קרב תרמופילאי בקולנוע.

קרב תרמופילאי בקולנוע.

בשנת 480 לפנה"ס הוביל מלך פרס קסרקסס (חשיארש) הראשון, השליט האבסולוטי של האימפריה הגדולה ביותר בעולם בשלב זה, צבא של מאות אלפי חיילים רגליים, עשרות אלפי פרשים ומעל לאלף ספינות קרב, ותקף את ערי-המדינה העצמאיות של דרום יוון.

האימפריה האדירה שלו נמתחה במזרח מ-ימת אראל ועד הים הערבי וכן מזרח הודו. היא החלה להשתלט על עוד ועוד אזורים במערב, ובמזרח הים התיכון היא הפכה לפרובינציות (סטרפיות) את תראקיה בצפון ואת מצרים ולוב בדרום. היוונים של צפון ומזרח האגאי כבר נפלו ונכבשו בידי הפרסים. עם כניסתו של קסרקסס אל תוך אירופה, גם שאר היוונים החלו להידחק. תסאליה, ארגוס ותבאי כבר שלחו סמלי כניעה. רק ספרטה ואתונה, כמו גם ערי בנות הברית שלהן, המשיכו לעמוד באומץ אל מול הלחץ הפרסי.

רק המעבר הצר ב-תרמופילאי, הגובל עם ים והרים, שמר על הכניסה לדרום יוון. גם משמעות שם המקום הוא "השערים החמים", והיה זה במקום הזה שהחליטו המנהיגים היווניים לעמוד מול הפולשים. אחד משני מלכי ספרטה, לאונידס הראשון, צעד לתרמופילאי עם 300 מלוחמיו הטובים ביותר, וכן עם 2800 בני ברית מפלופונסוס ו-1100 מ-בויאוטיה.

קסרקסס התקשה להאמין שכוח כה קטן מעז להתנגד לו, ואף חיכה במשך ארבעה ימים שכן היה בטוח כי היוונים יברחו. הוא זעם כאשר ראה כי הם נשארו ב"שערים", ופקד על חיילי מָדַי שלו לאסור אותם ולהענישם. אולם היוונים, שנלחמו במבנה פלנקס צפוף וקרוב, הביסו אותם ללא קושי רב. למחרת שלח מלך פרס את לוחמי העלית שלו, "בני האלמוות". אולם שוב, היוונים, אשר התחלפו ביניהם ובכך שמרו על כוחם, הרגו אלפי אויבים. דבר דומה התרחש גם ביום השלישי. כך, צבא של 300 אלף נבלם על ידי פחות מ-5 אלף גברים.

באותו הלילה, בוגד יווני בשם אפיאלטס איש מליס הראה לפרסים מעבר סודי דרך שביל עזים העובר דרך ההרים ואל העורף של המבנה היווני, וכך היו בבוקר ההלנים מכותרים. לאונידס שחרר את בעלי הברית, בזמן שהוא עצמו ואנשיו, יחד עם 700 אנשי טספיה מבויאוטיה אשר סירבו לנטוש את בעלי הברית הספרטניים שלהם, בחרו להישאר ולהילחם עד הסוף. לאונידס נותר איתן במקומו בהתאם לחוק הספרטני אשר אסר על נסיגה, אך גם עקב האדיקות עבור האורקל פיתיה של דלפי אשר חזתה, כך נאמר, שלאקדיימוניה - אזורם של הספרטנים – תיהרס אלא אם מלך ספרטני ייפול בקרב. הוא הבין שזה עדיף בהרבה למות בקרב מאשר לתת לפרסים לבזוז את מולדתו.

ועדיין, חרף הפופולריות הגדולה של קרב תרמופילאי בזיכרון ההיסטורי, עד היום הופקו שני סרטי קולנוע בלבד המתארים או המוקדשים לאירועיו. את הראשון הפיק יוצר הקולנוע ההונגרי-פולני-אמריקאי רודולף מאטה ב-1962 והוא נקרא "300 הספרטנים"; השני הופק על ידי זאק סניידר ב-2007 תחת הכותרת "300". חרף ההגזמות הקולנועיות הלא מעטות, עשוי סרטו של סניידר בצורה מעניינת יותר, וניתן אף אולי לטעון כי מבחינה זו גם הסרט הטוב ביותר שאין פעם הופק אודות יוון העתיקה.

כמובן שטענה זו יכולה להיתפס כסובייקטיבית. סרטו של מאטה צולם ביוון עצמה, אך הוא הוסיף מעט מאוד לעובדות ההיסטוריות המוכרות בתרבות הפופולרית. סניידר צילם הכל במחסן במונטריאול, עיצב את הנוף באופן ממוחשב, וכאמור ביצע שינויים או הוסיף קישוטים היסטוריים באופן מיותר. הוא הציג את ה-אֵפוֹרים - חמישה שופטים בכירים שנבחרו לשנה מתוך כלל האזרחים על-ידי האסיפה הכללית בכדי לפקח על שני המלכים ועל מועצת הזקנים - כמו קבוצת קנוניה מצורעת ותאוותנית; את המועצה השלטת תחת השפעתם של פוליטיקאים נבזים, דבר שהיה בלתי אפשרי היסטורית בספרטה העתיקה. הוא אפילו הוסיף לצבאו של קסרקסס פילי קרב ענקיים, קרנפים וענק אכזרי משתולל.

אולם עדיין, ישנם חוקרים המצביעים על כך שהדיאלוג הספרטני כפי שמוצג בסרט היה אותנטי ועוצמתי. ההיסטוריון האמריקאי פרופ' בארי שטראוס המתמחה בלימודים קלאסיים ואשר כתב ספר על הקרב הימי סלמיס והניצחון האתונאי לאחר תרמופילאי,[1] ציין כי הספרטנים בסרט דיברו כמו ספרטנים היסטוריים אמתיים. המבקרים זלזלו אומנם בשפה, אולם איכותם הירודה של מבקרי הקולנוע ידועה כבר שנים רבות, ואין הם יכולים לייצג את האיכות הגבוהה של הסרט הזה אשר מבוסס על הרומן הגרפי של המאייר האמריקאי פרנק מילר, בעל אותו השם.

ללא ספק, ויזואלית הסרט הוא אחד היפים ביותר שאי פעם נוצרו. כל פריים הוא כמו ציור. הלוחמים הספרטניים הנועזים עומדים בפאר. הם לובשים על כתפיהם גלימות בצבע אדום כהה, קסדות ברוזה קורינתיות, חניתות שחורות בעלות חוד ברונזה, ומגיני ברונזה המעוטרים בבלטה של האות היוונית "ל", המסמלת את מולדתם לאקדיימוניה. הנוף המיסטי הממוחשב שטוף בחום וזהב. האפקטים נראים כמו מעולם אחר, ומה שנאבד בריאליזם מפצה על כך דרך הקניית תחושה של עתיקות, והעולם אכן נראה במידה גדולה עתיק.

גם סצנות הקרב המוגזמות הן הישג ויזואלי מדהים, ולא ניתן לומר שהן דוחות או מזוויעות. הבמאי עשה שימוש יעיל בגרפיקה ממוחשבת בכדי להציג את המציאות הברוטלית של קרבות העולם העתיק - בִּתוּר קרב מגע - תוך מניעת בחילה בקרב הצופים. הסרט מרמז מאוד מדוע נחשבו הספרטנים (במידה גדולה של צדק) לבלתי מנוצחים. האימונים הקפדניים והנוקשים, אתלטיות ויכולות טקטיות, בשילוב עם שריון וציוד יווני מתקדם, הפכו אותם במשך שנים רבות ללוחמים הטובים ביותר בעולם.

הסרט מציג מספר רב של סצנות זכורות ומוכרות. אחת מהן היא בזמן הצעידה של הספרטים עם הגלימות האדומות שלהם; לאונידס נפרד מאשתו, המלכה גורגו. היא לא בוכה כמו גיבורה הוליוודית, ובמקום זאת אומרת לבעלה לחזור עם המגן או עליו, דהיינו מנצח או מת. היא מחזקת את אומץ ליבו במקום להסיח את דעתו עם דמעות.

ועדיין, במידה מועטה של הפתעה, ייחסה של התקשורת המרכזית לסרט היה של בוז ולעג. המבקרים הם כמובן בעלי ידע היסטורי מועט מאוד ועוינים כלפי התרבות המערבית, במיוחד כאשר מוצגת זו באופן הירואי.

הניו יורק טיימס, כמובן, תיאור את הסרט כ"אלים כמו אפוקליפטו [של מל גיבסון] ופי שניים טיפש יותר".[2] הטענה במאמר הייתה כי קסרקסס הוא קריקטורה המציגה עצמה כאלוהות שרוצה להשתלט על העולם. זאת כמובן תוך התעלמות מהעובדה ההיסטורית שזה אכן היה חלומו של קסרקסס, וגם הרודוטוס כתב כי המלך הזה ביקש להגיע גם לאיטליה ולמעשה לכבוש את כל אזור הים התיכון. אפילו בני הברית הקרטגניים שלו החלו בהתקפות מקבילות נגד הערים של היוונים במזרח סיציליה.

כתב של הוושינגטון פוסט קרא לסרט "תיעוד חזותי מוגזם עם מנת משכל בעשרים התחתונות."[3] הוא התלונן כי סניידר לא חשב לנכון להזכיר את הקונטקסט האסטרטגי של הקרב או להמשיך עד סלמיס. אולם בפועל, הסרט הוא אודות הספרטנים, לא האתונאים, וב-2014 יצא סרט ההמשך שהוקדש לניצחון האתונאי בסלמיס. יתר על כן, בזמן שסלמיס היה קרוב לוודאי הקרב החשוב ביותר של המלחמה אשר שינה את המאזן לטובת היוונים, הקרב המכריע הסופי על אדמת יוון היה קרב פלטאיה ב-479 לפנה"ס, וסניידר אכן ממשיך ומסיים את "300" עם קרב זה, בו הובילו הספרטנים כוח יווני משולב אשר מחץ את הפרסים וסיים למעשה את המלחמה על אדמת אירופה. הכותב הציג בורות גם באשר ללחימת ה-הופליטים היוונית, והתלונן כי הספרטנים בלמו ושברו את ההתקפה הפרסית הראשונה באופן הדומה למלחמה במשחק פוטבול אמריקאי, כאשר בפועל הציגה הסצנה לחימה ספרטנית-יוונית של מבנה הפלנקס באופן אותנטי יחסית, ואף יותר מהקרבות האחרים שהוצגו בסרט.

היו כמובן גם מבקרים שביקרו את הסרט כלא תקין פוליטית ואף "גזעני", זאת חרף העובדה ששני הצדדים הלוחמים בקרב ההיסטורי הזה השתייכו לאותו הגזע. עיתון היוצא בעיר האמריקאית סנט לואיס רטן כי "אין זה מקרי ש'עדרי אסיה' מתוארים כמנוונים בעלי עור כהה."[4] המאמר של הניו יורק טיימס התלונן כי "שלא כמו האויבים השחורים והחומים שלהם בעיקר, הספרטנים ... הם לבנים." שני מנהיגים איראניים שהתראיינו לרשת הרדיו הציבורית של ארצות הברית אף התעקשו כי הפרסים היו למעשה בלונדינים ובעלי עניים כחולות, בזמן שהיוונים היו הכהים.

קסרקסס אכן החזיק בצבאו לוחמים בהירים, בעיקר אירופאים תראקים ויוונים מזרחיים, אולם הוא לא סמך עליהם והללו לא השתתפו ולא לקחו חלק פעיל בקרב. רוב לוחמיו היו מרכז אסיאתיים, אם כי היו גם כמה שחורים מאתיופיה. אפריזים מהארמון בבירה הפרסית פרספוליס מציגים את קסרקסס כבעל מאפיינים של המזרח הקרוב, בזמן שהפסלים היווניים לא משאירים ספק כי היוונים, או לכל הפחות האצולה, היו בעלי מאפיינים נורדיים. הליהוק של שחקן סקוטי בתפקיד לאונידס בהחלט יכול להיות אותנטי יחסית מבחינה היסטורית.

היו אף שראו את הסרט כתעמולה צבאית. כתבה בניו יורקר קראה לו "הסתקרנות פורנו-צבאית, פנטזיה של מגזינים שריריים משולבים עם משחק מחשב וסרט גיוס לצבא."[5] ועדיין, בזמן שאכן יהיו רבים שיראו זאת כך, סביר להניח כי רבים אחרים יזהו את האימפריה הפרסית עם הרב תרבותיות המודרנית ואת היוונים כסמל לחשיבותה של אחדות והתעוזה שהשארנו מאחור.

בקרב אלמו בשנת 1836 מיסיון ספרדי לשעבר הוסב למבצר מאולתר בו 188 אמריקאים החזיקו מעמד במשך מעל ל-10 ימים מול צבא מקסיקני בן 3000 חיילים לפני שנטבחו. המפקד שלהם, הקולונל ויליאם בי. טראוויס, אשר נולד בדרום קרולינה והיה בעל השכלה קלאסית, ידע ללא שום ספק וקיבל השראה מהדוגמה של לאונידס 2300 שנים מוקדם יותר. בדומה ליוונים, גם האמריקאים היו נחושים להילחם בפולשים.

כמאה שנים מאוחר יותר האמריקאים השתנו. הם בנו מצבת זיכרון עבור אלו שלחמו במלחמת העולם הראשונה וכתבו עליה "הם היו מוכנים למות ... למען חירות ושלום עולמי ... הם חתרו שהמלחמה תיפסק." אולם היוונים העתיקים ידעו שהמלחמה לא תפסק, וגם הבינו שיהיה זה מגוחך למות למען דמיונות כגון שלום עולמי או דמוקרטיה אשר לא מתאימה לכל אחד. הם גם לא חשבו לנכון להעניק אזרחות ללא יוונים או ליישב את השבויים הפרסיים בערים שלהם כפי שהאמריקאים עשו עם עיראקים לאחר מלחמת המפרץ הראשונה.

ניתן רק להניח כי אם היו היוונים העתיקים רב-תרבותיים כמו המערביים במאה ה-21 הם היו נכנעים לפרסים ללא קרב ולא מבינים מדוע יש להתנגד לאימפריה כל כך "מיטיבה" ו"מגוונת". המחזאי היווני אייסכילוס, אשר לחם בעצמו במלחמות פרס, כותב כי בני ארצו שטו אל תוך הקרב הימי האפי בסלמיס עם הצעקה: “הו בני יוונים, התקדמו! שחררו את אדמת אבותיכם! כעת מתחיל העימות: הכל מונח על כף המאזניים!" אלו הם הסנטימנטים שדרכם אומות אמתיות צועדות אל הקרב.

[1] Barry Strauss, The Battle of Salamis: The Naval Encounter that Saved Greece - and Western Civilization, Simon & Schuster, 2005.

[2] https://www.nytimes.com/2007/03/08/arts/08iht-fmreview9.4839934.html

[3] https://poststar.com/lifestyles/300-is-too-cartoonish-to-be-taken-seriously/article_1389d3bb-2bb6-5765-9ed8-423382a3ffd7.html

[4] https://stlbrianj.blogspot.com/2007/03/300-movie-review-as-expected.html

[5] https://www.newyorker.com/magazine/2007/04/02/men-gone-wild