המציאות של הסיוע ההומניטרי.
המציאות של הסיוע ההומניטרי.
"הכל". זאת תשובתה של העיתונאית ההולנדית לינדה פולמן לשאלה שהיא מעלה בכותרת המשנה של ספרה "שיירת המשבר: מה רע בסיוע הומניטרי?"[1] היא מראה את האינטרסים האמתיים והלא הומניטריים מאחורי "הסיוע". היא סיירה באופן אישי במחנות הפליטים באפריקה, ראיינה עובדי סיוע, פליטים, פקידי שלטון אפריקאים ומנהיגי מורדים. מה שהיא גילתה היה לא פחות מאחת התרמיות הגדולות ביותר של זמנינו.
אין ספק שקיים סבל רב באפריקה ובאסיה, לרבות מחלות, עוני ואלימות. אולם בספרה שואלת פולמן האם הסיוע ההומניטרי וההתפתחותי המערבי הוא באמת הפתרון, או אפילו חלק קטן מהפתרון? והמציאות היא שבפועל, הסיוע רק מנציח את העוני, מממן שחיתות, ומקדם תלות. אכן, כותבת פולמן, לא לעשות כלום יהיה עדיף על פני ה"סיוע" שניתן עכשיו.
פולמן היא בוודאי לא העיתונאית או עובד סיוע מאוכזב הראשון להגיע למסקנה זו, ועדיין, מדי שנה, הכספים שמבוזבזים על סיוע הומניטרי והתפתחותי רק עולה, כמו גם מספר התורמים עצמם, ומה שהיא קוראת לו "שיירת המשבר" ממשיכה לנסוע. הסיבה לכך היא כמובן כסף.
השחקנים הגדולים במשחק הסיוע הם גופי המגזר השלישי - ארגונים לא ממשלתיים - אשר מקבלים כספים הן ממשלות והן מתורמים פרטיים. וקיימים עשרות אלפים כאלו, במספרים שלא ניתן אפילו לדעת אותם בוודאות. בממוצע, כאלף מהם מגיעים לאזורי משבר הומניטרי, יחד עם עשר סוכנויות של האו"ם, וכן עם עשרות ארגוני סיוע ממשלתיים. הם מקימים את האוהלים והדגלים, ומשתמשים ברכבי לנד קרוזר לבנים. בפועל, מחנות הסיוע הללו הם למעשה כמו קרקס נודד.
בכל שנה מבזבזות הממשלות 120 מיליארד דולר בסיוע הומניטרי והתפתחותי, אולם בממוצע כ-60% מהסכום הזה כלל לא עוזב את המדינות התורמות. זה נקרא "סיוע דמיוני" ("פנטום"), והכספים הללו הולכים בפועל לתשלום המשכורות, כנסים, פרסום, תחבורה וחוזים עבור העסקים המערביים המייצרים או המספקים את הסיוע. פולמן טוענת כי האמריקאים הם הגרועים ביותר בהקשר זה, כאשר בין 70% ל-80% מהסיוע שלהם הוא "סיוע דמיוני".
הגניבה הזאת מתחילה כאשר הכסף והאספקה מגיעים למדינת היעד. הממשלות המושחתות המקומיות לוקחות "מס" סיוע, זאת באמצעות לקיחת תשלום במזומן או מאספקת הסיוע עצמה, אותה הם מוכרים בשוק השחור. בסומליה, למשל, שילמו ארגוני הסיוע למנהיגי הכנופיות החמושות כ-80% מכלל סכום הסיוע. במחוז אצ'ה באינדונזיה, הם שלמו לצבא האינדונזי לאחר הצונאמי 30%. לעתים, לוקחים פקידים או מנהיגי מורדים "מס" מארגוני הסיוע בהתאם למספר המטופלים או האנשים להם הם עוזרים. העסקאות הללו נסגרות עם אותם הבריונים אשר גרמו לזוועות ולאירועים הנוראים שבגינם הגיע הסיוע מלכתחילה. התופעה הזאת נקראת "ללחוץ ידיים עם השטן."
פעילי הסיוע חייבים גם לשחד את החיילים והפקידים רק בכדי לנוע בחופשיות באזור הסיוע. כפי שפולמן כותבת: "אין גישה לאזורי מלחמה ללא תשלום, בכל צורה שהיא עשויה להיות, במיוחד אם אתה הומניטרי."
ארגוני הסיוע מספקים גם מקומות עבודה וחותמים על חוזים יקרים עם חברות מקומיות, חברות אשר בדרך כלל קמות מראש במטרה מכוונת לקבל את כספי הסיוע. העיסוק הרב בתחום זה נקרא "קדחת החוזים". סוכנויות הסיוע כמעט ואינן מתעדות כיצד הן משתמשות בכספי התרומות. בדרך כלל הופכות הכלכלות המקומיות למבוססות לחלוטין על כספי הסיוע, מה שקיבל את הכינוי NGOism.
הסוכנויות השונות הן עצמאיות, ומשום שהן גם מתחרות ביניהן על הפרסום והכספים, אין הן יכולות לנקוט בעמדה משותפת נגד השחיתות. במידה וסוכנות אחת תסרב לשלם למנהיג הכנופיות החמושות המקומי, עשר סוכנויות אחרות מיד יכנסו במקומה ויסכימו לבצע את התשלום הבזוי הזה.
גם העיתונאים לא נוטים לדווח את המציאות אודות ארגוני הסיוע. ארגוני המגזר השלישי משלמים לעתים קרובות את ההוצאות של העיתונאים, והללו לחלוטין תלויים בפעילי הסיוע עבור מזון, לינה, תחבורה והגנה. כתוצאה מכך, הדיווחים שלהם מאוד מגמתיים, והם למעשה מייצרים את מה שנאמר להם להציג.
מחנה פליטים בעיר גומה בקונגו, אשר פעל בין 1994 ל-1996, חווה סינון תקשורתי מאוד כבד. התקשורת דיווחה על פעילות הומניטרית אגדית בתגובה לפליטי אוכלוסיית ההוטו אשר חלו בכולרה לאחר שברחו מהמלחמה ברואנדה. בפועל, המציאות ההיסטורית היא ששטף פליטי ההוטו הללו כלל את כל צבא ההוטו של רואנדה, כמו גם את המיליציות החמושות, אשר בדיוק עזרו לרצוח יותר מ-800 חברי הקבוצה האתנית טוטסי. הם ברחו מהצבא של הטוטסי אשר פלש לרואנדה מאוגנדה, ופולמן מכנה אותם "פליטים לוחמים". היא גם מספקת דוגמאות נוספות של חיילים ולוחמים אשר התחזו לפליטים בכדי לנוח לפני שחזרו להרוג.
פליטי ההוטו המשיכו את מערכת הרצח אפילו במחנות עצמם. אנשי הצוות הרפואי של ההוטו אשר פעלו בבתי החולים של המחנות רצחו פצועים ומטופלי הטוטסי, כמו גם הוטו שנחשדו כבוגדים. הם נפתרו מהגופות והביאו אנשי הוטו בכדי למלא את המיטות הריקות. אמירה פופולרית של ההוטו הייתה: "ריסוק הג'וק [טוטסי] אינו רצח, זה אמצעי היגיינה."
אחד מפעילי הסיוע העריך שהמליציות של ההוטו גנבו 60% מהסיוע שהגיע ל-גומה, אותו הם מכרו בתמורה לכסף או כלי נשק. אחד הפעילים קרא לגומה "אסון אתי מוחלט". כמובן שהמציאות מעולם לא דווחה בתקשורת המערבית.
ב-2001 הייתה פולמן בבירת סיירה לאון, פריטאון. תכנית הפיתוח של האו"ם בדיוק הכריזה עליה בתור המדינה הענייה בעולם. המשמעות הייתה ששיירת המשבר אמורה להגיע בקרוב, וכולם חגגו. כפי שהסביר הקולונל ונדאם מקבוצת המורדים "החזית המהפכנית המאוחדת" (RUF): "האדם הלבן יצטרך בקרוב נהגים, מאבטחים ובתים. אנחנו נספק אותם." הוא הוסיף: "נשות המגזר השלישי" - כלומר פעילי הסיוע אשר נראו בעיניהם כולם לרבות הגברים כמו נשים כנועות - כבר הגיעו וביקשו לספור כמה ילדים ואנשים חולים ישנם באזור. הוא אמר כי "הנשים" יצטרכו לשלם לו לפני שיוכלו לעשות את הספירה.
פולמן שוחחה גם עם מנהיג החזית המהפכנית המאוחדת, הגנרל מייק לאמין. אנשיו נלחמו בכוחות השלטון במשך כעשור במלחמת אזרחים ברוטלית אשר הובילה למותם של כ-200 אלף. חייליו מוכרים כיום עקב טקטיקות האדמה החרוכה שלהם, אך לאחרונה גם כאלו שמרכבים את "חוליות הקטיעה" משום שקטעו את הידיים והרגליים של נשים וילדים.
לאמין אושש גם את השמועות שהגיעו לאוזניה של פולמן: המטרה היחידה של קטיעות הגפיים הייתה למשוך את תשומת הלב של התקשורת והסיוע. הוא הסביר כי למרות שהמלחמה נמשכת כבר עשור, "אתם הסתכלתם לכיוון השני כל השנים האלה." הוא הוסיף כי כלל לא ניסה להגיע להפסק אש עם הממשלה מכיוון "שלא היה בשביל מה להפסיק". כפי שהסביר:
"הכל היה שבור ואתם לא הייתם כאן כדי לתקן את זה. כל מה שדאגתם לגביו היה מלחמת האדם הלבן ביוגוסלביה והמחנות בגומה [קונגו]. פשוט נתתם לנו להמשיך להילחם ... [אבל] כשהתחלנו לחתוך ידיים, לא היה כמעט יום שהבי.בי.סי. לא דיבר עלינו. ללא גורם הקטיעה אתם לא הייתם מגיעים."
כאשר עזבה פולמן את הריאיון, לוחם צעיר מהחזית המהפכנית המאוחדת צעק לעברה שאלה: "אישה לבנה! את יודעת מה משמעות המלחמה?" "להילחם ולהרוג?" היא ענתה. "טעות!", הוא ענה לה, "לבזבז את כל המשאבים! להרוס הכל! ואז אתם תבואו לתקן את זה." פולמן קוראת לזה "ההיגיון של סיוע הומניטרי". משום שהסבל מוביל לסיוע, וככל שיש יותר סבל יש גם יותר סיוע, אין סיבה לא לגרום להרס רב ככל שניתן בכדי לזכות בו.
בזמן שהותה בסיירה לאון היא גילתה כי אמריקאים מארגונים דתיים בעלי שמות כגון "מתנת הגפיים" או "תיבת נח" לקחו ילדים שחוו קטיעת גפיים, נסעו איתם מעבר לגבול לגינאה, והטיסו אותם לארה"ב לצורכי אימוץ. גם כאן היא גילתה את אותה הרמאות, השחיתות ואידיאליזם מעוות אשר מאפיין את סיוע החוץ.
ראשית, הארגונים סיפרו לתורמים כי לילדים הללו אין פרותזות, טיפול רפואי, וכי הינם יתומים. שום דבר מזה לא היה אמת. לילדים הללו היו פרותזות בהתאמה אישית מאירופה, טיפול רפואי רגיל, ולפחות הורה אחד. פולמן גם גילתה שהקבוצות הללו תמיד השאירו את התיקים הרפואיים של הילדים מאחור, זאת בכדי להציג אותם כיותר מסכנים ויותר הרואים.
מדוע אישרה השגרירות האמריקאית ב-פריטאון ויזות לילדים שהיו להם הורים ואשר זכו לטיפול רפואי? "מסיבות פוליטיות" הסביר פקיד מהשגרירות: "ילדים קטועי גפיים עברו פוליטיזציה. לאחרונה היה איתי חבר קונגרס על הקו מוושינגטון שדרש שאומר לו מה לעזאזל הבעיה עם הוויזות עבור קבוצת ילדים קטועי גפיים. די מדהים, מכיוון שאשרות אלה אפילו לא הוגשו עדיין. מבינה את התמונה?"
אנשי ממשלת סיירה לאון קיבלו שוחד בכדי לאפשר לילדים לצאת מהמדינה, ופולמן גילתה שהארגונים נתנו שוחד או שכנעו דרך מרמה את ההורים המקומיים לוותר על הילדים שלהם. היא שמעה אמריקאי אחד שאמר לאישה שבאמריקה, הגפיים החסרים של הילד שלה יגדלו חזרה באופן קסום. כך, ברור שחרף ההתיימרות הדתית, הקבוצות הללו גנבו בפועל ילדים עבור אמריקאים אשר ביקשו לאמץ ילדים שחורים מאפריקה.
פולמן כותבת כי פעילי הסיוע מודעים היטב למציאות של הפעילות שלהם. אחרי כמה כוסות, הם מודים שהסיוע ההתפתחותי הוא לא יותר מסחטנות, שהסיוע מנציח בפועל את העוני והשחיתות, ואפילו שמקבלי הסיוע בקושי רואים לו בכלל. מדוע אם כך הם נשארים? הסיבה לכך היא "שהמשכורות היומיות, והבונוסים עקב החשיפה לסכנות ואי נוחות ... הופכים את העבודה בתחום הסיוע המבוסס לאטרקטיבית ביותר." אפילו במדינות המזוויעות ביותר יש הכנסה בטוחה ובריכות שחייה, מגרשי טניס וגולף, דיסקו, מסעדות חמישה כוכבים וזונות. עובדי הסיוע חיים כמו המושלים הקולוניאליים של פעם, אפילו יותר טוב.
לינדה פולמן אינה משאירה ספק שכל תחום הסיוע הוא מושחת מוסרית, פוליטית ואינטלקטואלית, וכי הוא לא יותר מאשר עסק כלכלי.
[1] Linda Polman, The Crisis Caravan: What’s Wrong with Humanitarian Aid?, Metropolitan Books, 2010.
