אוריאנה פלאצ'י - דמותה של עיתונאית.

אוריאנה פלאצ'י - דמותה של עיתונאית.

כיום, עיתונאים מקדמי אג'נדה רבים היו ללא ספק מנסים להאשים את העיתונאית והסופרת האיטלקייה אוריאנה פלאצ'י (1929-2006) ב"גזענות" או בכל האשמה דומה לכך. אולם המציאות היא שלעומתם הייתה פלאצ'י עיתונאית ומראיינת פוליטית אמתית, ולא יהיה זה נכון להפנות כלפיה כינויי גנאי מגוחכים מסוג זה. בצעירותה היא לקחה חלק פעיל בהתנגדות המזויינת נגד שלטונו הפשיסטי של בניטו מוסוליני, ובמשך רוב חייה החשיבה עצמה כחלק מהשמאל האירופאי. היא הייתה גם ללא ספק מלומדת אשר הבינה לעומק את הנושאים עליהם כתבה.

פלאצ'י הייתה עיתונאית אמיצה ובעלת חשיבה עצמאית. היא קראה רבות את הספרות ואת ההיסטוריה לא רק של איטליה, אלא של אירופה כולה. ככתבת שטח במדינות זרות היא דיווחה בשנות ה-60 מווייטנאם וקולומביה, ואף מטבח טלטלולקו במקסיקו סיטי ב-1968 שבמהלכו פתחו חיילי השלטון באש לעבר סטודנטים מפגינים והרגו ופצעו מאות מהם. פלאצ'י עצמה נפגעה משלושה כדורים, ולאחר מכן סחבו אותה החיילים המקסיקניים במורד המדרגות והשאירו אותה למות. אולם היא התאוששה והמשיכה לדווח. שלוש שנים מאוחר יותר היא דיווחה מבנגלדש במהלך מלחמת הודו-פקיסטן. ב-1982 היא הייתה בביירות במהלך העימות בין ממשלת לבנון לאש"ף.

אולם את תהילת העולם שלה הקנתה בזכות הראיונות שקיימה עם מנהיגי העולם, כגון קיסר אתיופיה היילה סלאסי, נשיא פקיסטן זולפיקאר עלי בהוטו, ראש ממשלת דרום וייטנאם נגוין קאו קי, האייתוללה האיראני רוחאללה ח'ומייני, השאה של איראן מוחמד רזא שאה פהלווי, ראש ממשלת הודו אינדירה גנדי, הדיקטטור של לוב מועמר קדאפי, ויאסר ערפאת. היא שאלה שאלות קשות, מתמידות ולא מתפשרות, ולעיתים רחוקות הסכימו המרואיינים לחזור לראיון נוסף. הנרי קיסינג'ר תיאר את הריאיון עמה בתור השיחה הקשה ביותר שאי פעם הייתה לו עם עיתונאי כלשהו. ח'ומייני היה יוצא הדופן, ומיד לאחר הצלחתו במהפכה האסלאמית התראיין שוב באוקטובר 1979 במצודה בעיר האיראנית קום.

מאוחר יותר החלה פלאצ'י לחוש גועל וסלידה באשר שהחל להתרחש בעיר הולדה פירנצה עקב שטף המהגרים המזרח תיכוניים שהובאו לעיר, והיא עברה לכתוב רומנים ספרותיים. ב-2001 היא חיה בניו יורק כאשר הפילו הטרוריסטים את מגדלי התאומים. ההתרחשויות הללו דחקו בה בלהט לכתוב, ובאותה השנה היא פרסמה את ספרה "הזעם והגאווה". האירועים לא גרמו לשינוי בדעותיה, אלא הלהיבו אותה לכתוב בהתרסה נגד מה שכינתה "האינקוויזיציה החדשה". דהיינו, המערכת של דיכויים חברתיים וחוקתיים שנועדה לאכוף דבקות ציבורית בקנאיות הרב תרבותית. הספר הפך לסנסציה; אנשי שמאל צווחו והמזרח תיכוניים קראו לרצוח אותה. אירופאים כה רבים קראו את הספר שהוא הפך לרב מכר באיטליה, גרמניה וצרפת.

שלוש שנים מאוחר יותר היא פרסמה ב-2004 ספר נוסף, "כוחה של תבונה", ספר יותר טוב מקודמו, עם יותר תבונה, יותר היסטוריה, יותר הרואיזם, וגם הספר הזה הפך לקלאסיקה מידית. מסרו היה "התעוררו, בני המערב". כפי שכתבה:

"אני לא רוצה לומר שטרויה בוערת. כי אירופה היא כעת מחוז אסלאמי או ליתר דיוק קולוניה של האסלאם, ואיטליה היא מאחז של אותו מחוז, מעוז של אותה קולוניה. האמירה הזו מסתכמת בהודאה ש'הקסנדרות' באמת מדברות עם הרוח, שלמרות צרחות הכאב שלהן העיוורים נותרים עיוורים, החירשים נשארים חירשים, המצפון שמתעורר חוזר במהרה לישון, והמסטרוס קסוס [מלומד מימי הביניים שנשרף על ידי האינקוויזיציה באשמת כפירה] מת לשווא. אבל האמת היא בדיוק זו. ממיצר גיברלטר לפיורדים [של נורבגיה], מצוקי דובר לחופי למפדוזה, מערבות וולגוגרד ועד עמקי הלואר וגבעות טוסקנה, האש מתפשטת. בכל אחת מערינו יש עיר שנייה ... מדינה בתוך המדינה. ממשלה בתוך הממשלה. עיר מוסלמית, עיר שנשלטת בידי הקוראן."

הספר סוקר מעל לאלף שנות האגרסיה המזרח תיכונית נגד המערב הנוצרי, כגון הפלישות לספרד וצרפת, המצורים העותמאניים על קונסטנטינופול ו-וינה, המסעות ההגנתיים שנקראים "מסעי הצלב" אשר היו תגובת נגד בכדי לבלום את המשך התפשטות הדת המזרח תיכונית לאירופה, ולבסוף מגיע לתקופה המודרנית, המסוכנת ביותר.

"הפלישה האסלאמית של ימינו לאירופה אינה אלא תחייה של התפשטותה בת מאות השנים, של האימפריאליזם בן מאות השנים שלה, של הקולוניאליזם שלה בן מאות השנים. אבל סמויה יותר. בוגדנית יותר."

הסיבה לכך שהפלישה בוגדנית יותר היא משום שאינה מבוצעת על ידי פרשים דוהרים המחזיקים סמיטרים, אלא על ידי טרוריזם, ובעיקר הגירה ופריון ילודה, אותם ראתה פלאצ'י כמסוכנים ביותר. בשונה ממתקפת טרור או צבא פולש, אלו אינם מעוררים תגובה. הם עובדים לאט, באופן בלתי מורגש, ללא אלימות, וההשלכות שלהם בלתי צפויות או מתעלמות על ידי הרוב. עם הזמן, "כלי נשק" אלו יעילים יותר מכל צבא פולש:

"האסטרטגיה של ייצוא בני אדם והדאגה לכך שיתרבו בשפע היא הדרך הפשוטה ביותר להשתלט על שטח. לשלוט במדינה, להחליף אוכלוסייה או להכפיף אותה."

המטרה הראשית כרגע, כותבת פלאצ'י, היא אירופה, לא ארה"ב, שכן "הקולוניאליזם האסלאמי תמיד ניסה להכניע את אירופה מכיוון שמלבד היותה עשירה ומלאה במים, אירופה היא ערש הנצרות." היא גם קרובה יותר מארה"ב. עם זאת, לא ברור עד כמה יכלה לנבא פלאצ'י בתחילת המאה ה-21 את עליית כוחו של האסלאם במסגרת המפלגה הדמוקרטית של ארה"ב.

מחקרה של פלאצ'י מציג תכנית ארוכת טווח. היא הודתה כי לא הייתה מודעת לה אפילו בשיא יוקרתה העיתונאית. במהלך ראיון שהעניק בביירות ב-1972, התגאה ג'ורג' חבש מהחזית העממית לשחרור פלסטין:

"המהפכה שלנו היא חלק ממהפכה עולמית. היא אינה מוגבלת לכיבושה מחדש של פלסטין ... כל האומה הערבית חייבת לצאת למלחמה נגד אירופה ואמריקה. עליה לצאת למלחמה נגד המערב. וזה יהיה. אמריקה ואירופה לא יודעות שאנחנו הערבים רק בתחילת הדרך. שהטוב ביותר עוד יגיע. שמעכשיו לא יהיה שלום למערב. להתקדם שלב אחר שלב. מילימטר אחר מילימטר. שנה אחרי שנה. עשור אחרי עשור. נחוש, עקשן, סבלני. זו האסטרטגיה שלנו."

בתקופת הריאיון הייתה בטוחה פלאצ'י כי כוונתו היא טרור. רק מאוחר יותר היא הבינה: "הוא התכוון למלחמת התרבות, המלחמה הדמוגרפית, המלחמה הדתית המנוהלת על ידי גניבת מדינה מאזרחיה ... המלחמה שהתנהלה באמצעות הגירה, פוריות, פלורולטוריות משוערת."

פלאצ'י מזכירה לקוראים את דבריו של נשיא אלג'יריה הווארי בומדיין, כאשר דיבר באו"ם ב-1974: "יום אחד מיליוני אנשים יעזבו את חצי הכדור הדרומי של הפלנטה הזו בכדי להתפרץ לחלק הצפוני. אבל לא כחברים. כי הם יתפרצו לכבוש, והם יכבשו על ידי אכלוסו בילדיהם. הניצחון יבוא אלינו מרחם הנשים שלנו." באותה השנה, ועידת האסלאם שהתכנסה בלאהור, פקיסטן, החליטה לדחוף את ההגירה האסלאמית לאירופה ולהשתלט על היבשת באמצעות אסטרטגיית "שפע דמוגרפי".

בשנת 1974, שר ההגנה וראש הממשלה בעבר ובעתיד של איטליה ג'וליו אנדראוטי סיפר לפלאצ'י אודות שיחה בין מלך סעודה פייסל לנשיא איטליה ג'ובאני לאונה חודשים ספורים לפני אמברגו הנפט הערבי שהוביל למשבר האנרגיה של אוקטובר 1973: הסעודי אמר ללאונה כי הוא דורש את בנייתו של מסגד גדול ברומא. אנדראוטי נאנח כי הנשיא לא סירב. בניית המסגד החלה ב-1984 והסתיימה ב-1995. כיום, ישנם מסגדים גדולים בכל ערי הבירה של אירופה.

פלאצ'י כותבת כי מנהיגי אירופה בגדו בבני עמם. הם עשו זאת רק עקב הפחד מטרור ונשק הנפט. פלאצ'י האמינה כי השמאל האירופאי שולט באירופה תוך שיתוף פעולה עם הימין המזויף, ומה שמגדיר אותו זה לא הסוציאליזם או הליברליזם אלא האנטי-מערביות. הם עשו זאת באופן בוטה ופומבי במסגרת מספר ועידות ממשלתיות החל מנובמבר 1973, מיד לאחר האמברגו. ועידת פריז של 1974 הקימה את "האגודה הפרלמנטרית לשיתוף פעולה אירו-ערבי", שבסיסו בשטרסבורג. שנה לאחר מכן היא הקימה את כתב העת "איורביה", בו ניתן היה למצוא את תנאי ההסכם: "מדיניות ארוכת טווח" של העברת טכנולוגיות מערביות למזרח התיכון בתמורה ל"נפט ועתודות כוח אדם ערבי."

ביוני 1975, 200 פרלמנטרים ממדינות אירופה נפגשו בשטרסבורג ואימצו פה אחד את "החלטת שטרסבורג". הם קראו לממשלות "להגן על התנועה החופשית של פועלים ערביים אשר מהגרים לאירופה"; להגן על "זכויות היסוד שלהם שצריכות להיות שוות ויהיו שוות לזכויותיהם של אזרחים לאומיים"; "להשתמש בעיתונות ובמוצרי המידע השונים כדי לייצר אקלים נוח למהגרים ולמשפחותיהם"; "להעצים דרך העיתונות והעולם האקדמי את התרומה העצומה שנותנת התרבות הערבית להתפתחותה של אירופה."

30 שנים מאוחר יותר כבר חיו באיחוד האירופי 40 מיליון מזרח תיכוניים, 15 מיליון מתוכם באופן בלתי חוקי. הגירושים הינם נדירים. בצרפת לבדה היו כבר 10 מיליון וכן 3000 מסגדים, ועוד בתקופת כתיבת ספרה ציינה פלאצ'י כי בפועל ישנם יותר מהמספרים הרשמיים הללו. היא ראתה את האיום כחסר רחמים:

"בכל מקום, אפילו באיסלנד, הם הולכים וגדלים במספרם בעליל. ולא רק משום שהפלישה מתנהלת ללא הפסקה אלא משום שהמוסלמים עומדים כקבוצה האתנית והדתית הפורה ביותר בעולם. מאפיין שמחוזק על ידי פוליגמיה והעובדה שהקוראן רואה באישה רק רחם ללידה."

עקב הזרם הבלתי פוסק של מהגרים ומבקשי מקלט, "כלי הפלישה החדשים", הברחות בני אדם, חוסר הרצון לגרש ומעל לכל הפוריות, כתבה פלאצ'י כי כבר ב-2016 צפויה אוכלוסיית המזרח תיכוניים של אירופה להכפיל את עצמה, והם צפויים להפוך לרוב עד סוף המאה ה-21. פלאצ'י מצטטת את המלומד הסורי החי בגרמניה באסם טיבי: "הבעיה היא לא לקבוע אם בתוך שנת 2100 הרוב הגדול ביותר מכלל האירופים יהיו מוסלמים: כך או אחרת, הם יהיו. הבעיה היא האם האסלאם המיועד לשלוט באירופה יהיה אירו-אסלאם או אסלאם השריעה."

פלאצ'י מצטטת גם מלומד מזרח תיכוני אשר הדהים את אנשי הכמורה הנוכחים במועצת הוותיקן ב-1999 בנושא יחסי נוצרים-מוסלמים כאשר אמר: "באמצעות הדמוקרטיה שלכם אנו נפלוש אליכם, באמצעות דתנו נשלוט בכם." לכן, כותבת פלאצ'י, "אני לא מאמינה בדיאלוג עם האסלאם." היא גם לא האמינה באסלאם "מתון": "יש אסלאם וזה הכל. והאסלאם הוא הקוראן. והקוראן הוא 'מיין קאמפף' של דת שתמיד מכוונת לחסל את האחרים."

היא כותבת כי יש למזרח תיכוניים שני פנים. הטרוריסטים מבקשים "לשבור את רוחנו", "להפחיד אותנו, להרתיע אותנו, לסחוט אותנו", ואילו "המתונים" מבצעים קולוניזציה ומתרבים מהר יותר מאתנו. הסעודים, אשר נחשבים ל"בעלי ברית" שלנו, בונים מסגדים ומדרשות באירופה וארה"ב, השיח'ים והאמירים העשירים רוכשים שטחים בספרד, ואנשי ה-מולא מפצירים בנשים שלהם להוליד חמישה ילדים לפחות.