רדיפת יהודי צפון אפריקה במאה ה-19.

רדיפת יהודי צפון אפריקה במאה ה-19.

עד העשור האחרון של המאה ה-19, ולמעשה אל תוך תחילת המאה ה-20, נאלצו היהודים באזורים רבים של המגרב, כמו גם יהודי המזרח האחרים, לחיות בקבוצות נפרדות בתוך האוכלוסייה הכללית. הם חיו באזורי רובע מיוחדים בתוך הערים וחויבו ללבוש בגדים מובהקים, נאסר עליהם לשאת נשק, ועדותם המושבעת לא התקבלה בשום בית משפט של הדת השלטת אלא אם הייתה נגד יהודי אחר. מעמדם המופלה היה של הד'ימי, כלומר כאלו שזכאים "להגנה", בזמן שבמקביל היו מחויבים למוגבלויות וההשפלות שנקבעו בתקנות ספציפיות הנקראות לעתים "חוקי עומר" שמקורם עוד במאה ה-7, ושמטרתם הייתה להשפיל הן את האינדיבידואל והן את הקבוצה כולה.

הארכיונים האדירים של הארגון היהודי "כל ישראל חברים", המוכר בשם "אליאנס", מחזיקים במקורות היסטוריים ייחודיים וחשובים מאוד אודות היהודים שחיו בארצות המזרח בין מרוקו לפרס במחצית השנייה של המאה ה-19 ולמעשה עד תחילתה של מלחמת העולם הראשונה. בהם ניתן למצוא מאות מסמכים המציגים באופן ברור את מצבם העגום של היהודים בתקופה זו, ועל כן נוכל להציג להלן דוגמאות רק לכמה מקרים בודדים בלבד מאזור המגרב המייצגים את המצב הכללי באזורים השונים, למעט אלג'יריה אשר נשלטה בידי צרפת ועל כן מצבם של היהודים היה יחסית טוב יותר. התייחסות למכתבים אלו ניתן למצוא גם בין היתר בכתביהם של נתן אנדרה שוראקי, נרסיס לוון, חיים זאב הירשברג, ברנרד לואיס ו-ז'ורז' ויידה.

היהודים באזורי המזרח היו חיוניים מאוד לכלכלה המקומית, אם כי הרכיבו פחות מ-3% בלבד מהאוכלוסייה. עם זאת, הם היו מפוזרים במאה ה-19 בצורה נרחבת לאורך האזורים האדירים הללו, והרכיבו כרבע מהתושבים ברוב ערי הנמל מטריפולי בים התיכון ועד מוגדור ("אסואירה") על חוף האטלנטי. הייתה להם גם נוכחות משמעותית בתוך פנים היבשת בערים הגדולים, וקהילות קטנות התקיימו גם באזורים המרוחקים ביותר.

בתקופה הרומית-ביזנטית, כמו גם בשלוש מאות השנים הראשונות של כיבושי הג'יהאד, הרוב הגדול של היהודים חיו במזרח וצפון אפריקה, אולם עם תחילת המאה ה-20 הם כבר הרכיבו מיעוט קטן מהיהדות העולמית. גם מאות אלפי היהודים ששמרו על דתם במזרח עשו זאת בגבורה לאחר שהצליחו להתנגד לגירושים, רדיפות והמרות בכפייה, זאת בזמן שדתות אחרות באזורים אלו נעלמו לחלוטין. במשך מאות של שנים הם נאלצו לקבל את מעמדם השפל, אולם התנאים הפוליטיים והמסחריים המיוחדים שנוצרו במאה ה-19 אפשרו לכמה מהם לעבור "מההגנה" של סטטוס הד'ימי להגנה אפקטיבית יותר של המעצמות האירופאיות הזרות. גם הנוצרים שהגיעו לאזורים אלו במאה ה-19 היו נתונים למעשה להגנת המעצמות המערביות.

לא יהיה זה קשה למצוא מספר רב של מסמכים בארכיוני ה-אליאנס ומקורות אחרים המאוששים את המצב הפגיע גם של היהודים בארצות המזרח התיכון, אפילו עוד בתחילת המאה ה-20. הכומר לאון גודארד, אשר ביקר במצרים, צפון אפריקה ופלשתינה בשנות ה-50 של המאה ה-19, סיפק תיאור אודות ההשפלות של היהודים המקומיים אותן ראה בעצמו, בדומה גם למטיילים אחרים שבאו לפניו ואחריו: "אומרים שברומא הם [יהודים] אף פעם לא עוברים מתחת לקשת הניצחון של טיטוס, אבל במידה והיו מחזיקים בטינה כזו במדינות מוסלמיות, אני לא יודע באילו דרכים יכלו לנקוט."[1]

במטרה להבין את המאמצים הגדולים של היהודים לנסות ולזכות בהגנת המעצמות הנוצריות בכדי להימלט מהרדיפות, יש לראות את ההקשר הרחב ועל כן גם את מאבק נוצרי המזרח למען זכויות שוות, מאבק אשר הגיע לשיאו בתקופה זו. במהלך המאה ה-19, האוכלוסייה הנוצרית הילידית של מצרים, פלשתינה וסוריה החלה ליהנות מלחץ המעצמות על השלטונות העותמאניים. במצרים, ההשתלטות הנפוליאונית בין 1798 ל-1801 העניקה לנוצרים המקומיים טעימה זמנית של שוויון, מה שהוביל להמשך מאבק במעלה הגבעה הזה אל עבר שוויון זכויות בדומה לבעלי הדת השלטת. שיפורים מסוג זה החלו במצרים במחצית הראשונה של המאה ה-19 עם שלטונו של מוחמד עלי פאשא, אשר ביקש לעתים קרובות עזרה מהצרפתים מול הסולטן הטורקי. המשך המאבק הנוצרי המשיך גם בתקופת ממשיכיו של מוחמד עלי, וכתוצאה מכך גם הקהילה היהודית הקטנה החלה ליהנות ממאבק זה, במיוחד לאחר פתיחת תעלת סואץ ב-1869. לאחר השלטון הבריטי במצרים ב-1882 כבר הוגדר שיוון חוקי בין בעלי הדת השלטת לנוצרים והיהודים. בנו של מוחמד עלי, איברהים פאשא, ביטל את החוקים המפלים נגד הנוצרים במהלך הכיבוש הצבאי שלו באזור סוריה-פלשתינה בשנות ה-30 של המאה ה-19. בתקופת שלטונו, הנוצרים, כמו גם היהודים אם כי במידה קטנה יותר, נהנו במידה רבה משוויון מלא וביטחון אישי וכלכלי.[2]

אולם עדיין, שחרור אמתי הגיע רק ב-1856 עם מכתב אישי של הסולטן אשר העניק זכויות ושוויון מלא "לקהילות הנוצריות ונתינים לא-מוסלמים אחרים". הצו הזה היה תוצר ישיר של לחצים מבחוץ על הסולטנות, דרך הבריטים, הצרפתים והאוסטרים לאחר מלחמת קרים אשר הסתיימה למעשה לטובתם כל נוצרי האימפריה העותמאנית. בסוריה ופלשתינה מספרם של הנוצרים הללו היה כחצי מיליון, כ-30% מכלל האוכלוסייה המקומית. הקהילות היהודיות, בתגובה, הורידו פרופיל ובהיותן פחות בולטות הצליחו להימנע מתגובות הנגד הקנאיות של הערבים והדרוזים אשר התנגדו לשוויוניות זו, התנגדות אשר הגיעה לשיאה עם טבח של אלפי נוצרים בלבנון וסוריה באמצע המאה ה-19, במיוחד 1860. לאחר שהאלימות נגד הנוצרים כבר יצאה משליטה, קיבלה סוף סוף צרפת את המנדט להתערב, ולאחר שכוח המשימה הצרפתי עצר את האלימות ועזב את האזור, הושגה מהעותמאנים סוג של חוקה אשר הבטיחה מידה של אוטונומיה פנימית עבור נוצרי לבנון.

לאחר המלחמות הבֶּרְבֵּרִיות הימיות, השתלטה צרפת ב-1830 על אלג'יריה בכדי להבטיח סופית את סיום פעילותם הנוראית של שודדי הים הבֶּרְבֵּרִים. להרגעה ההדרגתית וההתיישבות הצרפתית באזור זה הייתה השפעה עמוקה על ההתפתחויות בטוניסיה ומרוקו. יהודי אלג'יריה הרוויחו רבות בין לילה, וב-1870 השיגו באופן קולקטיבי דרך צו אזרחות צרפתית מלאה.

ב-1857, ה-ביי של טוניס הוכרח בידי כוחות חיצוניים להעניק לארצו חוקה מודרנית. היא אומנם בוטלה ב-1864, אך היה זה אחד הגורמים המרכזיים למערביזציה המוקדמת של טוניסיה. צרפת הפכה אותה למדינת חסות ב-1881, ולאחר מכן היה ביטחונם של היהודים כמעט מובטח.

במרוקו, בעקבות התבוסה לצרפתים ב-1844 ולספרדים ב-1860, בוצעו ניסיונות צנועים ומסתייגים לבצע רפורמות בשלטון המקומי הלא אפקטיבי. עדיין, האוכלוסייה היהודית נאלצה לחכות 50 שנים נוספות עד שהחלוקה לחסויות צרפתיות וספרדיות ב-1913 אפשרה להם הגנה אפקטיבית נגד רדיפות ודיכוים שרירותיים. חרף זאת, הם בכל מקרה נותרו תחת סמכותו של הסולטן כך שעדיין מעולם לא היו חופשיים באופן קולקטיבי עקב אי השוויון בבתי משפט השריעה המקומיים, בהם לעדותו של הד'ימי לא הייתה משמעות. כך היה גם בטוניסיה.

במהלך התקופות הקשות שקדמו לשלטון הצרפתי, אלפי יהודי מרוקו חסרי ההגנה הותקפו בברוטליות באזורים השונים של המדינה על ידי אנשי השבטים וחיילים לא ממושמעים. בין הדוגמאות הרבות אותן ניתן לציין בהן התרחשו התקפות חמורות אשר הובילו למותם ופציעתם של מאות יהודים ולאלפי פליטים הן סטאת ב-1903, תאזה ב-1907, קזבלנקה ב-1907 ו-פז ב-1912. בקזבלנקה 300 נשים ונערות יהודיות נחטפו ובהמשך שוחררו בקושי רב באמצעות דמי כופר.

אזורי הרובע הנפרדים בהם הורשו היהודים להתגורר בערים נקראו "מלאח", דהיינו גטו. הם הכילו אלפי יהודים, ובמהלך הפוגרומים הללו ונבזזו לחלוטין ולאחר מכן נשרפו.

ב-1835 החזירו העותמאנים משושלת קרמנלי העצמאית חלקית את השליטה בטריפוליטניה. יהודי טריפולי נהנו אומנם מהצווים של 1839 ומכתב הסולטן של 1856, אולם בשאר אזורי המדינה בהם לא הייתה הישמעות כה גדולה לצווים האימפריאליים לא היה לכך משקל רב. השוויון האמתי עם אנשי הדת השלטת הגיע ללוב רק עם השלטון האיטלקי ב-1911.

לאחר עלילת הדם של דמשק ב-1840, אך בעיקר החל מ-1860, החלו התערבויות זרות גם של ארגונים יהודיים אירופאיים, ולמעט רצונם לשפר את ההשכלה והמעמדות החברתיים והמשפטיים של בני דתם במגרב, הם העניקו להם למעשה את האפשרות לדווח על הדיכויים ואי השוויון המשפטי. הארכיונים של "כל ישראל חברים" בפריז מכילים כמות אדירה ואין סופית כמעט של תלונות מצד היהודים אשר עקב מעמדם הנמוך מצאו את עצמם לא שוויוניים בבתי המשפט של המגרב.

נציג עתה כאמור אחוז מזערי מאוד של מסמכים בני התקופה אשר יספקו הצצה קטנה בלבד לתנאי המחייה הלא פשוט תחת שלטון הדת הדומיננטית של המזרח התיכון:

- אוקטובר 1864: ביזת אזורי הרובע היהודיים באי הטוניסי ג'רבה.

סלומון גרשין כתב לנישא "אליאנס" בפריז אודות "אסון נוסף". הקנאים המקומיים, אולי בעידוד הרשויות, שוב תקפו את יהודי ג'רבה. כל היהודים חיים בסבל רב לאחר שחוו מעשי זוועות. בהמשך שני שבטים ערביים פלשו לעיר, ותקפו את החלשים ביותר - היהודים - בזזו את הרובעים והרסו רבות. המעשים התרחשו ביום כיפור, ובתי הכנסת נפגעו במידה ניכרת. מגילות נשרפו, רוב הנשים נאנסו, והכותב מציין שקשה לו לכתוב אפילו את כל מעשי הזוועות. מושל העיר לא עשה דבר בכדי לעצור את המתרחש, והמאורעות נמשכו 5 ימים מלאים עד אשר נלקח מהיהודים כל אשר יכלו.

- מרץ 1866: המרות דתיות וחטיפות.

גרשין שום כותב לנשיא אליאנס שהם אירחו בביתם זקן אשר הוכרח לפני שנים רבות להמיר את דתו, ועתה ביקש לחזור ליהדות. אולי בשביל לגייר אותו בחזרה יש צורך לחצות את הגבול לאלג'יר הצרפתית שכן רק שם ניתן לעשות זאת. הוא מבקש לשאול את הנציג של הטורקים בפריז מדוע קיים בטוניסיה חופש דתי לדת אחת, אך קיים איסור על דת אחרת. יתר על שכן, שליט טוניסיה העביר את הראמדן בכך שלקח בכוח ילד יהודי בן 14 בתואנה כי המיר את דתו לשלו, ובפועל נתן אותו לצורכי התעללות מינית לאנשיו תוך שסירב להחזירו להוריו.

- פברואר, 1869: רצח של 18 יהודים ואי ענישת הרוצחים.

כל חברי אליאנס של טוניס כתבו לנשיא בפריס, אדולף כרמיה, עם חתימות מרבנים וסוחרים מוכרים. הם מציינים כי כל האומה היהודית בוכה לנגד הפגיעות הרבות, וכי 18 יהודים כבר נרצחו במהלך מספר החודשים האחרונים באמצעות דקירות סכינים. השלטונות, לא רק שאינם מענישים, אלא נראה שמעודדים זאת ומגנים על הרוצחים. הם מוסיף כי מדובר על רדיפות ערמומיות ודו פרצופיות, שכן הם אינם נרדפים ישירות בצורה גלויה, אולם היחס מהשלטונות הוא כה נבזי שרדיפות בוטות היו טובות בהרבה. אולם השלטון הטוניסאי רוצה להציג עצמו כניטרלי ואוהב, ועל כן פועל נגד היהודים בחשאי. השופטים במקרים הללו אינם פועלים לטובת היהודים. תחת מדיניות כזאת יש עידוד של מקרי הרצח, ויהודי טוניס נחשפים כל הזמן להגבלות, אין להם זכויות משפחתיות והם זוכים ליחס עוין ביותר מהאוכלוסייה. הכותבים מוסיפים כי מצבם מאוד עגום, והרכוש, החיים והכבוד שלהם נמצאים בסכנה מתמדת. הם מבקשים את עזרתם של אחיהם האירופאים עקב הפחד הבלתי פוסק. במידה ולא תגיע הישועה מאירופה בהקדם האפשרי, המצב יהיה חמור באופן שכבר לא ניתן יהיה לתקנו. הם לא מבקשים נקמה, אלא רק צדק משפטי, דבר שהגיוני לטענתם לבקש בעידן המתקדם אותו החלו האירופאים.

- אוגוסט 1877: הניצחונות הטורקיים בבלקנים.

אברהם דה בוקרה, נשיא אליאנס טוניסיה, כותב לאדולף כרמיה אודות הפחד הרב של יהודי טוניס. הניצחונות הצבאיים של העותמאנים בבלקנים משמעותם שבני דתם יולהבו בקנאיות הדתית. חמור מכך, משמעות הניצחונות היא שהם לא יחשיבו יותר שהינם מוגבלים בידי המעצמות המערביות, ולכן יתחילו לפגוע ביהודים ככל העולה על רוחם היות והללו כבר יהיו ללא ההגנה האירופאית.

- ספטמבר 1880: מקרי הרצח ב-נאבל:

סגן נשיא אליאנס של אזור טוניס, במכתב לנשיא אליאנס בפריז כותב כי הודות להתערבות ארגונו הרוצחים של בן משפחה יהודית נכבלו בשרשראות באחד המסגדים לאחר שקיבלו בו מקלט. אולם עדיין אין זה מספיק שכן ראש המסגד משחרר אותם במהלך הלילה, והתושבים המקומיים מאמינים שאלו הם קדושי המסגד אשר עושים זאת דרך נס. כך, הרוצחים מקבלים הילה של הערצה עקב התפיסה שהקדושים מגנים על אלו שרצחו כופר. הוא מוסיף כי נאבל היא עיר של קנאים דתיים, ועל כן בנוסף לרצח הזה הוא מדווח על שישה מקרי רצח נוספים של יהודים, כאשר הרוצחים כלל לא נענשו.

- יולי 1867: הרס בית הכנסת ב-זליתן.

נשיא אליאנס של לוב כותב במכתב באיטלקית לנשיא בפריז אדולף כרמיה כי לאחר שריפת בית הכנסת בזליתן, הוא הלך למושל העותמאני חוסיין חילמי פשה והתחנן בשם האליאנס לשמור על חיי היהודים של העיר. המושל הבטיח כי יעשה זאת ואף ישלח פרשים להגן על היהודים. הוא מוסיף כי "למזלם" כבר התרחשו בעבר מקרים מסוג זה, זאת משום שהערבים היו מצליחים אחרת לשכנע אחרים בתואנה שהאש התפשטה בגלל הנורות שהיו בפנים ולא בגין הצתה מכוונת. אולם בכל מקרה כולם יודעים את אשר המפגעים והמנהיגים שלהם עשו ליהודים גם עד ערב שריפת בית הכנסת, לרבות פגיעות פיזיות ביהודים ואיסור פיתוח בית הכנסת. כך, רק דרך הלחץ מבחוץ, כ-15 מפגעים נעצרו, לרבות הקאדי. אם מושל זליתן אכן היה מספק צדק ליהודים, בהקשר לבתי הכנסת ובתי הקברות, המפגעים לא היו מעיזים לעשות זאת, ואם הוא לא יפסיק בכל אשר עשה ליהודים עד כה, ייאלצו הללו להגר למקום אחר עם מעט רכוש.

נמשיך את הדוגמאות להלן בראשי פרקים. נזכיר שוב שניתן לראות את המכתבים במלואם, כמו גם מאות אחרים, בארכיונים של האליאנס.

- אוגוסט 1864: דיווח מהקהילה היהודית של שפשאוון אשר מציין כי היהודים מרגישים כלואים בעיר. עם עזיבת הרובע היהודי הם מחויבים להוריד נעליים, באזורים של המקומיים היהודים מוכים, אין עזרה מהשלטונות ובתי המשפט מוטים נגד היהודים. הרוכשים מהיהודים לעתים לא משלמים להם ויש מקרים רבים של גניבות, בתי הרובע היהודי נבזזים, הנשים מוטרדות ורבים כבר מעדיפים להמיר את דתם. למעשה, היהודים מעדיפים לא לעזוב את הבתים שלהם. מעטים היכולים לתת לילדים שלהם סוג של השכלה.

- יולי 1879: חילול בית הכנסת בא-זאווייה ותקיפות שונות של יהודים בטריפוליטניה.

- יוני 1880: יהודי קשיש בשם יעקב דהן נצלב במרוקו, מחוז אנתיפה, משום שאישה מקומית עבדה עבורו, דהיינו יהודי. גופתו הועברה לקבורה רק לאחר תשלום כופר גבוה.

- ספטמבר 1884: רדיפת יהודי דמנאת. מחוץ ל-מלאח חייבים היהודים ללכת יחפים. השלטונות משתפים פעולה עם המפגעים. יהודים נרצחים, לרבות ילדים, הנשים נאנסות, החנויות נבזזות. יהודים רבים בכלא, אחרים ברחו.

- יולי 1885: רדיפות יהודי דמנאת נמשכות. רצח היהודים אברהם דנינו, יעקב דנינו, מרדכי עמר, אברהם כהן, מדרכי גבאי ויוסף בן שטרית. גופות של רבים מהם נעלמו. המונים רוצחים יהודים עם מקלות. הרשויות לא עושות דבר.

- ינואר 1888: חבר אליאנס של טנג'יר מבקש סיוע חוץ. מטיילים יהודים נרצחים, והעדויות של עדי ראיה יהודיים לא תקפות בבתי המשפט המקומיים. פקידי הרשויות פוגעים ביהודים באמצעות רצח או מאסר. המפגעים מוצאים "עדים" רבים המצדדים בהם. "מעולם לא היה ליהודי מרוקו צורך רב יותר בחברים ובמגנים מאשר עכשיו". יהודים המגיעים למעמד גבוה זוכים לקנאה ולאלימות.

- דצמבר 1892: הסולטן של מרוקו כותב למושל מרקש אודות היחס השלילי שלו כלפי היהודים. מכיוון שהיהודים תחת הגנת המעצמות הזרות יש לשמור עליהם בכדי לשמור על היחסים הטובים עם האירופאים. "אתה מתייחס אליהם רע, מכה אותם ושם אותם בשרשראות, ללא כבוד לילדים או לזקנים."

- פברואר 1897: היהודים חסרי כל הגנה בכל טריפוליטניה וסובלים מתקיפות רבות בזמן שהרשויות לא עושות דבר.

- מרץ 1897: תיאור מצבם העגום של קהילת יהודי מיסראתה הנמצאים תחת דיכוי ותקיפות.

- מאי 1900: מגבלות והשפלות כפויות על יהודי טריפוליטניה: איסורי רכיבה על סוסים (יהודי אף נהרג כאשר נזרק בכוח מסוס), חוסר השפעה בבתי המשפט, לכל משפחה יהודית יש "סהיב" - מקומי לו יש סמכות על המשפחה, היהודים חיים בפשטות כמו האיכרים הערביים, בתי הכנסת נבזזים ואיסור על דייג.

- ינואר 1911: ראש בית הספר לבנים ב-פז, אברהם אלמלך, כותב לנשיא אליאנס בבקשה לפנות לשר החוץ של מרוקו אשר נמצא כרגע בצרפת ולבקש ממנו שהיהודים לא יחויבו להיכנס יחפים לארמון הנשיאותי בפז. הוא אף מציע ליהודים אירופאים להיכנס לארמון עם הנעליים בגבורה, שכן יש להם את הגנת ארצות מגוריהם, אולם היהודים בכל זאת פחדו מדי לבצע מהלך זה.

בתמונות: ה-מלאח היהודי במרקש.

[1] Léon Godard, Le Maroc; Notes d’un voyageur: 1858-59 , Alger, 1859, p. 52. (non vidi)

[2] Moshe Ma’oz, Ottoman Reform in Syria and Palestine (1840-61), Oxford University Press, 1968.