה לפני שעלה על מגדל בשער קליגריה בו יכול היה לתצפת על האויב.

הפצצת הארטילריה החלה ב-6 באפריל, כאשר התותחים ירו בין 100 ל-120 פעם ביום עד סופו של המצור. הסולטן ריכז את רוב הירי אל ארמון הקיסר, שער קרסו ושער פיגי, ובהמשך גם שער רומאנוס הקדוש - הנקודה החלשה ביותר של העיר. כבר בהתחלה נוצרה אומנם פרצה קטנה, אך ג'ובאני ג'וסטיניאני ואנשיו הצליחו לבלום את המתקפה שביקשה לפרוץ פנימה.

ב-18 באפריל החלו הטורקים גם בתקיפות ישירות. הצי שלהם התקרב לשרשרת והחל לירות על הצי הנוצרי באמצעות תותחים קטנים, חצי ראש מתכת וחצי אש. הם ניסו לעלות על האוניות הונציאניות, אולם הם כשלו לאחר שהמגנים ירו עליהם וזרקו עליהם כידונים ועל כן נאלצו לסגת. התבוסה השפילה ומאוד הכעיסה את הסולטן אשר מצדו היה חייב להיכנס לתוך קרן הזהב. במקורות נכתב כי הוא העלה את גופות ההרוגים על כלי המצור וזרק אותן אל תוך העיר. בתגובה לתבוסה הוא גם הפגיז וכבש שתי טירות תראקיות ושיפד את כל 76 השורדים. הוא ביקש תחילה לשפד על מוט מחודד גם את המפקד הימי שלו שכשל, אך לבסוף פקד על 4 עבדים להחזיק אותו בזמן שהוא באפן אישי הצליף בו עם שוט, לקח ממנו את כל רכושו וזרק אותו ללא כל.

ללא ספק, היה הרושם כי הצי הנוצרי הינו עדיף בהרבה. כך, ב-22 באפריל החל הסולטן בפרויקט שהומלץ לו בידי בוגד נוצרי בכדי להעביר 70 מהספינות שלו דרך היבשה באמצעות גלילים המשומנים בשומן בעלי חיים ומשיכה בידי שוורים אל תוך נמל קונסטנטינופול. הוא הצליח והטורקים היו עתה משני הצדדים של השרשרת, המתקפה עליהם כשלה והובילה לאבדות נוצריות קשות, והיה עתה פחד ממשי מהתקפה לילית. הונציאנים אף האשימו את האויבים המסחריים ההיסטוריים שלהם, אנשי ג'נובה, על ששיתפו פעולה עם הסולטן והודיעו לו על ההתקפה המתוכננת על הצי שלו, אשר אף הובילה למותו של האדמירל הנוצרי ג'אקומו קוקו. הנוצרים ששרדו והצליחו לשחות אל החוף נתפסו, והסולטן פקד כי יש לשפד אותם על מוטות בפי הטבעת מול חומות העיר, והם נותרו כך עד אשר שיפודי העץ הגיעו עד הראשים שלהם. בתגובה למעשה הזוועה הזה, הצעידו הרומאים את כל האסירים העותמאניים שלהם אל החומות והוציאו אותם להורג מול הסולטן. מהמט לא התרגש שכן משימתו העיקרית הושגה - הוא תפס את דריסת הרגל בנמל ובכך בודד עוד יותר את העיר מאספקה ומזון, דבר שהוביל למתחים פנימיים בתוך העיר עצמה. אולם חרף המצב הנואש סירב הקיסר לעזוב את העיר, גם לאחר שהומלץ לו על האפשרות להילחם מחוץ לחומות ולהתארגן במקומות אחרים.

בעקבות ההפצצה הכבדה על שערי רומאנוס הקדוש ו-אגרי החלה גם הסתערות חיל רגלים, אך המגנים של העיר הצליחו להדוף אותם. אולם ב-21 באפריל החומות סביב רומאנוס הקדוש כבר היו מפוררות מאוד ויצרו פריצות רחבות, והפולשים אף הפילו מגדל. פחד עז אחז במגנים שכן המשמעות הייתה שהטורקים צפויים להופיע עתה בעיר ולכבוש אותה אפילו עם 10 אלף לוחמים. אולם בעזרת מאמצים אדירים הצליחו לבסוף היוונים לתחזק את החומה ולמנוע את הכיבוש, והם אף האמינו כי הצליחו בכך רק בעזרת השגחה עליונה.

ההפגזה המשיכה אל תוך מאי, אולם המגנים הצליחו להדוף כל מתקפה. הפריצות שנוצרו בחומות בוצרו במהלך הלילות ובמידה מסוימת אף היו עתה איתנות מהמקוריות. התותחים ירו בהפרשי זמן ארוכים עקב זמני הטעינה, לעתים קרובות היו לא מדויקים ואף התקלקלו למשך זמן ממושך. התותחים שירו מעל המושבה של בני גנואה - גלאטה - הועברו והוצבו מול הארמון הקיסרי ליד החומות היבשתיות. ההפגזה על חומות רומאנוס הקדוש המשיכה למעשה עד לנפילת העיר. אולם גם שבע שבועות לאחר תחילת ההפגזות, הטורקים עדיין לא התקרבו אל הכניסה לעיר. כך, שוב פנה הסולטן לתכסיסים וביקש לעקוף גם את החומה העקשנית, וסביב ה-19 במאי התקרב אל העיר עם מגדל העץ "הלפוליס" - "תופס הערים" - אשר היה גבוה יותר מהחומות ובכך אפשר לתוקפים שהיו בו לירות אש לכיוון המגנים, בזמן שהוא גם סיפק במקביל הגנה עבור החופרים העותמאניים אשר פעלו למלא את התעלה. אולם ג'ובאני ג'וסטיניאני הצליח לבסוף לפוצץ את המגדל על ידי גלגול חביות אבקת שריפה לכיוון התעלה. נאמר שמהמט כה התרשם מיכולותיו של ג'וסטיניאני שאף ניסה לשחד אותו לעבור לצדו.

לאחר מכן ניסה הסולטן לנוע מתחת לחומה ובמשך כעשרה ימים ניסה לפגוע ביסודות שלה ב-14 נקודות שונות. כל הניסיונות הללו סוכלו בעזרת מומחה כרייה גרמני בשם יוהאן גרנט. גרנט פוצץ את הפולשים בתוך התעלות שלהם, חנק אותם בעזרת עשן, או לחם בהם פיזית בתוך התעלות.

כך החלו במחנה הסולטן דיבורים על נסיגה. מהמט החליט על ניסיון תקיפה נואש אחרון בעזרת כל החיילים שנותרו לו. הוא אסף את אנשיו והזכיר להם את הבטחת הנביא כפי שמופיע בספר הקודש שלהם, ועל ההטבות שההרוגים בקרב יזכו להן בעולם הבא. אולם הסולטן, שגם נקרא על שמו של הנביא, ידע גם הוא שיש צורך בהבטחות לשלל גם בעולם הזה, והוא נזכר בדבריו של איש הדת אקשמסאדין: "אתה יודע, שרוב החיילים הומרו בכל מקרה [לאסלאם] בכוח. מספר המוכנים להקריב את חייהם למען אהבת אללה הוא קטן ביותר. מצד שני, אם יציצו באפשרות לזכות בשלל הם ירוצו לעבר מוות בטוח". הוא גם זכר את אשר התרחש כאשר אביו, מוראט השני, הבטיח ללוחמיו שלושה ימים מלאים של ביזה בלתי פוסקת במידה ויכבשו את סלוניקי: העיר נפלה תוך שלוש שעות. כך, הוא נשבע באל שלו שאנשיו יורשו לבזוז לעצמם את כל מי ומה שירצו, זכר או נקבע, אוצר או רכוש. לעצמו ביקש אך ורק את המבנים עצמם והחומות. אולם אם יהיה לוחם שיסרב לתקוף את העיר, הוא יוצא להורג באמצעות שיפוד על מוט מחודד. בתגובה לאפשרות הביזה החלו הלוחמים שלו לצרוח מכל הכיוונים בדבר הגדולה של האל והנביא שלהם.

ההתקפה הגורלית הגדולה התרחשה ב-29 במאי. יום לפני כן ניתנה הוראה לבצע מעשים דתיים וצום, ומי שהפר זאת הוצא להורג. הקנאים ביותר הזכירו בשמחה על כך שהג'יהאד בכל מקרה מנצח - שלל בעולם הזה במקרה של ניצחון או התענוגות העולם הבא במקרה של מוות. דרווישים נודדים נכנסו לאוהלים וחיזקו את דחף מוות הקדושים של הלוחמים, וכן הזכירו להם את בתולות ותענוגות גן העדן. הם ציטטו את הפסוקים מספר הקודש והחדית' וסיפרו להם כי הולכים בנעליהם של בני לווייתו של הנביא אשר נהרגו במהלך המצור הערבי הראשון על קונסטנטינופול בין 674 ל-678. הכרוזים צעקו: "ילדי הנביא, היו בעלי לב טוב, כי מחר יהיו לנו כל כך הרבה נוצרים בידיים שנמכור אותם, שני עבדים עבור דוקט, ויהיה לנו עושר כזה שכולנו נהיה עשויים מזהב, ומזקניהם של היוונים נייצר רצועות עבור כלבינו, ומשפחותיהם יהיו עבדינו. אז היו בלב טוב והיו מוכנים למות בעליצות על אהבתו של מוחמד [הן הנביא והן הסולטן] שלנו."

גם בתוך העיר פנו רבים שוב אל הדת היות והבינו כי התקפה נוראית עומדת להתרחש, ושוב עלתה הדרישה כי הקיסר יעזוב את העיר. קונסטנטינוס עצמו התמוטט במהלך טקס דתי, וכאשר שב להכרתו דרש שוב כי לא ינסו להגן עליו, וכן ציין כי "כולנו נמות למען הכנסייה של אלוהים, ובשבילכם!" חמור מכך, הוא קיבל מסר כי שום עזרה נוספת שחיכה לה לא תגיע, ועל כן הוא ועירו נותרו לבדם. בכוחותיו האחרונים אמר הקיסר לאנשיו: "אתם יודעים היטב שהגיעה השעה: אויב האמונה שלנו רוצה לדכא אותנו ... בכל כוח עוצמת המצור שלו, כנחש שעומד לפרוק את ארסו ... מסיבה זו אני מפציר בכם להילחם כמו גברים עם נשמות אמיצות שלכם מההתחלה ועד היום הזה, נגד אויבי האמונה שלנו." "הסולטן הארור הזה", ביקש להפוך את הכנסיות שלכם "למקדשים של חילול הקודש שלו, למקדשי הנביא המטורף והשקר, מוחמד, כמו גם לאורוות לסוסיו ולגמליו". הוא המשיך לטקס דתי ב-אגיה סופיה ולאחר מכן לארמון שלו, בו הוא ביקש סליחה מכל מי שאי פעם פגע בו. הוא נפרד מאשתו והלך לחומה.

בסביבות ה-2 בלילה של ה-29 במאי החל ירי תותחים, קולות תקיעה של חצוצרות, וצעקות בדבר גדולת האל של הפולשים. בתוך העיר הופעלו צלילי פעמונים ואזעקות. לאחר ירי התותחים הראשוני הפעיל הסולטן את האסטרטגיה שלו: לשלוח ללא חרף גל אחר גל של לוחמים פנאטיים דתית עד אשר שהנצורים לא יוכלו יותר להחזיק מעמד. כך תקפו העדרים שלו ללא הפסקה ושלחו חיילים רבים החולמים על תענוגות גן עדן או שלל, או כאלו שביקשו להימנע מעונש השיפוד על מוט מחודד.

ה- באשי-בוזוק הלא סדירים תקפו כמובן ראשונים. מאחוריהם עמדו אנשי המשטרה הצבאית ופקידי ממשל אשר הכו את הנסוגים או המהססים עם מקלות ברזל או שוטים. התוקפים נלחמו עם סולמות ו-ווים וביקשו לטפס על החומה. הטבח היה עצום, ולאחר כשעתיים אלפי ג'יהאדיסטים שכבו מתים מתחת לחומה. אולם הללו ביצעו את משימתם היטב וכמתוכנן גרמו לעייפות בקרב הנוצרים. הסולטן פקד על גל נוסף של לוחמים רעננים, אשר החלו לבנות פירמידה אנושית בעזרת הגופות והפצועים שלהם, אך גם הללו נשחטו בהמוניהם. עדיין, הצבא הג'יהאדיסטי לא הפסיק לתקוף. סביב 4 בבוקר הצליחו התותחים לייצר מספר פריצות אותן הנוצרים לא יכלו שוב לבצר והיניצ'רים החלו לתקוף אותן. ג'ובאני ג'וסטיניאני ואנשיו עמדו באומץ מול התוקפים והצליחו במאמץ רב לבלום את כניסתם פנימה.

אולם אז ג'ובאני נורה ונפצע קשה. קונסטנטינוס ביקש ממנו להמשיך להילחם שכן ידע כי רבות תלוי ביכולותיו האגדיות של הגיבור הזה, אולם לבסוף הוא נאלץ להילקח לאוניה של גנואה שחיכתה לו, מה שפגע רבות במורל החיילים. במקביל, יחידה קטנה של טורקים הצליחה לחדור דרך פתח קטן אותו המגנים השאירו לא מוגן במהלך הלחימה. לוחמי היחידה מיד שתלו את דגל הדת שלהם והובילו לתדהמה בקרב הנוצרים. בשלב זה צעק הסולטן "העיר שלנו" ופקד על היניצ'רים הטובים ביותר שלו לתקוף. הללו הצליחו במשימתם, בעיקר לאחר שאחד מהם, גדול ממדים באופן חריג, הצטיין במיוחד. שלב זה היה הצבא הטורקי כבר בתוך החומות והמקומיים החלו לברוח.

אלפי ג'יהאדיסטים החלו לזרום אל תוך העיר ולטבוח בנוצרים הקטנים מהם בהרבה במספרם. רבים פשוט נדרסו מתחת לרגליהם עקב הכמויות האדירות שלהם. אחוז טירוף, קונסטנטינוס צעק "העיר אבודה אך אני חי!" ודהר על סוסו אל המקום בו מספרם של האויבים היה הרב ביותר. הוא הצליח להרוג רבים מהם ואף העניק השראה לאנשיו אשר צעקו "עדיף למות!" ורצו להילחם עד הסוף.

קונסטנטינוס האחד עשר, הקיסר האחרון של האימפריה הרומית המזרחית, נפל בקרב ליד השער עם רבים מאנשיו לאחר שלחם עימם עד מותו. הוא שלט 3 שנים ו-3 חודשים.

ב-29 במאי 1453 המדינה הרומית בת 2206 שנים הגיעה לסיומה. כך נולדה גם האמרה: העיר "החלה עם קונסטנטינוס [הגדול] והסתיימה עם קונסטנטינוס [האחד עשר]".

הכיבוש בתוך העיר היה אחד המזוויעים, הנוראים והאכזריים ביותר בהיסטוריה.

לקריאה נוספת:

Runciman, Steven, The Fall of Constantinople 1453, Cambridge University Press, 1975.

Norwich, Julius John, Byzantium: The Decline and Fall, Alfred A. Knopf, 1996.

Dourkas, Decline and fall of Byzantium to the Ottoman Turks, trans. Harry J. Magoulias, Wayne State University Press, 1975.

Heath, Ian, Byzantine Armies: AD 1118-1461, Osprey Publishing LTD, 1995.

Crowley, Roger, 1453: The Holy War for Constantinople and The Clash of Islam, West Hyperion NY, 2005.

Sphrantzes, George, The Fall of the Byzantine Empire, The University of Mass Amherst, 1980.

Nicolle, David, Armies of the Ottoman Turks 1300-1774, Osprey Publishing LTD, Oxford, 2003.