מעמד הנשים בחצי האי ערב הקדום.
מעמד הנשים בחצי האי ערב הקדום.
מאז התפשטותו של הג'יהאד במאה ה-7 השמידו בשיטתיות בעלי הדת החדשה את מרבית מאפייני החיים הקודמים שלהם כגון מקדשים, ספרות פגאנית שנכתבה גל גבי עורות בעלי חיים, צלמיות אלים ואלילות וכו'. להיסטוריה האסלאמית אין למעשה עדויות שנכתבו בידי נשים. המעט שאנחנו יודעים על הקדם-אסלאם – "ג'אהִליה" - מגיע מטקסטים אסלאמיים אשר נוצרו למעשה לבסס את הסדר הדתי החדש, וכן מכמות קטנה של ממצאים ארכיאולוגיים.
מעט העדויות מראות כי עקב העדר החוקים לפני האסלאם, אופי החיים של הגברים והנשים בחצי האי ערב היה בהתאם להשתייכות השבטית. האסלאם הגדיר חוקים ברורים ומוגדרים, ובזמן שהיו מספר נשים שנהנו מיותר זכויות תחת החוקים החדשים הללו, הזכויות של אחרות הצטמצמו בהרבה. התוצאה הייתה חוק דתי מאוד פטריארכלי במקום חוק שיכול היה להיות יותר מאוזן, הוגן ושוויוני. הנינה של הנביא, סוקאינה, למשל, כאשר נשאלה מדוע שמחה הזמן שאחותה פאטימה עצובה, ענתה שמשום שהיא נקראת על שמה של סבתא רבתא הפרה-אסלאמית שלה, בזמן שאחותה נקראת על שמה של הסבתא הפוסט-אסלאמית. יתר על כן, ניתן לטעון כי "מעמד" של כל נשות דת זו אינו שווה, וכפי שנראה להלן, החוק תומך בהבדלי מעמדות ובספר הקודש הוא אף המפריד בין אנשים חופשיים למשועבדים.
התקופה הקדם אסלאמית בהחלט יכלה להעניק בסיס לשוויון מיני שכן הוא בהחלט היה קיים במידה מסוימת, כפי שניתן ללמוד למשל מאימו של הח'ליף מועאויה הראשון הינד בנת עותבה, אשר התלוננה לנביא בבוטות על שהוא מבקש מהנשים דברים שאינו מבקש מהגברים בהתייחס להבדלי שבועה. מלומדים אסלאמיים ממהרים לטעון כי נשים מכובדות המירו את דתן לפני הבעלים שלהן תוך שהם מתעלמים מהעובדה שהיה להן עדיין את החופש לעשות זאת באופן עצמאי, דבר שלא היה מתאפשר תחת הדת החדשה.
בזמן שהחוק האסלאמי מגדיר את המוצא של האדם לפי האב, בחצי האי ערב העתיק יותר היה הדבר מורכב יותר, והנשים הורשו פעמים רבות לבחור עם מי מתוך השבט להתחתן ולהוליד ילדים. לאחר השינוי הדתי לא הייתה להן זכות בחירת הבעל, ועאישה למשל נישאה לנביא כילדה ואולי אפילו ללא ידיעתה, והנביא נתן את בת דודתו ואשתו העתידית זינב בנת ג'חש כאישה כנגד רצונה לבנו המאומץ זיד בן חארת'ה. במידה והמנהג היה קיים גם לפני כן, התקופה שלאחר ההמרה הדתית בוודאי שלא שינתה אותו לטובה.
החוק האסלאמי מחייב את הנשים, בין אם בתולות או כאלו שהיו נשואות, באפוטרופוס זכר אשר מוסר אותה בנישואין. אחת מהנשים של הנביא, אום סלמה, הייתה אלמנה מבוגרת, אך גם היא "נישאה לנביא" בידי בנה, סלמה. כל סמכות שהייתה לנשים בהקשר לנישואין בתקופות הקדומות נמחקה, לרבות נישואין שהטיבו עם נשים כגון מעבר של הבעל לבית משפחת האישה כפי היה אולי אפילו במקרה של אימו של הנביא, סוג של נישואין זמניים פרה-אסלאמיים, ואפילו פוליאנדריה אשר הייתה אולי נהוגה בידי נשות השבטים בהם המוצא נקבע לפי האם. מנהג זה, לפיו יכלו הנשים להיות בקשר עם מספר גברים, התאפשר משום שהילדים השתייכו לשבט עצמו והנשים היו אחראיות על הגידול שלהם, תופעה שנתפסה על ידי הכותבים האסלאמיים המאוחרים יותר כניאוף.
תחום נוסף בו הדת החדשה שינתה את המאזן הוא הגירושין. בזמן שגם בתקופות הקדומות החזיקו הגברים בזכות להתגרש מהנשים, קיימות עדויות שלפחות כמה מהנשים יכלו לעתים לעשות זאת גם כן. הנשים שהייתה להן אפשרות כזאת, במידה וחיו באוהל, סימלו זאת בכך שסיבבו אותו והחליפו את כיוון הכניסה, וכך הבעל ידע שהוא כבר לא רצוי. הדת החדשה, לעומת זאת, לא באמת אפשרה לנשים להתגרש, ובפועל האישה יכולה רק לבקש מבעלה שיתגרש ממנה; בזמן שלגבר יש זכות לבצע גירושין באופן מלא אפילו באופן אורלי בלבד (בתקופה המודרנית גם דרך הודעת טקסט), האישה חייבת לבצע את הבקשה מבעלה דרך גוף שלישי בתהליך שנקרא "ק'חול". הבעל לא חייב להסכים לבקשת הגירושין של האישה אפילו אם היא מוכנה לוותר על הנדוניה, במידה ויש. רק נסיבות קיצוניות מאוד כגון היעלמותו של הבעל לתקופה של מעל ל-4 שנים או מומים פיזיים חמורים ההופכים אותו לאימפוטנט יכולים לאפשר לאישה לבקש בקשת גירושים משופט דת, וההחלטה היא בכל מקרה אך ורק בידי שופט זה. האישה יכולה לחכות שנים בכדי לקבל את האישור לגירושין.
גם הנדוניה היא חלק מהדת החדשה. כיום היא נפוצה יותר במדינות מסוימות מאשר באחרות ונקראת "מא'ר" או "סאדאק" ולמעשה הופכת את האיחוד ל"נישואי סמכות". הקונספט של מא'ר היה קיים גם לפני הדת החדשה, ונתפס למעשה כתשלום שגבר משלם לאישה עבור יחסי מין, מה שבאופן מילולי נקרא "מחיר הפות". יחד עם זאת, כפי שכבר צוין, יש עדויות כי בתקופה הקדם אסלאמית הייתה אפשרות לנשים להיכנס למסגרת נישואין בהן עבר הבעל לבית שלהן. הילד מנישואין כאלו נשאר עם האישה והבעל לא זכה ממנה לירושה במקרה של מותה. לאחר ההמרה הדתית הגברים כבר לא נדרשו לשמור על המונוגמיה והותר להם להחזיק בעד 4 נשים ובכל הפילגשות שרק יכלו להרשות לעצמם. הפוליאנדריה, לעומת זאת, נאסרה על הנשים. החוקרים האסלאמיים מציינים כי ההגבלה ל-4 הנשים נועדה למנוע מהגברים לבגוד אך הם מתעלמים מהאישור לאין ספור פילגשות, ובכל מקרה המערכת הדתית הזאת לא הייתה הראשונה להגביל את הפוליגיניה שכן כבר 500 שנה לפני הופעתה של הדת החדשה בחצי האי ערב נאסר בחוק ההינדואיזם על המעמד הגבוה להתחתן עם יותר מ-4 נשים. ללא ספק, היו מודלים אחרים שהגבילו את הפוליגיניה גם לפני המאה ה-7, והיו גם מודלים מונוגמיים ושוויוניים יותר מ-מא'ר אותם ניתן היה לאמץ, אך הדת החדשה בחרה שלא לעשות זאת. החוקרים האסלאמיים אף החלו לקרוא ל"מחיר הפות" "מתנה מתוקה" בניסיון להחליף תודעתית את המשמעות.
בשיח האסלאמי ה"מא'ר" וה"סאדאק" הם בעלי משמעות זהה, אך בתקופה הקדם אסלאמית ה-מא'ר ניתן לאפוטרופוס הזכרי של הכלה, בזמן שה-סאדאק ניתן לכלה. לאחר ההמרה הדתית המשמעות של שניהם הפכה רק תשלום אותו נותן הגבר לכלה בתמורה ליחסי המין, והרכוש או הסכום שניתנים הופכים לרכוש שלה. גם ספר הקודש שלהם (4:24) מציין שהמ'אר רוכש את איבר המין של האישה, ומסיבה זו היא חייבת להישאר נאמנה לבעלה. הספר גם מציין (4:19) כי במידה ואין היא נאמנה יכול הבעל לקחת את המ'אר בחזרה, וכן כי במידה והוא כבר לא רוצה אותה הוא יכול להתגרש ממנה ולתת לה לשמור את המ'אר אצלה משום שהוא כבר "השתמש" ו"נכנס" אל תוך מה ששילם עליו (4:20-21). במידה והאישה מבקש גירושין, היא מחזירה את המ'אר בכדי "להיות חופשיה". כך נראה כי הדת החדשה לקחה מאפיינים שהיו קיימים בחצי האי ערב לפניה במקביל לביטול מודלים אחרים אשר העניקו שוויון רב יותר יחסית לנשים.
לפני ההמרה הדתית היו לנשים תפקידים נוספים מעבר לאימהות והנשים של בני הזוג. הן יצרו כתובות, הקריבו מנחות לאלים בזכות עצמן, ביצעו תפקידי מנהלה, לקחו את סמכויות התפקידים של הבעלים שהלכו לעולמם וכן לקחו חלק בבניית מבנים וקברים, מה שמרמז על רמה של עצמאות כלכלית. לנשות הג'אהִליה אף היה חלק בטקסים הדתיים והן היו גם כוהנות, השתתפו במלחמות ושימשו כאחיות בשדות הקרב, ובאופן כללי התערבבו עם הגברים באופן חופשי יותר מאשר בתקופה שלאחר ההמרה. גם בעימותים הצבאיים של התקופה הקדם-אסלאמית שימשו הנשים אומנם לרוב כשלל מלחמה, אולם המציאות הזאת רק החמירה לאחר ההמרה.
סופרים אסלאמיים נוהגים לספר כי הדת החדשה אפשרה לנשים לקבל זכויות ירושה, ובאופן כוזב טוענים כי הדבר לא היה קיים בתקופה הקדם-אסלאמית. עוד לפי ההמרה, ח'דיג'ה, אשתו הראשונה של הנביא, קיבלה ירושה גדולה והייתה סוחרת עשירה בעלת מעמד גבוה. לפני הכיבוש וההמרה הדתית של מכה, נשים אף קיבלו את תפקיד השומרות על המפתחות ל-כעבה, מה שמעולם לא התאפשר שוב לאחר ההמרה. הנשים שקיבלו את הירושה יכלו אף לקבוע בעצמן למי להוריש את הרכוש שלהן.
בתקופות המודרניות אנו שומעים את הטענות כי הרְעָלָה מסמלת "שחרור" מהמתח המיני, שזאת היא בחירה "פמיניסטית" אשר "מכבדת נשים" היות ולפני ההמרה הדתית הנשים "התרוצצו ערומות". בפועל, נשות הג'אהִליה מהמעמד הגבוה ונשים בסטטוס של חופשיות נהגו לכסות את גופן ואפילו את הפנים שלהן משום שהמיניות ויכולות הרבייה שלהן השתייכו לגבר מסוים. תופעה זו המשיכה להתקיים גם לאחר האסלאם. נשים מהמעמד הפועל והשפחות, לעומת זאת, לא כיסו את עצמן, ולמעשה היה זה אסור לעבדים לכסות את הגוף שלהם והשפחות אף נענשו באופן פיזי במידה וניסו להיראות כמו נשים חופשיות.
במהלך מאות השנים שלאחר ההמרה אפשרו שופטי הדת לשפחות להתפלל ללא כיסוי ראש וללכת בפומבי ללא כיסוי של חלק הגוף העליון. מה שהאסלאם הגדיר כאזורים אינטימיים של הגוף - ה"אוורה" - אשר חייבים להיות מכוסים בכדי להימנע מחטא, היו נכונים רק לאזור התחתון, בדומה לגברים. בספרו של ההיסטוריון המפורסם רונלד סיגל "העבדים השחורים של האסלאם"[1] ישנו תיאור נרחב של הבדלי המעמדות בכל התקופה האסלאמית, והיחס המאוד שונה בין הנשים החופשיות לשפחות, בדומה לתקופה הקדם-אסלאמית.
הנושא האחרון הראוי לדיון הוא רצח תינוקות. תופעת רצח מכוון של תינוקות ממין נקבה בתקופת הג'אהִליה מוכרת רבות במחקר ההיסטורי. זה נכון כי ספר הקודש של הנביא אסר על הרצח וסיים את התופעה בתקופה המוקדמת מאוד של האסלאם, לפחות בחצי האי ערב, אולם המציאות היא שבזמן שהיא בהחלט הייתה קיימת בתקופה הקדם-אסלאמית, היא בכל מקרה לא הייתה כה רחבה ונפוצה, וספר הקודש אוסר בפירוש את רצח התינוקות של שני המינים, לא רק של הנקבות. אכן, השבטים שכן עסקו במנהג זה לא הבדילו בין בנים לבנות. היו שבטים שהרגו את הילדים בכדי לרצות את האלים. סבו של הנביא, עבד אל-מוטליב, נשבע לאל הראשי ביותר - אשר הפך בהמשך גם לאל היחיד של הדת החדשה - שבמידה והיו לו 10, היה מקריב לו בן אחד. הוא נדרש לאחר מכן להקריב את בנו ואביו של הנביא לאחר ש"חצי דת" הראו את הצורך בכך, אך עבדאללה ניצל לאחר התערבותה של מגדת עתידות ממין נקבה.
השבטים העניים יותר רצחו את ילדיהם עקב מהפחד מעוני. באחד השבטים, הנקרא "תמים", כמה מהגברים רצחו לעתים את הבנות משום שהשבט שלהם כל הזמן נלחם באחרים והיה חשש כי הן ייתפסו ויהפכו לשפחות מין. עדיין, בזמן שספר הקודש האסלאמי אוסר על הרג ילדים ומתייחס לעצב והפחד הנלווים להולדת בת, הוא בשום אופן אינו אוסר על תפיסת נשים במלחמה והפיכתן לפילגשות ושפחות מין. המלומדים האסלאמיים אבן ח'לדון ו-אביסנה (אבן סינא) מצדיקים את התפיסה לעבדות של אפריקאים, כאשר אבן ח'לדון אף כותב כי לשחורים יש מאפיינים אשר "די דומים לאלו של חיות טיפשות". גם מוחמד אל-אדריסי בן המאה ה-12 כתב על הכדאיות של שפחות מין נוביות: "לנשים שלהן יופי מתעלה. הן נימולות ומריחות טוב ... מבין כל הנשים השחורות, הן הטובות ביותר להנאות המיטה". כך, הדת החדשה לא אסרה על ההשפלה של נשים משועבדות, ואנשי הדת המוקדמים שלה אף הצדיקו וחיזקו את התופעה.
כך, ניתן לסכם כי התנאים הקדם-אסלאמיים של נשות חצי האי ערב הושפעו בעיקר מהשבט אליו השתייכו, לא כל הנשים זכו ליחס פוגעני או מעליב, וחלק מהן היו בעלות סמכות והשפעה גדולים בהרבה לפני ההמרה הדתית כפי שניתן ללמוד בבירור גם מהטקסטים של הדת החדשה. שנית, הדת החדשה לא השתמשה בחוקיה בנורמות התרבותיות שהיו קיימות והטיבו עם הנשים בתקופת הג'אהִליה. בזמן שהחוקים החדשים כן ביצעו ניסיוניות לגבש חמלה עבור הנשים, גם זאת נועדה ראשית להטיב עם הגברים ולספק את האובססיה של הדת החדשה עם האבהות. לא ניתן לומר בשום אופן כי מצבן המוחלט של הנשים היה חמור יותר לפני ההמרה.
בספרה "קצוות פמיניסטיות של הקוראן" כותבת איישה הידיאטולה מאוניברסיטת סן פרנסיסקו:
"השתכנעתי רק יותר שאם נשים מוסלמיות ישלימו לחלוטין עם מקרים שבהם הטקסט הקוראני מעניק את עצמו למשמעויות שמזיקות להן, עלינו להתחיל להתמודד עם משמעויות אלו בכנות רבה יותר, מבלי לנקוט בהסברים מתנצלים עבורם, או לעסוק במניפולציות פרשניות בכדי לכפות משמעויות שוויוניות מהטקסט. יתר על כן, התחלתי גם להאמין בתוקף כי עלינו להתחיל לדמיין מחדש באופן קיצוני את טבע ההתגלות והאלוהות של הקוראן."
נרטיב "מצוקת הנשים" בתקופת הג'אהִליה לא רק שאינו מדייק אלא לעתים אף נעשה בו שימוש להצדיק את פלישות הג'יהאד לארצות אחרות בכדי להרחיב את "החירות" הזאת שכביכול לא הייתה קיימת ב"כל אומות העולם"[2].
[1] Ronald Segal, Islam's Black Slaves: The Other Black Diaspora, Farrar, Straus and Giroux, 2001.
לקריאה נוספת:
A.A. Hidayatullah, Feminist Edges of the Qur’an, Oxford University Press, 2014.
L. Ahmed, Women and Gender in Islam, Yale University press, 1992.
H.A. Al-Fassi, Women in Pre-Islamic Arabia, British Archaeological Reports, Archaeopress, 2007.
R.G. Hoyland, Arabia and the Arabs - from the Bronze Age to the coming of Islam, Routledge, 2001.
F. Mernissi, Beyond the Veil: Male-Female Dynamics in Muslim Society, Saqi, 2011.
S.W. Robertson, Kinship and Marriage in Early Arabia, Adam and Charles Black, 1907.
