אייאן חירסי עלי - דמותה של כופרת.

אייאן חירסי עלי - דמותה של כופרת.

מרבית המערביים והאירופאים הגיעו כיום למצב בו הם אינם מודעים או חוששים מדי לומר שיצרו את הציביליזציה הטובה ביותר בהיסטוריה האנושית. למזלם, אישה סומלית יכולה לומר זאת במקומם.

אייאן חירסי עלי נולדה בסומליה בנובמבר 1969. אביה היה מתנגד של הדיקטטורה המרקסיסטית הברוטלית של סיאד בארה. הוא נשלח לכלא אולם הצליח לברוח ויצא לגלות, היכן שפעל עם גולים אחרים בניסיון להפיל את שלטונו של בארה. עלי, אימא שלה, אחיה ואחותה עברו יחד איתו לערב הסעודית ב-1978, לאתיופיה שנה מאוחר יותר, ולקניה בשנה שלאחר מכן. ביולי 1992 עזבה עלי בת ה-22 את משפחתה ועברה לבדה לאירופה, היכן שהיא קיבלה לבסוף אזרחות הולנדית ואף הפכה לחברה בפרלמנט.

ב-2004 היא הפכה למוכרת ברמה הבינלאומית בזכות סרטה "כניעה" - המשמעות המילולית של "אסלאם" - אשר הציג את היחס האכזרי של האסלאם כלפי הנשים, ואשר אף הוצג בטלוויזיה ההולנדית. זמן קצר לאחר מכן, יוצר הסרטים ההולנדי תאו ואן גוך, אשר הפיק את הסרט, נרצח על ידי מרוקאי המחזיק באזרחות הולנדית אשר דחף אל תוך החזה שלו סכין עם פתק אשר כלל בין היתר גם איומים על חייה של עלי עצמה.

4 שנים מאוחר יותר כתבה עלי את ספר האוטוביוגרפיה שלה - "כופרת".[1] בחלק הראשון, "הילדות שלי", היא מתארת את חייה המוקדמים לפני הגעתה לאירופה. החלק השני, "חירותי", מתחיל עם תקופתה באירופה.

הנרטיב של הספר הינו פשוט מרתק. בחלק הראשון היא מתארת בין היתר את החוויה האישית שלה כאשר ראתה בחייה המוקדמים את המשיכה הגדולה שהשפיעה על הצעירים הגרסה האדוקה, העמוקה והנרגשת מאוד של האסלאם, אשר החלה להחליף את האסלאם הישן יותר עליו היא גדלה, ואשר היה יותר פורמליסטי וטקסי. כפי שכותבת: "סוג חדש של אסלאם החל לעלות. הוא היה הרבה יותר עמוק, הרבה יותר ברור וחזק ... מהסוג הישן של האסלאם ... זו לא הייתה קבלת כללים פסיבית, בעיקר בורה ... זה היה על לימודי הקוראן ... להגיע ללב טבעו של המסר של הנביא. זה היה ... מגובה בצורה מאסיבית דרך עושר הנפט של ערב הסעודית ותעמולת השהידים האיראנית. הוא היה מיליטנטי והוא הלך וגדל. והפכתי להיות חלק קטן מאוד מזה."

ועדיין, גם לפני שנות ה-80 כאשר האסלאם האינטנסיבי יותר הזה החל להפוך לפופולרי, האסלאם כבר כפה תפקידים מגדריים אשר הינם שונים וחריגים מאוד מכל דת אחרת. כאשר עברה משפחתה של עלי לאתיופיה ב-1979, הייתה זו הפעם הראשונה בה היא לא חיה במדינה אסלאמית. היא נזכרת כי "יכולתי לראות את ההבדל ברחוב. נשים אתיופיות לבשו חצאיות רק עד הברכיים, ואפילו מכנסיים. הן עישנו סיגריות וצחקו בפומבי והסתכלו בפניהם של גברים." אולם תגובתה לתרבות המערבית הייתה מדהימה עוד יותר עבורה, לכל הפחות מעורר יראת כבוד.

במשפט הראשון של החלק השני של הספר, עם הגעתה לשדה התעופה בפרנקפורט, כותבת עלי כי "הייתי המומה". היא החליפה את הטיסה לדיסלדורף, היכן שחי דודה. כאשר יצאה משדה התעופה של דיסלדורף "הכל היה כל כך נקי, זה היה כמו סרט. הכבישים, המדרכות, האנשים - שום דבר בחיי מעולם לא נראה כך." בעמוד הבא היא מתארת את נפלאות חדר בית המלון בו שהתה. "ה-כֶּסֶת היא המצאה נפלאה". חדר השירותים "היה גילוי נוסף". לאחר מכן היא מתארת את אשר ראתה בעת הטיול ברחוב:

"גברים ונשים ישבו יחד ... עם היכרות קלה." "הכל היה כל כך מטופח ... הרחוב היה נקי. חלונות הראווה נצצו. אני זוכרת שחשבתי, 'זה מדהים' ... הרגשתי כאילו שנזרקתי לעולם אחר, רגוע ומסודר, כמו ברומנים שקראתי ובסרטים מסוימים, אבל איכשהו מעולם לא האמנתי בהם לפני כן." כשחזרה למלונה, חבר של דודה, עומר, לקח אותה למסעדה. "הבחנתי ששמותיהם של כל הרחובות נכתבו בצורה מועילה על שלטים. לא הייתי צריכה לעצור אנשים כל הזמן ולבקש מהם הכוונה ... שאלתי את עומר מי העמיד אותם. הוא פשוט גלגל את עיניו ואמר 'זו מדינה מתורבתת'". כך מסיימת עלי את תיאורה של היום הראשון שלה באירופה.

זמן קצר לאחר מכן היא עברה להולנד. "היה זה יום שישי, 24 ביולי 1992, כאשר עליתי על הרכבת ... אני רואה בזה את יום ההולדת האמתי שלי; הלידה שלי כאדם." גם בהולנד הייתה לה פליאה רבה לדברים שראתה כגון אשפה שנאספת מהבתים פעם בשבוע, או שוטר שמאוד עזר לה. למעשה, היו כל הדברים שאנו במערב מקבלים אותם כמובן מאליו לא פחות ממדהימים עבור עלי הצעירה. כאשר נאמר לה כי קיבלה את דרגת הפליטה הגבוהה ביותר, אשר משמעותו שלאחר 5 שנים תוכל לבקש התאזרחות ולהצביע, תגובתה הייתה: "אפילו לא ידעתי שיש להם בחירות בהולנד. על מה הם מצביעים? חשבתי. נראה שהכל עובד בצורה כל כך מושלמת".

ככלל שעבר בזמן החלה עלי להבין שמעורב כאן משהו בסיס יותר: "התחלתי לראות שמערכת הערכים ההולנדית עקבית יותר, כנה יותר, והיא נתנה ליותר אנשים יותר אושר מאשר זו בה גדלנו".

יחד עם זאת, הייתה לה מודעות כי הינה יוצאת דופן. רוב הסומלים האחרים בהולנד, "נראה כי מעבירים את זמנם בלהתלונן ... הם לא עבדו [עקב מדיניות הרווחה של משלם המיסים ההולנדי] ... ישבו מסביב כל הלילה ודיברו עד כמה נוראית היא הולנד". "זה הרגיז אותי עתה שסומלים שהתגוררו זמן רב בהולנד התלוננו על כך שהוצעו להם משרות נמוכות בלבד. הם רצו מקצועות מכובדים: טייס תעופה, עורך דין. כאשר ציינתי כי אין להם את הכישורים הנדרשים לעבודות מסוג זה, הגישה שלהם הייתה שהכל באשמת הולנד. האירופאים הקימו קולוניה בסומליה, ולכן לא היו לנו שום כישורים ... הטענה תמיד הייתה שהם נדחקו עקב הגזענות. נראה היה שכולם היו בכעס ללא הרף על האופן בו אנו מופלים לרעה בגלל שהיינו שחורים ... יסמין ... וחסנה [שתי מכרות סומליות] אמרו לי שלעתים קרובות הן כלל לא טורחות לשלם עבור הנסיעה באוטובוס ... אם לשכת הפליטים לא נתנה להן כרטיסים, הן אמרו שזו גזענות. 'אם תגידי לאדם הולנדי שמשהו גזעני הוא ייתן לך את כל מה שאת רוצה', אמרה לי חסנה בסיפוק".

עלי ראתה כי הסומלים הינם מהגרי עולם שלישי טיפוסיים בהולנד. היא הפכה לחברתה של אישה מרוקאית בשם נעימה. בעלה המרוקאי של נעימה הכה אותה לעתים תכופות. "נעימה כל הזמן התלוננה, אבל רק על ההולנדים ... היא מעולם לא התלוננה על האלימות וההשפלה מהן היא סבלה בבית, אלא רק על הגזענות ההולנדית".

עלי גודלה כמוסלמית. בהתבגרותה הפכה לאדוקה מאוד, אך האדיקות הזאת נחלשה בשלב שהגיעה להולנד. היא הפסיקה במהרה ללבוש כיסוי ראש. לאחר מכן היא למדה את דרווין, שפינוזה ואת פרויד. היא ראתה כי ההגות והחשיבה המערבית הינן עליונות בהרבה על אשר למדה עד כה: "ככל שקראתי יותר ספרים מערביים, כך רציתי לקרוא אותם עוד יותר ... הייתי מאוהבת ברעיון שאתה יכול לחשוב במדויק ולהטיל ספק בכל דבר". עדיין, עד גיל 31 היא עדיין החשיבה עצמה כמוסלמית.

אז התרחשו פיגועי ה-11 בספטמבר. תגובתה המידית הייתה לחשוב: "הו אללה, בבקשה שלא יהיו אלו המוסלמים אשר עשו זאת." באותו הלילה הראתה הטלוויזיה ההולנדית ילדים מוסלמיים בהולנד אשר חוגגים את המתקפות. עלי עבדה בוועדת ההיגוי של מפלגת העבודה של הולנד (PvdA), לה היה רוב בפרלמנט. למחרת בבוקר, "מצאתי את עצמי צועדת למשרד עם רוד קול, יו"ר מפלגת העבודה ... הוא אמר, 'זה כל כך מוזר, לא כך, כל האנשים האלה אומרים שזה קשור לאסלאם?' לא יכולתי להתאפק ... פלטתי, 'אבל זה כן קשור לאסלאם ... זה האסלאם.' רוד אמר ... 'האנשים האלה ... הם שוליים ומטורפים. יש לנו גם נוצרים קיצוניים ... רוב המוסלמים לא מאמינים לדברים האלה. לומר זאת זה לזלזל באמונה ... שהיא דת תרבותית ושלווה.' נכנסתי למשרדי וחשבתי, 'אני צריכה להעיר את האנשים האלה' ... אלו לא היו שוליים מטורפים אשר הרגישו כך כלפי אמריקה והמערב. ידעתי שהרוב המכריע של המוסלמים יראו בהתקפות כמוצדקות ... זה לא היה רק האסלאם, זאת הייתה הליבה של האסלאם".

לאחר מכן מנתחת עלי את התירוצים "הטיפשיים באופן מקומם" עבור ההתקפות: עוני, התמיכה האמריקאית בישראל והקולוניאליזם המערבי, ומסבירה שאף אחד מ"ההסברים" הללו לא מתקרב אפילו לסיבות האמתיות. האמונות של אוסאמה בן לאדן ודומיו מגיעות ישירות מהקוראן והחדית'.

"כל מוסלמי אדוק ששואף לעסוק באסלאם אמתי ... גם אם הוא לא תמך באופן פעיל בהתקפות, הוא חייב לפחות להסכים איתן." יתר על כן, על סמך מה שמספר הקוראן עצמו, היה "הנביא ... אדם אכזר שדרש כוח מוחלט ובלימת היצירתיות".

לבסוף, עלי מסכמת: "עברתי מעולם האמונה לעולם התבונה ... לאחר שעשיתי את המסע הזה. אני יודעת שאחד העולמות הללו הוא פשוט טוב יותר מהשני ... כאשר האנשים אומרים שהערכים של האסלאם הינם חמלה, סובלנות וחירות, אני מתסכלת על המציאות, התרבויות והממשלות האמתיות, ואני רואה שזה פשוט לא כך. האנשים במערב אוכלים עם מלח דברים מהסוג הזה ... מהפחד כי ייקראו גזענים".

עלי דנה באריכות ניכרת על שיעורי העוני, האבטלה והפשיעה בקרב המוסלמים בהולנד, וכן על הפיגור של מדינות אסלאמיות. אולם היא מעולם לא מתייחסת לגזע כסיבה אפשרית, ייתכן כי הפכה את חשיבתה למערבית מאוד. עדיין, היחידים בספרה אשר אינם מאמינים כי יש לגזע השפעה כלשהי הם האירופאים. בכל מקום אחר בו היא ביקרה לפני הגעתה לאירופה, הייתה הנראות הפיזית בעלת חשיבות קריטית. ההתייחסות לגזע מופיעה רבות בתיאור החוויות שלה כילדה ומתבגרת, גם אם היא לא בהכרח רואה בכך דפוס כלשהו.

ב-1978, כאמור, עברה משפחתה מסומליה לערב הסעודית. הם חיו תחילה ב-מכה, ולאחר מכן ב-ריאד. בביתה הספר במכה, כל הבנות קראו לה ולאחותה "עביד, שפירושו עבדים. להיות מכונה עבד - הדעה הקדומה הגזעית שהמונח משדר - היה חלק גדול ממה ששנאתי בערב הסעודית". "עביד" היא צורת רבים של "עבד", והמונח מתייחס כיום הן לעבד והן לאדם שחור. בבית הספר בריאד, "המורה הייתה אישה מצרית, והיא נהגה להכות אותי. הייתי בטוחה שהיא בחרה בי כי הייתי הילדה השחורה היחידה. כאשר הכתה אותי בסרגל היא קראה לי 'אסוואד עבדה' - ילדה שפחה שחורה. שנאתי את ערב הסעודית".

אולם, המצב הגזעי התהפך כאשר עברה משפחתה לקניה ב-1980. העור של הסומלים הוא בהיר במעט משל הקנייתים, ותווי הפנים שלהם דומים יחסית יותר לאירופאים. עלי נזכרת ש"הקנייתים נראו שונה מאתנו. עבור אמי, הם בקושי היו בני אדם ... היא קראה להם 'עבידים', שפירושו עבדים ... סבתי אמרה שהקנייתים הסריחו. לאורך עשר השנים בהן התגוררנו בקניה, התייחסו שתיהן לקנייתים כמעט בדיוק כמו שהסעודים התנהגו כלפינו".

עלי הלכה לבית ספר תיכון אסלאמי לבנות ב-ניירובי, בו למדו ילדים רבים מהודו ופקיסטן. הילדות המנודות, הן מבין ההודיות והן מבין הפקיסטניות, היו יותר כהות עור. "האחרות לא שיחקו איתן". היא גם נזכרת כי "במגרש המשחקים של בית הספר ... התימניות, הסומליות, ההודיות, והפקיסטניות שיחקו זו עם זו ויצרו באינטראקציה, אבל לפי היררכיה של בית הספר התיכון האסלאמי לבנות, היו הקנייתיות הנחותות ביותר." המצב לפיו הילידים של המדינה נמצאים בסטטוס חברתי נחות יותר מהמהגרים הינו חריג מאוד. ועדיין, בתיכון הזה של ניירובי היו כל קבוצות המהגרים בהיררכיה חברתית גבוהה יותר מהקנייתים. נראה כי עלי האמינה שהסיבה לכך כל כך ברורה שאין לה צורך להסביר אותה: הקנייתים היו כהים יותר וכן היחידים בעלי מאפיינים נגרואידים. כאשר הייתה בת 16, מורה בבית ספרה, ממוצא ערבי, המירה אותה מאסלאם טקסי ושטחי לאסלאם החדש והמקיף והעמוק אשר החל להפוך לנפוץ יותר ויותר. עלי נזכרת: המורה "עזיזה הייתה צעירה ויפיפייה, בעלת עור בהיר ואף דק."

לאחר עזיבתה של עלי לאירופה, נאלצה אחותה לעבור הליך הפלה לאחר שנכנסה להריון מגבר מטרינידד אשר עבד בניירובי. עלי מסבירה את אשר אימא שלה הייתה בוודאות חושבת עליו: "אף שטוח, פנים עגולות, שיער מקורזל. אימי ללא ספק הייתה רואה אותו כתת-אדם, כמו את הקנייתים."

ניתן להוסיף להערות של עלי את ההצהרה של השיח' הסעודי מוחמד אל-מונאג'יד בטלוויזיה הסעודית ב-2009, אשר אמר כי 72 הבתולות בהן יזכה כל מאמין בגן עדן יהיו "נשים יפות לבנות צעירות ... הן כמו אבנים יקרות ... בלוֹבֶן שלהן".[2]

למעשה, למעט יוצא אחד מן הכלל, לאורך כל ההיסטוריה האנושית נחשב עור בהיר ליותר מושך וליותר אסתטי, ואף כאינדיקציה לעליונות. בספר "צבע וגזע" מ-1968 של ההיסטוריון האמריקאי השחור ג'ון הופ פרנקלין מוצגות עדויות לאמונות בעליונות לוֹבֶן העור בקרב היפנים, האינדיאנים, הסינים, המונגולים, ההודים והשחורים האפריקאים.[3] ברנרד לואיס הציג תופעה דומה גם באסלאם.[4] יוצא הדופן היחיד של קבוצה אשר לא מאמינה כי עור בהיר מסמל עליונות הם האירופאים המודרניים, או אנשים ממוצא אירופאי, זאת גם חרף ההישגים חסרי התקדים שלהם במהלך מאות השנים האחרונות.

התיאור של עלי מזכיר גם משחק מוקדמות אליפות העולם בכדורגל מ-1993 בין מצרים לזימבבואה אשר בוטל לאחר שההמונים בקהיר זרקו אבנים על השחקנים השחורים והשופטים. עיתון ספורט מצרי כתב כי "הם לא שכחו שהם עבדים, ובאופן טבעי יש הבדל גדול בין האדונים לעבדים שלהם ... הם מסתכלים על כל מה שלבן בעין כואבת כי ליבם מלא שנאה";[5] בתגובה ענה עיתון של זימבבואה (Herald) כי אנשי ארצו לא ידעו שהמצרים לבנים משום שהם לא הגיעו לשום הישגים המתקרבים לאלו של לבנים אמתיים.

וזה המצב השפל שהתרבות המערבית נפלה אליו. היא נאלצת להסתמך על אנשים מתרבויות אחרות, כגון אייאן חירסי עלי הסומלית או העיתון של זימבבואה בכדי שיציגו למענה את ההישגים שלה.

"סובלנות כלפי חוסר סובלנות היא פחדנות".

- אייאן חירסי עלי.

[1] Ayaan Hirsi Ali, Infidel: My Life, Pocket Books, 2008.

[2] https://www.memri.org/reports/saudi-sheikh-muhammad-al-munajid-describes-virgins-paradise-says-paradise-man-has-strength

[3] John Hope Franklin (ed.), Color and Race, Houghton Mifflin, 1968.

[4] Bernard Lewis, Race and Color in Islam, Octagon Books, 1980.

[5] https://www.herald.co.zw/remember-that-egyptian-sports-magazine-that-mocked-us-twenty-years-ago-as-blacks-slaves-and-tribesmen/