אלטרואיזם פתולוגי.
אלטרואיזם פתולוגי.
הספר בעריכתה הראשית של פרופ' ברברה אוקלי מאוניברסיטת אוקלנד - "אלטרואיזם פתולוגי" מ-2012 - הוא פשוט מרתק.[1] הספר אומנם לא מתייחס למקרה החמור ביותר - רצונם של אירופאים ומערביים רבים לוותר על מולדותיהם ותרבויותיהם - אך בכל זאת ניתן למצוא בו מספר רמזים שבהחלט מסבירים את התופעה. הספר הינו גם הבחנה פוקחת-עיניים אודות הטבע האנושי והאופן שבו פועל המוח שלנו.
אלטרואיזם פתולוגי (להלן: א"פ) הינו קונספט מודרני יחסית, ונכנס לראשונה לספרות המדעית רק ב-1984. ככלל, מעט מאוד נכתב אודותיו, במידה ניכרת משום שהוא מוערך במערב במידה כה גבוהה שמדענים מעטים מאוד העזו להציג ביקורת כלשהי כלפיו. הספר בהחלט חשוב שכן הוא מראה כי א"פ הינה בעיה אותה יש לבחון ברצינות.
ההגדרה של הא"פ היא רצון ממשי לעזור לאנשים, אך במקום זאת הוא מזיק לאחרים או למבצעים אותו, ובפועל הינו "התמקדות לא בריאה באחרים לרעת צרכינו האישיים." תורמים אחרים לספר מגדירים את הא"פ כאמונתם הכוזבת של בני האדם "שהם אלו שגורמים לבעיות של האחר, או שמאמינים באופן כוזב כי יש להם את האמצעים להקל על האדם הסובל". הגדרה נוספת היא "אמונה כוזבת שההצלחה, האושר או הרווחה של האדם הם מקור לאומללות של אחרים." הא"פ "כרוך לעתים קרובות בצדקנות עצמית", ויכול לגרום ל"מאמצים אימפולסיביים ולא יעילים להשוות או ליישר את השטח". אלו הם תיאורים כמעט מדויקים של מאפייני הפרוגרסיביזם המודרני, אולם אף אחד מעורכי או תורמי הספר לא מתייחס לכך.
מקרה טיפוסי מייצג של א"פ הוא אישה מוכה המאמינה שזאת היא ההתנהגות שלה עצמה אשר הופכת את בעלה לאלים, ואשר נשארת עימו מהפחד כי הוא יתאבד במידה ותעזוב. דוגמה נוספת היא אדם דכאוני המאמין בשוגג כי תהיה זו הקלה עבור משפחתו במידה ויתאבד. אחרים מאמינים כי ההצלחה שלהם באה על חשבון בני המשפחה או העמיתים, ומנסים לפצות על ההישגים ה"לא ראויים" שלהם.
מה שנקרא "תלות שיתופית" או עזרה למישהו אשר פוגע בעצמו ניתן להחשיב גם כן כסוג של א"פ. דוגמאות לכך זה האכלה יתרה של ילד בעודף משקל, או לשקר למעסיק של בן הזוג בכדי להסתיר את בעיות ההתמכרות שלו. אלו המאופיינים בתלות שיתופית מחזיקים לרוב בדעה שלילית לגבי עצמם, ומקריבים את הצרכים האישיים שלהם עבור אלו שחשובים להם. לפעמים הם אף מובלים על ידי חוסר היכולת לסבול מחסור באושר או כעס אצל הא"פ שלהם. שוב, מאפיין ברור של הפרוגרסיביזם.
דוגמה נוספת היא אגירת כמות גדולה של בעלי חיים בניסיון המבורך להציל אותם, אולם לעתים קרובות כמות גדולה מדי לא מאפשרת טיפול ראוי באף אחד מהם, ורבים מהם מתים בביתם של האוגרים, אשר מצדם לעתים קרובות אף מזניחים את בריאותם. אלו גדלו פעמים רבות על אהבה חזקה מאוד לבעלי החיים, אולם חוו הזנחה או התעללות מצד ההורים, והתחילו את האגירה לאחר משבר כגון גירושים או אובדן מקום עבודה.
גם אנשים בעלי בני משפחה חולים כרונית הופכים לעתים קרובות לא"פ ומקדישים את עצמם לטיפול בחולה. במידה והופכים לחולים בעצמם, הם מאמינים כי הפכו במקרה כזה לנטל ומסרבים לעזרה מאחרים.
דוגמה אחרונה אותה נציג זאת אנורקסיה. ברוב המקרים הסובלות הן נשים אשר היו מתחשבות ובעלות נתינה בצורה בלתי רגילה בילדותן, אולם כאשר התבגרו הן רוצות להאכיל ולדאוג לאחרים, אבל במחיר של הרעבה עצמית. חלקן מסרבות לישון או לקבל עזרה רפואית. אנשים בעלי הפרעות אכילה הם בעלי יכולות להבין את מצבי הרוח או הצרכים של אחרים, ועל כן בקליניקות שלהן הן עוזרות אחת לשנייה. לרוב, אנורקסיה היא תופעה הנפוצה יותר במערב ובאירופה.
אמפטיה ואלטרואיזם אלו הן בבירות תכונות אנושיות בעלות הרבה מאפיינם חיוביים, אך הן יכולות להפוך לקיצוניות ולצאת משליטה. אפילו תינוקות מציגים סימני אמפטיה ויכולים לנסות לעזור לאחרים במצוקה, ועל כן בוכים בסימפטיה כאשר שומעים תינוקות אחרים עושים זאת. מצד שני, אלו שעברו התעללות או חוויות שליליות יכולים להיות עוינים לאנשים הסובלים.
למעט הפסיכופטים והסוציופתים, מרבים המבוגרים מציגים סימני סימפטיה לסובלים. יש לכך הסברים התפתחותיים-אבולוציוניים. בתוך המשפחה או שבט קרוב יש לאלטרואיזם הגיון אבולוציוני רב מכיוון שהוא עוזר לאלו שמחזיקים בגנים הדומה לאלטרואיסט. שנית, בסביבה האבולוציונית יכלו בני אדם למצוא אחרים אשר מחוסרי מזון ועל כן פיתחנו את הדחף לשתף, הן משום שזה משפר את היחסים החברתיים, והן בגלל שאלו שקיבלו עזרה יכולים בעצמם לעזור בעתיד. זאת כנראה אחת הסיבות שקבצנים גורמים לאי נוחות שכן הם מוציאים את הדחף הפנימי שלנו לשתף, ובזמן שיש כאלו שאכן נכנעים לדחף ותורמים, אחרים מנסים להתרחק עד כמה שניתן.
ניסוים בהם נבחנו בני האדם בכדי לבדוק את מידת האלטרואיזם תחת תנאים מבוקרים מוכיחים כי אנחנו נוטים להיות יותר אלטרואיסטים מאשר אנחנו נדרשים להיות, ולעתים קרובות מחזירים ארנקים שנאבדו, תורמים דם ומבצעים טובות עבור אנשים שמעולם לא נראה שוב. הפסיכולוג האבולוציוני הבריטי-יפני-אמריקאי סאטושי קנאזאווה מאמין כי ההסבר האפשרי לכך הוא שהמוח מתקשה לעכל ולהבין דברים אשר מעולם לא התרחשו בסביבות אבולוציוניות מצומצמות ומוגדרות: "בני האדם העכשוויים עשויים לשתף פעולה עם אחרים שאינם קשורים גנטית, ובטעות (ובלא מודע) חושבים שהם קרובי משפחה או שותפים לחֲלִיפִין חוזר".
אין שום תמורה חומרית או גנטית לנחמדות כלפי זרים מוחלטים, אולם אנחנו בכל זאת נחמדים כלפיהם משום שהאבות הקדומים שלנו נאלצו באופן נדיר להתמודד עם זרים. אנחנו מתייחסים אליהם כמו לחברי ובני השבט, חרף חוסר ההיגיון המוחלט שבכך.
מה אם כך גורם לאלטרואיזם להפוך לקיצוני ולצאת משליטה? אפשרות אחת היא שמדובר בדוגמה קיצונית של תכונת אישיות אותה יש לכולנו. הפסיכולוגים מצביעים על "חמש התכונות הגדולות" של האישיות אשר בוחנות את המצפוניות, יציבות רגשית-נוירוטיות, מוחצנות-מופנמות, נעימות והפתיחות המחשבתית. אנשי א"פ נוטים להסכים בחיוב, ועל כן אנשים אחרים נוהגים לנצל אותם, כדוגמת נשים מוכות. שוב, נוטים האירופאים והמערביים להסכים יותר לדברים של אחרים. אנו גם יכולים להבחין במאפיינים של אנשים זרים המחזיקים בתכונות של ידידות וכאלו שנוהגים להסכים יותר לנאמר להם. אנשים מתחשבים נוהגים פעמים רבות להתחתן אחד עם השני, אך אחרים מגיעים למערכות יחסים בהן הם לא יותר ממשרתים.
תיאוריה נוספת באשר למקורות הא"פ היא שזו תוצאה של מוח נשי יתר על המידה. נשים נמצאות לעתים קרובות בהרבה בתלות השיתופית, וכאמור יותר בעלות הפרעות אכילה. בנות יותר ממושמעות מבנים, מתנהגות יפה יותר ומבקשות יותר לרצות. הן מבינות יותר את הצרכים של אחרים, יותר "ליברליות" פוליטית ונוטות יותר לחשוב כי לטפל באנשים זהו תפקידה המרכזי של הממשלה. רמות טסטוסטרון נמוכות יותר ברחם במהלך התפתחות העובר קשורות לרמות גבוהות יותר של אמפתיה אצל שני המינים.
ייתכן גם כי א"פ הינו מקבילה הפוכה של האוטיזם, אשר נפוץ בהרבה בקרב הבנים, ומאופיין בחוסר יכולת לחוש את תחושותיהם של אחרים. בספר ישנה השערה כי יש פחות או יותר מספר זהה של א"פ בקרב הנקבות כמו מספר האוטיסטים בקרב הזכרים.
חלקים במוח שלנו "נדלקים" ומשדרים סימפטיה כאשר אנחנו רואים אנשים נכאבים או נענשים. מחקרים פסיכולוגיים אשר סרקו את המוח הראו כי מעגלי הסימפטיה במוח של נשים בלבד הגיבו לענישת אלו אשר רימו במשחק. נראה כי הגברים מאבדים את הסימפטיה האינסטינקטיבית שלהם לאחר שמאמינים כי העונש ראוי, בזמן שהנשים נשארות עם סימפטיה בכל מקרה.
ישנן עדויות חזקות מאוד כי התנהגות אלטרואיסטית קשורה לגנטיקה. התסמונת הגנטית שנקראת "תסמונת ויליאמס" מתאפיינת בחברותיות פתולוגית גבוהה מדי, ואנשים הסובלים ממנה נוטים להיות בעלי אמפתיה מוגברת ובעלי אמון יתר על המידה באחרים. הם בעלי פיגור מסוים ויכולים בקלות להפוך לקורבנות של התעללות מינית. הם בעלי חריגה באזור של המוח שנקרא אמיגדלה אשר קשור לקריאת הבעות פנים והערכת איומים. הם גם כנראה הקבוצה המוכרת היחידה בעולם אשר לא מראה שום סימנים של דעות קדומות על רקע גזעי.
האמיגדלה, האינסולה וקליפת המוח הקדמית אלו הם חלקים מהמוח הקשורים בהרגשת הכאב של אחרים. לפסיכופטים יש פחות חומר מוחי באזורים אלו מאשר אנשים רגילים, וייתכן כי אלו בעלי יותר חומר מוחי באזורים אלו נוטים יותר לא"פ.
נראה כי המוליך העצבי סרוטונין משנה את השיקול המוסרי וגורם לאנשים להימנע מלפגוע באחרים, בזמן ש-אוקסיטוצין מעלה את החברתיות והאמון בתוך הקבוצה. לפי אחד המחקרים, האוקסיטוצין גורם לאנשים להקריב למען הקבוצה שלהם ונגד אלו שמחוצה לה. מספר גנים, כגון IGF2, DRD4 או DRD5 קשורים לאלטרואיזם וחוסר אנוכיות. אחד ממחברי הספר טוען כי "נראה אם כן סביר להסיק כי לתכונות שמאחורי התנהגויות אלטרואיסטיות יקרות יש השפעה ביולוגית משמעותית המתבטאת במגוון מסלולים ומנגנונים נוירו-הורמונליים שרק התחילו להיות מובנים לנו."
האלטרואיזם קשור גם למערכת הלימבית, דהיינו שמעשים טובים קשורים למערכת המוחית המתגמלת את עצמה. כאשר האנשים נדיבים, הם חווים עונג דומה לשמיעת מוסיקה, התעמלות, הצלחה או מין. גמול עצמי מנטלי מהסוג הזה הוא נורמלי לחלוטין, אך יחד עם זאת, אנשים רבים הופכים למָכוּרים לתחושת האלטרואיזם, באופן הדומה למכורים בתחומים אחרים. אלו מסוג האנשים שנוהגים להקריב את עצמם, או להפוך לקדושים מעונים.
שני פרקים מרתקים בספר מסבירים באופן מדעי כיצד המוח משגשג מגמול עצמי והחשיבה כי אתה נמצא בצד הצודק. אחד המחברים, המשתייך למרכז הרפואי של אוניברסיטת סן-פרנסיסקו, כותב:
"חרף העובדה ששכנוע עצמי מוסרי מרגיש כמו מסקנה רציונלית מכוונת לקו חשיבה מסוים, אין זו בחירה מודעת ולא תהליך חשיבה. וודאות ומצבים דומים של 'לדעת שאנו יודעים' נובעים ממנגנונים ראשוניים של המוח אשר, כמו אהבה או כעס, מתפקדים ללא תלות ברציונליות או בהיגיון ... מה שמרגיש כמו בחירה מוסרית המאששת חיים – 'תהיה משמעות לחיי אם אעזור לאחרים' - יושפע במידה רבה מכוחה של תחושה נפשית לא מודעת ולא רצונית שאומרת לי שההחלטה הזו היא 'נכונה'. אותה תחושה היא שתאמר לך את 'הנכונות' לתת אוכל לילדים רעבים בסומליה, לעשות כל בדיקה רפואית שאפשר להעלות על הדעת בחולה סופני בעליל, או להפציץ אוטובוס בית ספר ישראלי. זה עוזר לראות את ההרגשה הזו של ידיעה כמקבילה לתחושות גופניות אחרות שאין לנו שליטה ישירה עליהן."
במילים אחרות, רק בגלל שאנחנו בטוחים שמשהו הוא נכון או צודק לא הופך את זה לנכון או צודק. תחושות הצדקנות והאצילות הן כה נעימות שהאנשים נוהגים להשיג אותן לטובתם, וכמו מכורים, ללא שום התחשבות בעובדות או בהשלכות. הוא מוסיף:
"שוחחו עם המתעקש שהוא יודע הכל ושמסרב לשקול דעות מנוגדות ותקבלו תחושה מוחשית כיצד הרגשת הידיעה יכולה ליצור מצב נפשי הדומה להתמכרות ... תדמיינו את ההשפעה העמוקה של הרגשה בטוחה שיש לכם תשובות אולטימטיביות ... ויתור על אמונות אישיות כה חשות ידרוש ביטול או הפחתה של קשרים עיקריים עם מעגלי תגמול ההנאה המפתים ביותר. חשבו על שינוי דעה שכזה כמייצר את אותו סוג של שינויים פיזיולוגיים כמו נסיגה מסמים, אלכוהול או סיגריות."
מחבר אחר של הספר כותב על דבר דומה ומוסיף כי "צדקנות עצמית דוגמטית היא לעתים קרובות 'התמכרות'." "התחסדות, או תחושת הזעם הצודק, יכולים להרגיש כה עזים וטעימים עד שאנשים רבים מבקשים לחזור אליהן באופן פעיל, שוב ושוב." את הצורך הזה לגרות את המוח עם הצדקנות הוא מכנה "סימום עצמי". "העונג לדעת, בוודאות סובייקטיבית, שאתה צודק ומתנגדיך טועים עמוקות, בזוי ושגוי. או שהשיטה שלך לעזור לאחרים היא כל כך מונעת ונכונה גרידא, שניתן לבטל את כל הביקורת במשיכת כתפיים, יחד עם כל הראיות הסותרות."
זה מסוג התפיסות והשכנועים העצמיים אשר יכולים להוביל למעשי אלטרואיזם אשר בבירור הינם פתולוגיים. הדבר יכול להסביר את המצב המנטלי של אלו המחפשים באופן קנאי אחר "גזענות" ואת המוטיבציות הנלוות לכך, שכן אין כמעט במערב המודרני תחושות אקסטזה צדקניות כה עזות כמו בגינויי "גזענים" לכאורה.
בתקופות ההיסטוריות השונות היו דרכים שונות לגנות. הקנאים הדתיים שרפו כופרים, הקומיסרים הסובייטיים הוציאו להורג קולאקים, והמוסלמים ממשכים עד היום לערוף את ראשי המתנגדים לדתם. כיום, הפרוגרסיבים שונאים את אלו שהם רואים כ"גזענים", וכן "הומופובים", "סקסיסטים" ואת מה שהם מאמינים כ"פשיסטים", עם שנאה עמוקה ועזה. הם כה שיכורים מהגינויים כלפי האחרים דרך הצדקנות העצמית שלהם שהם מתעלמים מהמציאות. נראה כי הדת לא באמת נעלמת במערב, היא רק קיבלה צורה חדשה, וההתעסקות הקנאית עם ההתחממות הגלובלית היא רק דוגמה אחת לכך. הקומוניזם היה הדת של הקומוניסטים, והפרוגרסיביזם זאת הדת של הפרוגרסיבים.
ללא ספק, אנשים מכל הקשת הפוליטית יכולים להחזיק באמונות של צדקנות עצמית בניגוד מוחלט לעובדות. כפי שכותב אחד המחברים, המדענים משיגים תוצאות מעניינות כאשר בוחנים אנשים מהימין או השמאל הפוליטי. הם נותנים להם לצפות במצגות הטוענות נגד האמונות שלהם, ובוחנים כיצד מוחותיהם מגיבים. התוצאה היא שהחלק של המוח אשר קשור לתבונה נורמלית וההיגיון כלל לא פעיל, ובמקום זאת, חוזר המוח למצב תינוקי קדמוני ורשת התגמולים הופעלה, בדיוק כמו במצב בו הנרקומן מקבל את זריקת הקוקאין שלו. נראה כי תובנות דעתניות חזקות מאוד מכבות את רשת מעגלי הלוגיקה של המוח.
האפקט הזה חזק במיוחד במסגרת של האלטרואיזם, שכן במקרה זה האנשים גם מבצעים "סימום עצמי" וגם זוכים בשבחים מאחרים. אחד הפרקים בספר בוחן האם תופעת סיוע החוץ של המדינות הינו סוג של א"פ, בעיקר כזה בו משתמשים הסלבריטאים. הזמרת מדונה, למשל, טוענת שהיא רוצה "באופן מילולי לשנות את העתיד של דור שלם." ביל קלינטון טען כי "יש שם עולם שלם שצריך אותך, ברחוב או מעבר לאוקיאנוס. תיתן." ביל גייטס ואשתו, כמו גם וורן באפט, הם דוגמאות למה שניתן לכנות "פילנטרוקפיטליזם".
מעל לטריליון דולר ירדו לטמיון באפריקה השחורה רק משנות ה-60, ללא כמעט שום תמורה או הישגים משמעותיים שניתן להצביע עליהם. ועדיין, מסיבה שנתפסת כמוזרה, האנשים ממשיכים לתרום ולהעניק. הפרק מסביר כי כאשר האנשים מעניקים עזרה ותמיכה הם מקבלים עידוד פסיכולוגי. "בעוד שלצדקה יש רקורד לא מרשים בעזרה לאחרים, יש לה רקורד כמעט מושלם בעזרה לעצמינו." "בהייה בתמונות של ילדים רעבים יכולה, במובן מסוים, להשתלט על החלקים האנליטיים של המוח", מה שמובל ל"אלטרואיזם" אשר לחלוטין לא רציונאלי. לאחר רעידת האדמה והצונאמי באוקיינוס ההודי ב-2004, שלחו ה"אלטרואיסטים" ויאגרה, חליפות סנטה קלאוס, נעלי עקב, שמלות נשף, וזבל אחר שלא באמת נדרש לניצולים. לאחר רעידת אדמה בפקיסטן, שלחו המערביים כל כך הרבה בגדים אשר לא מתאימים תרבותית למקומיים, שהפקיסטנים שרפו אותם לצורכי חימום.
למעשה, יכול סיוע החוץ אף להוביל לזוועות ומעשים חמורים. כנופיות לוחמות באפריקה יודעות שמקרי זוועה מובילים לתמיכה מערבית, מבצעים בכוונה מסיבה זו פשעים חמורים במיוחד, ומחכים למשאיות הסיוע בכדי לשדוד אותן. מנהיגי ארגון החזית המהפכנית המאוחדת (RUF) בסיירה לאון הפכו למוכרים עקב הנוהג שלהם בשנות ה-90 לחתוך את הידיים של נשים וילדים, והם עשו זאת במיוחד בכדי לשדוד את הסיוע המערבי שהזוועות שלהם יביאו. ללא ספק, כפי שמראה הספר, היו לסיוע החוץ שלא תוכנן היטב השלכות חמורות, ואם על הסיוע בכל זאת להמשיך, יש להשאיר את תכנונו למהנדסים, לא למחפשי התהילה והסלבריטאים למיניהם.
כמה ממחברי הספר אף טוענים שאין באמת דבר כזה אלטרואיזם טהור ללא אינטרסים, וכי אפילו המעשים הנתפסים כנדיבים ביותר לכאורה, יש בהם שירות עצמי, בין אם מנטלי או אחר. במקרה של סיוע החוץ וארגונים ללא מטרות רווח, האנשים שמפעילים ומקדמים אותם זוכים לשבחים חרף העובדה כי מבזבזים לא את הכסף הפרטי שלהם.
מספר פרקי הספר עוסקים בהבדלים בין האוכלוסיות, ואחד מהם מראה כי האדרת האלטרואיזם זאת היא תופעה מודרנית מאוד ובעיקר מערבית. הוא טוען כי החברה חייבת להחזיק ברמה מסוימת של רכוש וממון לפני שהיא תוכל לנסות לקדם סוגי אלטרואיזם, ורק אחרי שיש להם מספיק מזון הם יכולים לעבור מ"מטורפה להַכלָלָה", וכן לקדם זכויות בעלי חיים במקום לחשוב על האופן שיש לבשל אותם. הוא מראה כי היו אלו אך רק האירופאים בלבד אשר החליטו כי יש לשים את האלטרואיזם מעל לכל הרעיונות התרבותיים האחרים כגון שבטיות פטריוטית או עוצמה לאומית, ערכים אותם אבותיהם ראו כחשובים ביותר. זאת ועוד, "חלק מהתרבויות מחשיבות את המאפיין המערבי הזה כגובל בטירוף", בהתייחס להרחבת האלטרואיזם השבטי לכל העולם. ועדיין, האירופאים שמצביעים על הטירוף הזה ומבקרים אותו נענשים על כך וסופגים גינויים.
מספר מחקרים ראשוניים מרמז שאנשים מקבוצות אתניות או דתיות שונות מציגים רמות שונות של אשמה וכן רמות שונות של אלטרואיזם. ללא ספק, מה שיכול להיחשב להתנהגות חברתית נורמלית בתרבות אחת, ייראה כהקרבה עצמית קיצונית בתרבות אחרת. כאשר האמריקאים והקוריאנים, למשל, מתנהגים בצורה אלטרואיסטית, הם גורמים להפעלת חלקים שונים במוחותיהם.
הספר מזכיר גם את המונח "אלטרואיזם קַרתָנִי", או מעשים הרסניים לעצמך אשר נועדו לתרום לקבוצה של האינדיבידואל דרך פגיעה בקבוצה אחרת. הדוגמה הבולטת ביותר היא המחבלים המתאבדים, אשר הורגים את עצמם למען מה שהם מאמינים שמקדם את העם או הדת שלהם. סוג זה של אלטרואיזם הוא לרוב זכרי, ולא יותר מחמישית מהמתאבדים הן נשים. מחבלים מתאבדים ששרדו את שנתפסו הראו שלמעט הסוג הזה של אלטרואיזם והקדשה גבוהה למען המטרה שלהם, אין ביניהם שום מכנה משותף אחר.
כמה מתורמי הספר מבינים שנאמנות פנים קבוצתית היא חלק מהטבע האנושי, אולם יש גם טענה כי היפרדות מקבוצת האם היא צורת האלטרואיזם הגבוהה ביותר. עם זאת, חשיבה זאת מתעלמת מהעובדה כי התקרבות לקבוצה אחרת ומתן אמון בה דורשת דבר דומה גם מהצד השני, בזמן שהעדויות מראות שלקבוצות הלא מערביות אין שום כוונות מסוג זה.
מחברים אחרים אכן ממליצים כי במידה וקבוצות מעוניינות לנהוג באופן אלטרואיסטי כלפי קבוצות אחרות, רצוי לבדוק קודם אם גם הקבוצות האחרות נוהגות באופן דומה. אולם אין הספר מזהיר מעבר לכך.
[1] Barbara Oakley, et. al. (eds.), Pathological Altruism, Oxford University Press, 2012.
