יאנוש הוניאדי בקרב בלגרד, 1456.
יאנוש הוניאדי בקרב בלגרד, 1456.
ב-22 ביולי 1456 התרחש אחד הניצחונות הגדולים בהיסטוריה על הג'יהאד - המצור על בלגרד.
שלוש שנים לאחר שכבש את קונסטנטינופול המשיך הסולטן הטורקי מהמט השני באביב 1456 בראש 100 אלף טורקים את מסע הג'יהאד אל עבר המצודה האסטרטגית בלגרד של ממלכת הונגריה, עיר שהייתה מפתח הכניסה למערב אירופה.
פאניקה אדירה אחזה באזור הדנובה לאחר שהחלו להגיע ידיעות רבות בדבר המוות, ההרס והזוועות שהמסע הזה לכיוון בלגרד הביא עימו; לא פחות חשוב, גם הזיכרון אודות נפילת קונסטנטינופול היה עדיין טרי. אפילו מלך הונגריה לסלו החמישי ברח מהבירה שלו ל-וינה תחת התואנה כי הולך "לצוד".
רק אחד היה מספיק אמיץ בכדי להישאר איתנה במקומו - יאנוש הוניאדי ההונגרי-רומני, ה-וויבוד (שליט) של טרנסילבניה לשעבר אשר כבר תקופה ממושכת גרם לצרות ולקשיים עבור הג'יהאדיסטים. בזמן שלסלו ברח מערבה, הוניאדי רץ אל החזית המזרחית ואל עבר הצבא הטורקי. הוא מיד אייש את המצודה של בלגרד בעזרת 6000 חיילים ווטרנים אותם מימן באופן אישי. הוא ביקש אומנם גם את עזרת האצולה הגבוהה, אך קיבל תמיכה רק ממעטים מהם.
באותו הזמן, הכומר האיטלקי הפרנציסקני ג'ובני דה קפיסטרנו בן ה-70 הלך אל דרום הונגריה וקרא לתושבים לצאת למלחמת דת נגד הפולשים. הוא החזיק בכריזמה מאוד גבוהה, והיה בעל "קנאות בוערת, רהיטות חודרת נשמה וצניעות של גבורה" והלהיט עשרות אלפים מהמעמדות הנמוכים. תוך זמן קצר, כוח צלבני גדול של 40 אלף איכרים הלך בעקבות קפיסטרנו אל העימות.
לפי מסמך מהתקופה, נראה היה כאילו שהעולם התהפך: "היכן המלך הצרפתי אשר רוצה לקרוא לעצמו מלך נוצרי? היכן מלכי אנגליה, דנמרק, נורבגיה, שבדיה...? איכרים לא חמושים, נפחים, חייטים, סוחרים צועדים לפני הצבאות!"
בסוף יוני הגיע הכוח העצום של מהמט והקיף את בלגרד. במידה והעיר הייתה נופלת, כל הונגריה וממנה כל המערב היו הופכים לחשופים ולבסוף מוצפים בידי ההמונים של אסיה.
מהמט פקד על הארטילריה הכבדה להתחיל את ההפגזה ב-4 ביולי. הפגיעות של פגזי התותחים היו כה קולניות שנשמעו למרחק של מעל ל-100 ק"מ. 12 ימים מאוחר יותר, ב-16 ביולי, פריצות מאסיביות כבר הופיעו על המצודה האדירה של פעם.
היה זה בשלב הזה שהופיע צבאו של הוניאדי. הוא שט במורד הדנובה על אוניות מלחמה מאולתרות. לצדם צעדו על הקרקע קפיסטרנו והצבא שלו. כאשר ראו את הצי הנוצרי הקטן מתקרב אל עבר ספינות המלחמה המקצועיות שלהם, אשר רבות מהן נקשרו בשרשראות ובכך יצרו סכר ענק מעל פני המים, הטורקים צחקו אפילו תוך שרצו להתכונן לעימות. עם הינתן הסימן, צעקו הנוצרים את שמו של המושיע שלהם תוך שהאוניות שלהם החלו להתנגש בשרשראות וספינות האויב.
הדנובה התמלאה בדם והחל קרב פראי שהתנהל בנהר במשך חמש שעות. השרשראות המאסיביות של הסירות העותמאניות השתחררו לבסוף, והצי הנוצרי הצליח לחדור בכדי לחזק את בלגרד, אשר כבר כמעט ונפלה.
חרף ההצלחה הזאת של כוח הסיוע, היה הכוח הנוצרי עדיין קטן בהרבה. באותו היום, הצליחו התותחים של הסולטן להרעיד אפילו את יסודות העיר. במשך שבוע שלם המשיכו התותחים להרוס את חומות העיר, עד אשר כמעט כל הסוללות שלה כבר היו בגובה הקרקע. עם עליית השחר ב-21 ביולי, למרחקים של קילומטרים "אפשר היה לשמוע את הפעימה הבלתי פוסקת של התופים שהכריזו על התקיפה." הפולשים החלו לרוץ בהמוניהם אל עבר המצודה הרעועה תוך צעקות בדבר האל שלהם.
ברגע שאלפי טורקים כבר היו בין החומות המתפוררות למצודה, ניתן הסימן: קרנות התרועה השמיעו את סימני הקול שלהן, והוניאדי ואנשיו רצו אל מתוך המצודה, בזמן שהמוני צלבנים-איכרים שהסתתרו הופיעו מעל החומות ומאחורי הטורקים. הג'יהאדיסטים מצאו את עצמם לכודים באמצע.
לפי אחד המקורות: "התפתח מאבק נוראי. הטורקים, על אף שנתפסו בהפתעה, היו [ביחס של] כ-10 ל-1 וחמושים עד השיניים, בעוד שרוב האנטגוניסטים שלהם כמעט ולא היו חמושים כלל. תגרות ביד אל יד התרחשו בכל הרחובות, אך הקרב העז ביותר היה על הגשר הצר המוביל מהמצודה לעיר, שם פיקד הוניאדי באופן אישי, וכן על המעוזים, שהוגנו על ידי צלבנים שהובאו בחיפזון דרך הנהר על רפסודות."
חרף חסרונות כה בולטים הן במספרם והן בנשקם, הצליחו המגנים לעמוד איתנה ולהרוג טורקים רבים. הוניאדי עצמו נלחם לצדם כמו חייל רגלי רגיל. כפי שכותב כרוניקאי עותמאני, אנשי צבאו לחמו "כמו בהמות משתוללות ... שפכו את דם חייהם כמו מים במקום מותם, ואינספור גיבורים טעמו מהדבש הטהור של מות הקדושים ונקלטו בזרועות בתולות גן העדן".
היה עתה בוקר מוקדם מאוד של ה-22 ביולי, ולאחר לחימה של יממה מלאה היה נראה בבירור שהנוצרים, אשר הגיעו לגבול היכולת והסיבולת האנושיות, עמדו להתמוטט מול מספרם האין סופי והבלתי פוסק של הפולשים. הם ראו גבוה על מגדל השמירה את קפיסטרנו בן ה-70 מנפנף בדגל צלב וצועק לשמיים: "הו ישוע, היכן רחמיך העדינים אשר הראית לנו פעם? הו, בוא וסייע לנו, ואל תתמהמה. שמור, הו, הציל את גאולייך, שמא יגידו הכופרים: "היכן כעת אלוהיהם?"
בשלב זה, הנוצרים, אשר נסוגו חזרה למצודה ומקומות גבוהים, החלו לירות אש לעבר התוקפים. הם עשו זאת בעזרת כל החומרים הדליקים שרק יכלו למצוא - עץ, ענפים מיובשים ולמעשה כל דבר שנדלק - "ובתאום אחד הציתו אותם ... והטילו אותם, מעורבים בזפת בוערת וגופרית, הן על הטורקים שהיו בתעלות והן על אלה שטיפסו על החומות". כך כתב אחד המשתתפים בקרב.
לאחר שכל צעקות הסבל נרגעו והעשן התפזר, הציגה השמש העולה את הזוועות של שדה הקרב. בתוך כל בלגרד ומחוצה לה שכבו גופות שרופות של ג'יהאדיסטים. "...התעלות וכל החלל בין הקירות החיצוניים לבין המצודה התמלאו בגופותיהם החרוכות והמדממות. אלפים מהם נספו שם. ה-יניצ'רים במיוחד סבלו נורא עד כדי כך שהניצולים מהם נרתעו לחלוטין, בעוד שהמשמר האישי של הסולטן, שהוביל את ההתקפה, הושמד כמעט לחלוטין. אז, לאחר קרב של 20 שעות, הצליח הכוח הנוצרי לנשום שוב בחופשיות."
אולם בפועל, הייתה זו לא יותר משריטה עבור הכוח העותמאני העצום אשר עדיין הקיף את בלגרד. הם תכננו התקפה נוספת. הוניאדי פקד על כולם להישאר במקומם ולהילחם עד המוות "שמא תהילת היום תהפוך לבלבול."
אולם לקראת שעות הערב של ה-22 קרב אקראי שלא אושר בין הצלבנים לג'יהאדיסטים הוביל את הנוצרים להתחיל לצאת מהמצודה ולקחת את הקרב אל הטורקים. כאשר ראה הוניאדי כי העימות הזה כבר התפתח לקרב, החל לרוץ מחוסר ברירה עם לוחמיו המקצועיים מהמצודה בכדי לעזור לשאר הנוצרים. עם השקיעה, כל הצבא הנוצרי כבר לחם מחוץ לחומות ההרוסות של בלגרד. המהומה גרמה אפילו לסולטן לבקש להילחם באופן אישי. עם זאת, בשלב זה החליטו ההמונים של הצבא הטורקי, אשר חשבו תחילה כי מצפה להם קרב קל, שאינם מסוגלים להמשיך יותר. כאשר הנוצרים חדורי הקרב הצליחו לתפוס כמה מהתותחים העותמאניים והפנו אותם נגדם, האיוש הפך לפאניקה ועשרות אלפים מהם החלו לברוח. הסולטן נמלט יחד איתם, "עם קצף בפה וזעם חסר עונים", בזמן שכ-50 אלף טורקים ויניצ'רים שכבו מתים ליד החומות ההרוסות של בלגרד.
הייתה זו קרוב לוודאי התבוסה הקשה ביותר של כובש קונסטנטינופול במשך כל השנים הרבות של מסעות הג'יהאד והכיבושים שלו; אפילו שנה לפני מותו 25 שנים מאוחר יותר, 800 נוצרים הוצאו להורג באופן אכזרי ב-1481 על ידי הטורקים שלו ב-אוטרנטו, איטליה, לאחר שסירבו להמיר את דתם.
הניצחון בלם את המשך הג'יהאד העותמאני לאירופה לתקופה של עשרות שנים. בהמשך נכבשה בלגרד לבסוף בידי סולימאן הראשון ב-1521, ובמשך שנים רבות היא עמדה בחזית העימותים שבין העותמאנים לבית הבסבורג, החליפה ידיים לעתים קרובות, וכן שימשה כבסיס פעולה במהלך הפלישה העותמאנית הגדולה של 1683. לרוב, העותמאנים המשיכו להחזיק בעיר עד תחילת המאה ה-19 עם תחילת ההתקוממויות הסרביות.
היה זה עקב הניצחון בבלגרד ב-1456 שהחלו פעמוני הכנסיות לצלצל בצהרי היום, מסורת שהחלה על ידי האפיפיור קליקסטוס השלישי בכדי לסמן את ההתרחשות כאשר כוח נוצרי קטן אך אדוק עמד מול גדול בהרבה שביקש לחסל אותם. המסורת הזאת נמשכת עד היום, לרבות בכנסיות הפרוטסטנטיות הישנות, זאת בזמן שמרבית הנוצרים כבר אינם זוכרים את המשמעות והסיבה לכך.
