הרמב"ם, אגרת תימן והיחסים הבין דתיים.

הרמב"ם, אגרת תימן והיחסים הבין דתיים.

כיצד מייצרים מיתוסים? הכלכלן ההודי המפורסם אמרטיה קומר סן זכה אומנם בפרס הנובל בתחום ההתמחות שלו, אך לאחר מכן החל לכתוב גם בתחום ההיסטוריה, תחום בו הוא התעניין יותר באידאולוגיה מאשר במחקר. בספרו "זהות ואלימות" הוא כותב פעמיים כי כאשר "הפילוסוף היהודי הרמב"ם נאלץ להגר מאירופה חסרת הסובלנות במאה ה-12, הוא מצא מקלט סובלני בעולם הערבי." אמירה כזאת משקפת באופן מושלם את העיוות ההיסטורי שאנחנו רואים כיום בשם האידאולוגיה האנטי-מערבית. באופן אירוני, היה זה ההיסטוריון הפרסי ילוד לבנון פואד עג'מי אשר הציג את הביקורת הנדרשת כלפי סן במאמר לוושינגטון פוסט ב-2006:
הכתיבה של סן "זאת לא היסטוריה. הרמב"ם, יליד 1135, לא נמלט 'מאירופה' אל 'העולם הערבי': הוא ברח מעיר מולדתו קורדובה בספרד, שהייתה אז תחת אחיזת הטרור הדתי-פוליטי, נחנקה תחת העול של שושלת מוסלמית בֶּרְבֶּרְיֹת, אל-מוואחידון, שפעלה לחסל את כל אשר נותר מתרבות הדו-קיום והפכה את החיים של יהודי ספרד (ואת הרוח החופשית בין המוסלמים שלה) לגיהינום. הרמב"ם ומשפחתו ברחו מהאש של מדינות העיר המוסלמיות בחצי האי האיברי למרוקו ואחר כך לירושלים. גם במרוקו היה חושך ואימה, וגם ירושלים הייתה לא ידידותית באותה המידה בתקופת הממלכה הצלבנית. הגאולה הגיעה רק בקהיר - היוצאת מן הכלל, אשר לא העידה על הכלל..."[1]
משה בן מימון (1135-1204), המוכר בעיקר כ-רמב"ם או מיימונידס, היה רב, רופא ופילוסוף יהודי אשר נאלץ לברוח מקורדובה עקב היחס הלא סבלני כלפי היהודים של אל-מוואחידון אשר כבשו את העיר ב-1148. המוואחידון רדפו את היהודים, והציעו להם שלוש אפשרויות: להמיר את דתם, גירוש או מוות. משפחתו של הרמב"ם ויהודים אחרים בחרו בגלות. אולם גם זה לא הביא שלווה ליהודים הללו אשר נאלצו להישאר כל הזמן בתנועה בכדי להימלט מהמוואחידון אשר כבשו עוד ועוד שטחים בספרד וצפון אפריקה. מימון, אביו של הרמב"ם, ברח עם משפחתו ל-פז במרוקו כנראה סביב 1159 או תחילת 1160. בפז הוא פגש את יהודה הכהן אבן סוסאן, אשר מצא את מותו לאחר שסירב להמיר את דתו לזו של המקומיים. אכן, השלטונות של פז, תחת הנהגתו של עבד אל-מו'מין, הפעילו לחץ אדיר על היהודים לאמץ את דתם וסגרו את בתי הכנסת. מימון, יחד עם הרמב"ם ובנו השני, ברחו ונמלטו לאלכסנדריה. כך, לאחר שהייה זמנית במרוקו, תוך שהוא בורח כמחופש למוסלמי, התיישב לבסוף הרמב"ם ב-פוסטאט שבמצרים הפאטמית לאחר שאביו נפטר בארץ הקודש. בפוסטאט הוא היה לרופא של הוזיר הגדול אל-פדיל, וייתכן כי גם של סלדין. אולם גם במצרים הוא הואשם על ידי שופט ה-פיקה הדתי האנדלוסי אבן-מאישה על היותו כופר נגד הדת הדומיננטית.[2]
סביב שנת 1172 כתב הרמב"ם את "האיגרת ליהודי תימן" כתגובה לשאלות שהעלה יעקב בן נתנאל אבן אלפיומי‎, ראש קהילת יהודי תימן. קהילה זו הייתה נתונה במשבר לאחר שמערכה אכזרית של עבד אל-נבי אבן מהדי ב-1165 הכריחה את היהודים להמיר את דתם. הרמב"ם העניק לו ייעוץ וכן את מעט העידוד שיכול היה. האיגרת ליהודי תימן מספקת תמונה ברורה לגבי מה שהרמב"ם חשב על הנביא של הכובשים - "המשוגע" - כפי שהוא קרא לו, ושל האסלאם באופן כללי. כפי שכתב:[3]
"אָמְנָם מַה שֶּׁזְּכַרְתּוֹ מֵעִנְיַן זֶה הַמּוֹשֵׁל בְּאֶרֶץ תֵּימָן, אֲשֶׁר גָּזַר שְׁמָד עַל יִשְׂרָאֵל, וְהִכְרִיחַ כֹּל אַנְשֵׁי מְקוֹמוֹת מֶמְשַׁלְתּוֹ לָצֵאת מִן הַדָּת, כַּאֲשֶׁר עָשָׂה הַכְּנַעֲנִי בְּאֶרֶץ הַמַּעֲרָב – שִׁסְּעָה זוֹ הַשְּׁמוּעָה גֵּוֵינוּ, וְהִבְהִילָה כֹּל קְהִלּוֹתֵינוּ. וּבֶאֱמֶת זוֹ הִיא שְׁמוּעָה רָעָה, כֹּל שׁוֹמְעָהּ תְּצִלֶּינָה שְׁתֵּי אָזְנָיו. חָרְדוּ לִבּוֹתֵינוּ, וְנָבוֹכוּ רַעְיוֹנֵינוּ, וְחָלְשׁוּ כֹּחוֹתֵינוּ, לְצָרוֹת הַשְּׁמָד הָעֲצוּמוֹת אֲשֶׁר נִגְזַר עָלֵינוּ בִּשְׁתֵּי קְצוֹת הָעוֹלָם, מִזְרָח וּמַעֲרָב, וַיִּהְיוּ יִשְׂרָאֵל בַּתָּוֶךְ, אֵלֶּה מִזֶּה וְאֵלֶּה מִזֶּה."
הרמב"ם מציין כי הרדיפות הקבועות הללו נגד היהודים מובילות להמרות דתיות בכפייה:
"... יִתְמוֹטְטוּ רַבִּים מִן הַדָּת, וְיִכָּנֵס בְּלִבָּם סָפֵק, וְיִתְעוּ, בִּגְלַל מַה שֶּׁיִּרְאוּהוּ מֵחֻלְשָׁתֵנוּ, וְתִגְבֹּרֶת הַקָּמִים עָלֵינוּ וּמָשְׁלָם בָּנוּ, וּקְצָת אֲנָשִׁים לֹא יְסַפְּקוּ, וְלֹא תִּפָּסֵד אֱמוּנָתָם."
הוא ממשיך כי אחרי ישו הנוצרי "אַחַר כָּךְ עָמַד אַחֲרָיו מְשֻׁגָּע [הנביא], הָלַךְ בְּדַרְכּוֹ, שֶׁהוּא פָּתַח לוֹ הַדֶּרֶךְ, וְהוֹסִיף עָלָיו כַּוָּנָה אַחֶרֶת, וְהִיא בַּקָּשַׁת הַמְּלוּכָה, וְשֶׁיַּעֲבְדוּהוּ בְּנֵי אָדָם, וְחִדֵּשׁ מַה שֶּׁהִתְפַּרְסֵם." למעשה, סופרים יהודים רבים מתקופת ימי הביניים משתמשים בכינוי "המשוגע" בכדי לתאר את הנביא המזרח תיכוני.[4]
הרמב"ם גם מצביע על הסיבה לשנאה ליהודים, ועל הטענות כי היהודים זייפו את התורה שלהם בכדי להסתיר קיומו את הנביא:
"...אבל כוונתם באלה הדברים להתפאר בהם בפני הגוים ולהראות להם שהם מאמינים אבל הקלון שאומר שמשגע [הנביא] כתוב בתורה והישמעאלים עצמם אינם מאמינים בראיות אלו ואינם מקבלים אותן ואינם לוקחים אותן לראיה לפי שבטולה מבואר ומפני שלא מצאו להם טענה בשום פנים בפסוק מפסוקי התורה ולא בסברה ולא בדמיון כדי שיתלו ממנו הוצרכו לומר שהחלפנו התורה ושנינו אותה ושגררנו שם פלוני [הנביא] מן התורה ולא מצאו להם שום טענה להנצל יותר קרובה מזו..."
הרמב"ם אומנם מציין את השנאה העזה כלפי היהודים, אולם הוא גם מדגיש את הנטייה היהודית להכחיש זאת, מאפיין שהוא מתעקש רק יזרז את השמדתם של היהודים:
"ואתם אחינו ידוע לכם שהקדוש ברוך הוא הפילנו במהמרות עונותינו בתוך אומה זו שהיא אומת ישמעאל שרעתם חזקה עלינו והם מתחכמים להרע ולמאוס אותנו כמו שגזר עלינו יתברך "ואויבינו פלילים" ושלא תעמוד על ישראל אומה יותר אויבת ממנה ולא אומה שהרעה בתכלית הרעה לדלדל אותנו ולהקטין אותנו ולמאוס אותנו כמוהם שאפילו דוד המלך עליו השלום כשראה ברוח הקודש כל הצרות העתידות דוד המלך עליו השלום כשראה ברוח הקודש כל הצרות העתידות לישראל התחיל לצעוק ולקונן בלשון האומה מרעת בני ישמעאל ... ואנחנו בעודנו סובלים שעבודם וכזביהם ושקרותם למעלה מיכולתנו שאין ביכולת האדם כח לסבול ויהי כמו שאמר דוד ויהי כמו שאמר דוד עליו השלום (תהלים ל"ח י"ח) "ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו" וכמו שהוכיחונו רבותינו לשאת כזבי ישמעאל ושקרו ולשתוק ממנו וסמכו זה לפסוק שכתוב בשם בניו "ומשמע ודומה ומשא" שמע דום ושא וכבר הסכמנו כולנו גדולים וקטנים לסבול שעבודם שכן אמר ישעיהו עליו השלום (ישעיה ג' ו') "גוי נתתי למכים ולחיי למורטים פני לא הסתרתי מכלימות ורוק". ועם כל זה לא נוכל להנצל מרב רעתם ופחזותם בכל זמן וכל זמן שאנו רודפים שלומם הם רודפים אחרינו בחרום ובמלחמה כמו שאמד דוד המלך עליו השלום (תהלים ק"כ ז') "אני שלום וכי אדבר המה למלחמה" כל שכן אם נעורר עלינו ונקרא במלכות בדברים בטלים ושקר הלא נסכן בנפשותינו ונבא לידי מיתה..."
הרמב"ם אף כה פחד מהקנאיות של ההמונים של "אומת ישמעאל" שהוא הזהיר יהודים לא ללמד אותם את התורה בכדי שלא יאשימו אותם בכפירה ויענשו. מנגד, לא הייתה לו שום הסתייגות ללמד תורה את "הערלים", דהיינו הנוצרים. כפי שהוא כותב ב"תשובות הרמב"ם":
"ואם תהיה יד ישראל תקיפה עליהם, יימנע מתלמוד תורה עד שיתגייר. אבל אינו נהרג אם עסק בתורה, דהא "חייב מיתה" קאמר, ולא אמר 'נהרג', כמו שאמר על שבע מצוות בן נח 'נהרג'. ומותר ללמד המצוות לנוצרים ופירושים לפי הדין, אבל אינו מותר דבר מזה לישמעאלים. כי כבר ידעתם שהם יאמינו שתורה זו אינה מן השמים, ואם ילמדום דבר מדבריה, אז ימצאו מתנגד לקבלתם, מפני שבאו להם ערבובי דברים במעשים ודברים זרים בעניינים. ולא יהיה זה להם לראיה כי דבריהם מוטעים, כי אם יפרשוה בהקדמותם המופסדות, ויהיו לצרים עלינו. בשביל זה ישנאו כל הגר בתוכם, ויהיה זה למכשול לישראל האסורין ביניהם בעוונותם. אבל הערלים [הנוצרים], הם מודים בנוסח התורה כי היא בשלמותה כמו שהיא בידינו, רק יגלו פנים בפירושים מופסדים, וירמזו בה הרמזים הידועים להם. ואם יעמידם איש על הפירוש הנכון, אולי יחזרו. ואם גם לא יחזרו, אין בזה מכשול לישראל, כי לא ימצאו בתורתם הפך תורתנו. משה."[5]
כפי שראינו לעיל באזכורו של ישו לפני האזכור של "המשוגע", לא הייתה לרמב"ם חיבה גדולה גם לדת הנוצרית. "משנה לתורה" שלו לא משאירה ספק כי ראה בדת זו, במיוחד את זרמי השילוש הקדוש, כלא פחות מעבודת אללים. יחד עם החיבור "הלכות מלכים ומלחמותיהם", הוא כתב כי לנצרות, כמו גם האסלאם, יכול להיות תפקיד "חיובי" בעולם שכן שתיהן יכולות להוביל את האנשים לרעיון של אל אחד, ובכך גם לקבל הרעיון של ביאת המשיח. יחד עם זאת, מרמזת אגרת תימן שאולי הוא שנא את הנצרות פחות, או לפחות את אנשי הדת הזאת עצמם.
כהערת שוליים, מעניין לציין כי באופן כללי היה הרמב"ם דמות מורכבת ושנוייה במחלוקת. אפילו בתקופת חייו היו רבנים שגינו את "משנה לתורה" על כך שהפך נושאים משפטיים מורכבים לפשוטים מדי ובכך לנגישים לחסרי ההשכלה ולקבוצות העוינות, ועל כך שלא הציג לעתים קרובות את המקורות עליהם התבסס. במחצית הראשונה של המאה ה-13 רבני צפון צרפת התנגדו לגישתו של הרמב"ם לכתבי הקודש ולכך שהפך את החוק היהודי לנגיש יותר לאלו שלא הכירו את הידע הרבני, ועל כן הם אסרו על היהודים לקרוא את "מורה נבוכים" שלו. מנגד, זכה הרמב"ם לתמיכת הרבנים של כמה מערי ספרד.[6] כיום, בתקופה המודרנית, זוכים ה"משנה לתורה" ו"מורה נבוכים" ליחס מכובד הרבה יותר מאשר בתקופת חייו.

[1] https://www.washingtonpost.com/archive/entertainment/books/2006/04/02/enemies-a-love-story-span-classbankheada-nobel-laureate-argues-that-civilizations-are-not-clashingspan/b5bacca2-16ea-4d9f-ad37-2d57569f5334/

[2] Bernard Lewis (ed. and trans.), Islam: From the Prophet Muhammad to the Capture of Constantinople, Oxford University Press, 1987, 2:191–92. [3] ציטוטי איגרת תימן נלקחו מויקיטקסט. [4] Norman Stillman, The Jews of Arab Land: A History and Source Book, Jewish Publication Society of America, 1979, p. 236. [5] http://www.daat.ac.il/daat/toshba/shut/5.htm [6] Elka Klein, Jews, Christian Society, and Royal Power in Medieval Barcelona, University of Michigan, 2006, p. 118.