קרב רכס קוהימה, 1944.
קרב רכס קוהימה, 1944.
הספרות המחקרית אודות הקרבות והעימותים האימתניים והעקובים מדם שהתרחשו באירופה ובאוקיינוס השקט במהלך שנות מלחמת העולם השנייה היא כמעט אין סופית. אולם ישנה זירת אירועים מאוד חשובה של המלחמה אשר מוכרת פחות - המזרח הרחוק הבריטי. אלו אשר מכירים את המערכות של זירה זו יודעים כי מדובר היה בסדרה של כישלונות מהדהדים: הכניעה של סינגפור והונג קונג והטביעה של האוניות אה"מ פרינס אוף ויילס ואה"מ ריפולס בידי מטוסים יפניים. הכישלונות של הכוחות הבריטיים במזרח הרחוק היו אולי האבדות החמורות ביותר בהיסטוריה של האימפריה שלהם. תוך שנה הבריטים גורשו מ-מלאי ו-בורמה ונדחקו להודו תוך המשך התקיפות היפניות. אולם, לאחר מכן, הגיע ניצחון שייתכן מאוד ועלה אפילו על קרבות ווטרלו ו-קוויבק, ואשר מוכר כ"קרב קוהימה".
כאמור, מעט מאוד נכתב אודות ניצחון גדול זה, בו במשך חודשיים סוערים ובתנאים העלובים ביותר עם מעט אספקה ומעט מים התמודד חיל מצב קטן של חיילים בריטים ואימפריאליים מול דיביזיית חי"ר יפנית שלמה וגדולה פי 10. לבסוף הם זכו בניצחון מרשים מאוד, אפשר אף לומר כי בסגנון קרב רורק'ס דריפט מ-1879, ושינו את מהלך המלחמה בדרום-מזרח אסיה.
למלחמה באוקיינוס השקט היו סיבות רבות וארוכות טווח. המיידית ביותר הייתה האמברגו האמריקאי על ייצוא מתכות ונפט ליפן וסגירת תעלת פנמה לספינות היפניות עקב הפלישה היפנית לסין והכיבוש של הודו-סין הצרפתית. היפנים העדיפו מלחמה על פני הלחץ האמריקאי. ב-7 בדצמבר 1941 הם תקפו את פרל הארבור ולאחר מכן פנו לתקוף את המושבות הבריטיות במזרח הרחוק. עד סוף השנה הונג קונג נפלה וגם מלאי הייתה כמעט ותחת כיבוש. חיל המצב של סינגפור, תחת פיקודו של הגנרל ארתור פרסיוול, נפל ב-15 בפברואר. הגנרל סר הנרי פאונול תיאר זאת כך:
"זהו אסון גדול עבור הכוחות הבריטיים, אחד הנוראים בהיסטוריה, ומכה גדולה לכבודו וליוקרתו של הצבא. מראשיתו ועד סופו של הקמפיין הזה הוקפנו בידי חיילים טובים יותר."
הפגיעות ביוקרה והכבוד הבריטי המשיכו להתרחש. ב-20 בינואר פלשו היפנים לבורמה וכבשו את יאנגון, תוך שהם דוחקים את הבריטים חזרה ל-אסאם כבר באמצע מאי. היפנים כאמור היו פשוט טובים יותר. לשורדים לא הייתה ברירה אלא להתחיל לחשוב מהר כיצד ניתן לבלום את היפנים, אשר נראו בשלב זה כבלתי ניתנים לעצירה. למזלם, הגיע לעזרתם מייג'ר ג'נירל ויליאם סלים, אשר הופיע במזרח הרחוק במרץ 1942 בכדי לקחת את הפיקוד על קורפוס בורמה. סלים כבר החזיק במספר תפקידים קודמים בצבא הבריטי, ולקח חלק מוצלח במספר מערכות. עתה הוטל עליו להפוך את אנשיו המובסים ובעלי מורל נמוך לכוח עוצמתי, או להיחרב בידי היפנים.
סלים פעל ללא הפסקה בכדי לחזק ולשדרג את החיילים. משימתו הראשונה הייתה להתמודד עם מלאריה, אשר הרגה בשלב זה יותר בריטים מאשר היפנים. בזכות פקודתו שאסרה על חשיפת גפיים וחייבה ללכת עם שרוולים ארוכים, הצליח סלים להשתלט על המחלה. הוא גם הכריח אותם לקחת תרופה נגד המלאריה, מפראצין, ופיקוח רבות לוודא שאכן לקחו אותה.[1]
משימתו השנייה הייתה לגרום לחיילים להפסיק לפחד מהג'ונגל, פחד אשר לא היה קיים בקרב היפנים. סלים לקח את כל אנשי המטה לצעידות מתישות דרך הג'ונגל עד אשר הם הרגישו בטוחים שיוכלו לחתוך דרך הצפיפות שלו, וכן עודד סיורים אגרסיביים אל תוך שטח ההפקר בין הצדדים. תוך זמן קצר, כל חייל בריטי ואימפריאלי היה בעל אותה תחושת הביטחון בג'ונגל כמו היפנים.
סלים גם הבין כי כל חייל, לרבות טבחים ופקידים, חייב לדעת להשתמש ברובה. לעתים קרובות, במהלך המערכות של בורמה, נאלצו החיילים בעורף להגן על עמדות מאולתרות נגד התקפות יפניות פראיות. כך, דאג סלים כי כל החיילים שלו, לרבות אנשי המטה, ידעו להשתמש בכלי הנשק ביעילות.
סלים גם הבין כי כל חייל חייב להרגיש כי הינו חלק חיוני מהמשימה. הייתה לכך חשיבות מיוחדת שכן רבים מחייליו האימפריאליים היו הודים אשר נולדו אל תוך מערכת הקאסטות. הוא הדגיש את החשיבות האדירה של המערך התומך. סלים קישר סמלית את הצבא לשעון ואמר כי כל גלגל שיניים הוא חשוב, לא משנה עד כמה גדול או קטן, ואם גלגל אחד יפסיק לעבוד אזי המכונה או המכשיר כולו יפסיקו לפעול. הוא העניק השראה לכל החיילים לבצע את משימתם. והם אכן היה זקוקים לכל השראה אפשרית נגד היפנים, אשר תכננו חדירה מחודשת אל תוך שטחי האימפריה.
ב-1944 היפנים כבר היו בנסיגה באוקיינוס השקט מול האמריקאים והצי המלכותי, אשר חזר לפעול. הם היו חייבים ניצחון מכריע באסיה בכדי שיוכלו למקד את תשומת הלב בהגנה על יפן מפני הצי האמריקאי.
הגנרל היפני רנייה מוטגוצ'י קרא להתקפה נגד החיילים הבריטיים בהודו. החשיבה היית כי ניצחון יפני יעניק השראה להודים להתקומם נגד הראג' הבריטי, ומוטגוצ'י האמין כי הדבר יכריח את הבריטים לחתום על הסכם שלום נפרד. עם הבריטים מחוץ למלחמה, גם הסינים יהיו חייבים לבקש הסכם שלום, שכן הם היו תלויים באספקה שמגיעה מהודו דרך ה-הימלאיה.
סלים ביקש להכריח את היפנים לבצע את ההתקפה דרך כמה מהאזורים הטופוגרפיים הקשים ביותר בעולם. הוא ומפקדיו עזבו את בורמה לטובת מישורי אימפאל באזורים המזרחיים ביותר של הודו. משמעותם של קווי אספקה ארוכים הייתה שהצבא היפני יתקשה מאוד לספק לוגיסטית את חייליו.
ההתקפה היפנית, שקיבלה את השם "מערכת יו-גו", התחילה במרץ 1944 כאשר החלו היפנים לרדוף את הבריטים לאימפאל. בניסיון לחתוך את הבריטים מבסיס האספקה שלהם בדימאפור, כ-210 ק"מ בצפון, פקד מוטגוצ'י על הדיוויזיה הרגלית ה-31 של הגנרל קוטוקו סאטו לחסום את הדרך לבדימאפור דרך השתלטות על רכס קוהימה.
רכס קוהימה עמד מעל לדרך המתפתלת דרך הג'ונגל וההרים מדימאפור לאימפאל, ועליו היו מספר גבעות עליהן נבלמה ההתקפה היפנית. צפונית היה הבונגלו של סגן הנציב ומגרש הטניס שלו אשר סביבו התרחשו כמה מהעימותים הקשים ביותר של הקרב. דרומית לאורך הרכס היו 5 גבעות. המים היחידים הראויים לשתייה היו דרומית יותר על הרכס.
סאטו החל את ההתקפה על חיילי בורמה, אשר מצדם לחמו בגבורה ובתעוזה בכדי להקנות לבריטים מספיק זמן ולאפשר להם לבצר את קוהימה. כאשר החלו היפנים את ההתקפה הייתה קוהימה למעשה לא מוגנת ומאוישת בעיקר בידי מחלימים, תומכי לחימה ולא לוחמים אחרים, כמו גם מספר חיילים בריטיים, הודיים, נפאליים ובורמזים שונים. הגנרל סר מונטגיו סטופפורד פיקד על הקורפוס ההודי ה-33, ובמהירות ביצר וחיזק את ההגנות בכך ששלח לקוהימה את הבריגדה ההודית ה-161, אך רק ה-רגימנט רויאל ווסט קנט, תחת פיקודו של הקולונל ג'ון לאברטי, וקבוצה של הודים הספיקו להגיע לפני שהיפנים איגפו את חיל המצב. ההגנה של קוהימה הייתה תלויה בתגבורות אלו, כמו גם על המחלימים ותומכי הלחימה שכבר היו בה.
ה-ווסט קנט והחיילים האימפריאליים שעמדו לצדו היו קטנים במספרם פי 10 לעומת היפנים ונלחמו עד המוות במקום להיכנע. כניעה, פירושה היה הוצאה להורג או עבודות כפייה למוות, כגון בית הקברות הצבאי קנצ'נבורי בתאילנד בו קבורים שבויי מלחמה בריטיים אשר הוצאו להורג בידי היפנים. אכן, במהלך המלחמה, ביצעו היפנים פשעי מלחמה נוראים וזוועתיים בשבויי המלחמה שלהם.[2] מסיבה זו לא החזיקו כלפיהם הבריטים והאימפריאליים באותה הערכה שהייתה כלפי האויבים באירופה. עבור המתגוננים, היו היפנים "שרצים אותם יש לחסל", כפי שאמר אחד הקצינים.
הקרב החל ב-6 באפריל, תוך שהיפנים השתלטו על מקור המים היחיד הראוי לשתייה, דרומית לאנשי הווסט קנט. הבריטים הצליחו אומנם למצוא מעיין על אחת הגבעות, אולם עקב האש היפנית יכלו להגיע אליו רק במהלך הלילה, וההגעה אליו הייתה לא פחות מסיוט. גופות ההרוגים נשארו היכן שנפלו והתאספו במקומות רבים, וכן החלו להירקב ולהצחין. אחד החיילים סיפר כי המסע למעיין היה למעוד על גופות שכבר היו שחורות ורקובות.
הדיוויזיה השנייה הבריטית הייתה בדרכה לסייע, והתקדמה מדימאפור אל עבר קוהימה. המתגוננים ביקשו גם לקרוא לעזרתה של הארטילריה של הבריגדה ה-161 אשר הייתה במרחק כמה קילומטרים בודדים, ולמעשה כל אשר נדרש מהם היה להחזיק מעמד.
כאמור, הקרבות הקשים ביותר התרחשו באזור מגרש הטניס בקצה הצפוני של הרכס. רב סרן ג'ון ווינסטנלי, אשר ניצב על אחת הגבעות ממנה ניתן היה לראות את מגרש הטניס ופיקד על יחידת משנה של ה-ווסט קנט הצליח לעמוד באומץ מול ההתקפות החוזרות של היפנים. כאשר תקפו היפנים דרך מגרש הטניס, הווסט קנט מיד הזמין הפצצת ארטילריה במקביל לכך שירה באויב בכלי הנשק שלהם. ווינסטנלי כתב:
"ירינו בהם ... וזרקנו עליהם רימונים על מגרש הטניס. החזקנו את מגרש הטניס נגד התקפות נואשות במשך חמישה ימים. החזקנו כי היה לנו קשר מיידי ברדיו עם התותחים, והיפנים ["Japs"] מעולם לא למדו כיצד להפתיע אותנו. הם נהגו לצעוק באנגלית כשהם התארגנו, 'תיכנעו'. אז ידענו מתי מגיעה ההתקפה. מישהו חישב בדיוק את הרגע הנכון לקרוא לירי תותחים ומרגמות כדי לתפוס אותם בזמן שהם יוצאים להתקפה, וכשהם התקרבו אלינו הם הושמדו. הם לא התנהגו בצורה מושכלת ועשו את אותו הדבר הטיפשי והישן שוב ושוב."
בין ההתקפות, כאשר המרחק בין הצדדים היה לא יותר מכמה עשרות מטרים, זרקו הבריטים והיפנים רימונים משני צדי מגרש הטניס. היפנים השתמשו נגד הבריטים באש הוביצר ישירה בכל בוקר וערב. לפי ווינסטנלי, הדבר גרם לכאוס בין הפצועים השוכבים בתעלות בפתוחות של הגבעה שלו, וכך רבים מהם נהרגו או נפצעו עוד יותר. החובשים חפרו בור אותו כיסו בברזנט בו השתמשו כחדר ניתוח, בזמן שאלו שמחוצה לו היו חייבים לספוג מטר בלתי פוסק של הפצצות יפניות.
הקרב בקוהימה קיבל לעתים גם צורה של לחימת יד אל יד. אחת מפעולות הגבורה הגדולות הייתה של טוראי ראשון ג'ון פנינגטון הארמן מהווסט קנט אשר חצה את שטח ההפקר ובמו ידיו השמיד שתי עמדות מקלע יפניות. בהמשך הוא הלך ברוגע חזרה לעמדתו תוך שחבריו צועקים לו לרוץ. הוא אמר כי זה היה שווה את זה לפני שנורה למוות. לאחר מותו הוא זכה בעיטור צלב ויקטוריה, העיטור הגבוה ביותר.
בלילה שבין ה-17 ל-18 הצליחו היפנים לאחר התקפות חוזרות להשתלט על האזור סביב הבונגלו של סגן הנציב והאזור של הגבעה. אולם בשלב זה ההצלחה שלהם כבר הייתה מאוחרת מדי, שכן התגבורת הבריטית הגיעה והחלה במתקפה משלה. עד ה-20 באפריל ההתקפה על הווסט קנט פסקה, והבריטים תפסו את היוזמה. עם תמיכת הארטילריה ומטוסי הוקר הוריקן של הטייסת ה-34 הצליחו הבריטים להחזיר את השליטה בכל העמדות שנפלו. ההתקדמות, עם זאת, הייתה איטית עקב עונת המונסונים, כן המשך התנגדות יפנית עיקשת. ב-25 במאי אנשיו של סאטו סבלו מרעב והוא נאלץ להודיע למפקדיו כי אם לא יקבל אספקה ייאלץ להיכנע. לבסוף הפר סאטו את הפקודות להילחם עד המוות ובחר להציל את חייליו; הוא נסוג מכל העמדות הנותרות ב-31 במאי.
הבריטים תקפו דרומה אל עבר אימפאל והסירו את המצור ב-22 ביוני. עם שבירתו של הצבא היפני בבורמה, בשארית המלחמה החיילים האימפריאליים הבריטיים רק התקדמו.
הקרבות בקוהימה ואימפאל מוכרים כיום כנקודות המפנה של המערכה היפנית בהודו, ואף קיבלו את הכינוי "הסטלינגרד של המזרח". בשנת 2013 קרא להם המוזיאון הצבאי הלאומי הבריטי "הקרבות הגדולים ביותר של בריטניה". המפתח לניצחון הייתה ההגנה ההירואית של רגימנט רויאל ווסט קנט ברכס קוהימה. כמו אבותיהם אשר לחמו במשמר הקיסרי בווטרלו או אלו אשר הניסו 5000 לוחמי זולו בקרב רורק'ס דריפט, הבריטים שוב הוכיחו את היכולות הצבאיות שהפכו אותם לכה מפורסמים בהיסטוריה הצבאית.
[1] https://taskandpurpose.com/community/10-leadership-lessons-one-britains-greatest-soldiers/
[2] https://www.pacificwar.org.au/JapWarCrimes/Cross-section_JapWarCrimes.html
מקורות מומלצים:
Charles Messenger, History of the British Army, Presidio Pr, 1986.
Louis Allen, Burma: The Longest War 1941-1945, Cassell, 2000.
William Slim, Defeat into Victory, Pan, 2009.
