על הגזענות, חלק יט - מיכאל לוין וחשיבות הגזע.
על הגזענות, חלק יט - מיכאל לוין וחשיבות הגזע.
פרופ' אמריטוס מיכאל לוין הוא פילוסוף וסופר יהודי מאוניברסיטת העיר ניו יורק. ב-1997 הוא פרסם את הספר "מדוע הגזע חשוב: הבדלים גזעיים ומשמעותם"[1] אשר נחשב עד היום לאחד המחקרים הקפדניים, הממצים והשנויים ביותר במחלוקת בתחום הבדלי מנת המשכל בין הקבוצות וההשלכות שלהם על המדיניות החברתית והחברה הרב-גזעית. לוין זכה לביקורות רבות ושילם מחיר אישי כבד עקב מחקריו, ובמהלך שנות ה-80 וה-90 הוגדר כ"אקדמאי גזען". התגובות החריפות לפרסום זכו לתיאור בהקדמה למהדורה המחודשת של הספר ב-2005, בה נכתב כי ההמולה הייתה חזקה מאוד, זאת חרף העובדה כי כל הסטודנטים של פרופ' לוין, מכל הגזעים, תיארו אותו כאדם מאוד הוגן וכי הוא מעולם לא הזכיר את הגזע בשיעורי הפילוסופיה. המפגינים הפריעו לשיעורים שלו ופיזית מנעו ממנו לדבר בפומבי. הסנאט של הפקולטה קרא לו להתייצב לשימוע בהתראה קצרה ללא זמן להתכונן, ובהיעדרו הרשיע אותו ב"גזענות". נאסר עליו במשך תקופה ללמד מבוא לפילוסופיה. באחד המקרים כאשר יצא החוצה גילה כי על דלת משרדו צוירו צלבי קרס ונכתב עליה "יהודי מזדיין". מאמר מערכת של הניו יורק סיטי כינה אותו "טמבל", ו"תחת של סוס" באופן מילולי. נשיאה השחור של האוניברסיטה ניסה ככל יכולתו לפגוע בקביעות של לוין. חרף חופש הדיבור האמריקאי אותו האוניברסיטאות אמורות לכאורה להוביל ולקדם, נאלץ לוין לשכור את שירותיו של עורך דין בכדי למנוע את סתימת פיו ואת פיטוריו. לבסוף היה זה רק בזכות הקביעות שהוא הצליח לשמור על מקום עבודתו.
בהוצאתו הראשונה של "מדוע הגזע חשוב" ב-1997 הודפסו 500 עותקים בלבד, אולם חרף העובדה כי כל אלו נמכרו המהירות, לא הדפיס המו"ל עותקים נוספים. מעט עותקי יד שנייה אשר נמכרו באמזון בשנים שבאו לאחר מכן דרשו מחיר של 500 דולר לספר. ב-2005, מו"ל המזוהה עם קבוצות שנויות במחלוקת הוציא מהדורה חדשה. בדומה לארתור ג'נסן ופיליפ רושטון, גם לוין מפנה ביקורת חריפה כלפי התפיסות השוויוניות, אולם הוא מבדיל את עצמו מחוקרים אחרים בכך שמדגיש את מה שלטענתו משמעותה של הביולוגיה על המדיניות הציבורית.
לדבריו, ספר זה לא אמור היה בכלל להיכתב, וניתן להגיע למסקנותיו דרך התבוננות פשוטה של כל אחד, וכי השאלה האמתית אמורה להיות מדוע קיימת בכלל אמונה לגבי השוויון בין הגזעים, לא ההפך. במשך מאות של שנים, קבוצות אתנית שונות כגון ערבים או אנגלים ראו באפריקאים חסרי אינטליגנציה, ערמומיים, עליזים, ונלהבים מקצב ווקאלי. גם כיום, לפי לוין, בכל העולם ניתן לראות דפוסי התנהגות אחידים לכלל השחורים. עדיין, הבסיס של כל מדיניות ציבורית מערבית מקורו בתפיסה לפיה "ידוע" כי הבדלי יכולות גזעים אינם קיימים. תפיסות אלו הן למעשה ניצחון של ה-דוֹגמָה על פני עובדות חושיות אנושיות וכן ממצאים מדעיים.
פרופ' לוין מתחיל את הספר עם הצגת נתונים, אותם הנתונים שהוצגו על ידי רבים אחרים לפניו. הוא מציג בצורה יסודית מחקרי תאומים, מחקרי אימוץ, תוצאות מבחנים, הערכות תורשתיות ואת הניסיונות הנואשים והכושלים לטענתו של תומכי השוויוניות לבטל אותם. במחקר קיימים ויכוחים, דיונים, סכסוכים ואי הסכמות באשר למסקנה שמבחני איי.קיו. אכן בודקים אינטליגנציה, כי האינטליגנציה היא לפחות בחלקה תורשתית, וכי יש הבדלי ממוצע של מנת המשכל בין הגזעים. המתנגדים לתפיסות אלו תומכים בתפיסה כי ההבדלים נובעים בעיקר מסיבות סביבתיות, בעיקר של אירופאים "רשעים" בעבר וגם בהווה.
במטרה להתמודד עם הטענות הללו מספק לוין תיאור יסודי אודות המחקרים האחרונים על קורלציות ביולוגיות בלבד של אינטליגנציה. כאשר אנשים אינטליגנטיים חושבים, המוח שלהם משדר אותות אלקטרופיזיולוגיה שונות מהפחות אינטליגנטיים. לוין טוען כי פיתוחים בחקר גלי המוח יוכלו לבסס די במדויק הבדלים גזעיים, אולם הפחד מהיווצרות מחלוקת לא תקינה פוליטית בולם את התקדמות המחקר. ישנה קורלציה גם בין גודל המוח לאינטליגנציה, ומוחם של אנשים אינטליגנטיים עובר הליך מטבוליזם גלוקוז איטי יותר.
טענתם של האגליטרים (שוויוניסטים) היא שההבדלים נובעים במידה גדולה מהבדלי תזונה בילדות, אולם לוין טוען כי ההבדלים נותרים גם כאשר אין הבדלי תזונה. יתר על כן, הילדים השחורים מתפתחים מהר יותר, יותר אתלטיים, ובולטים יותר בענפי ספורט רבים, מה שאינו תואם לטענת התזונה. כמו כן, אין התזונה מסבירה הבדלים גודל המוח או מטבוליזם בקרב תאומים לא זהים באותה המשפחה האוכלים את אותו המזון.
כמובן שניתן בהחלט לקבל את הטענה כי ההבדלים נובעים מהתפתחות בסביבות שונות, כי הגזעים הינם כמו תאומים זהים שהופרדו, ושהסביבה היא האחראית להבדלי 15 נקודות האיי. קיו. בין הקווקאזואידים לשחורים. עם זאת, מציין לוין, לא ניתן לעצב את האינטליגנציה בכזאת קלות, ומכיוון שהתפיסה המקובלת היא כי הגנטיקה אחראית ל-70% מהאינטליגנציה בזמן שהסביבה ל-30%, זה כמעט ובלתי רציונאלי להאמין כי סטיית תקן של 1+ (15 נקודות איי. קיו.) תבוא לידי ביטוי רק מסיבות סביבתיות. על מנת שטענה זו תהיה הגיונית חייבים יהיו הגזעים לחיות בעולמות שונים לחלוטין, אולם הפערים לא נסגרו גם לאחר האינטגרציה, השקעות כספיות אדירות והקטנת ההבדלים הסביבתיים בין הקבוצות.
היו אומנם תכניות גדולות להעלאת האינטליגנציה של השחורים על ידי השקעות, פיתוח וטיוב סביבות המגורים שלהם בארה"ב, אך כל אלו כשלו בניסיון להעלאת האיי. קיו. לוין מצביע על מבחנים מודרניים אשר הראו כי סטיית תקן של 1+ קיימת בין הקווקאזואידים והשחורים כבר בגיל 3, ועל כן ניתן לבטל את הטענה כי החברה המערבית היא זו שפוגעת באינטליגנציה. במידה והשחורים כה פגיעים לסביבה שהדבר פוגע ב-15 נקודות איי.קיו., הרי שגם הסביבה אם כך אכזרית ודטרמיניסטית כמו הביולוגיה. ההבדל, טוען לוין, הוא שככל שקיימת האפשרות להאשים את המערביים בכישלונם של השחורים, ישנו עונג אמוציונלי לבקר ולרדוף "גזענים", שכן זה פחות כיף להאשים את הטבע. כך, הוא טוען, כל עוד קיים אפילו קמצוץ מזערי של הסבר סביבתי להבדלים, תמיד יהיו קנאים שיגנו עליו.
בסופו של דבר, לוין מאמין כי אלא אם תהיה התעלמות ודחייה של הנתונים, יזהה פרויקט הגנום האנושי את הגנים הקשורים לאינטליגנציה ויציג חלוקה שונה בין הגזעים. הוא מצפה כי החלוקה תתאים לנתוני מדעי החברה, ובזמן שאלו אומנם עקיפים, בכל זאת לרוב עקביים מאוד. הוא מציין לטובה את הפעיל והאינטלקטואל השחור ויליאם א.ב. דו בויז אשר הגדיר את ה"עשירייה הכישרונית" - המיעוט השחור הנדרש לצורכי קידומם של השחורים - וטען כי כ-12% מהשחורים נולדים באותה רמת האינטליגנציה הממוצעת כמו של הקווקאזואידים, או אפילו יותר מהם.
הפולמוס המודרני סביב האיי.קיו. מתנהל בשקט כבר מאז שארתור ג'נסן החייה אותו ב-1969. מכיוון שאין כבר גישה להרבה מהנתונים המקוריים, מתמקדים הדיונים באופן בו יש לפרש אותם. כך, מוקדש חלק גדול מהספר לחשיפת הטענות המגוחכות של אנשים כגון סטיבן ג'יי גולד או אנדרו האקר. הספר מראה כי האגליטרים משנים לעתים מאוד קרובות את עמדותיהם, מתעלמים מהמידע, ויוצרים תעלומות היכן שהן לא באמת קיימות. כדוגמה לכך הוא מציג את הדעות הפופולריות כיום לפיהן הגזע הוא לא יותר מהבנייה חברתית ועל כן יש להיפטר מכך וכי האינטליגנציה הינה לא מוגדרת ולא ידועה. לוין רואה התנהלות זו כמגמתיות, וכי אלו שמבטלים את רעיון הגזע בכל דיוני האיי.קיו. חושבים כי זה נדרש עבור האפליה המתקנת.
באשר לטענות כי האינטליגנציה איננה ידועה, הוא מציין כי הטוענים שאינם מבינים "אינטליגנציה", תמיד מבינים אותה בכל הקשר אחר. הם יכולים לזהות ילד אינטליגנטי אשר לומד מהר, ויכולים בהחלט להבין כי מועמדי פרס הנובל נוטים להיות אינטליגנטיים יותר מעובדי כפיים. כך, מאמין לוין, אנשים נוטים להעמיד פנים כי אינם מבינים אינטליגנציה בכדי להימנע מאי הנעימות בהקשר הגזעי.
לוין מציין את הדעות הקדומות כלפי מבחני האיי. קיו., את הטענות שהם עוצבו על ידי המערביים לטובתם, ואת ההתעלמות שהעובדה כי המזרח אסיאתיים עוקפים את המערביים במבחנים הללו שאמורים להיות לכאורה מוטים. הטיה אמתית תהיה לדוגמה במקרה של בחינת תיאום עין-יד תוך שימוש ביד ימין בלבד. השמאליים יוכלו להוכיח הטיה זו בעזרת הצגת יכולתם עם יד שמאל. לוין כותב כי "אם כל הגזעים שווים באינטליגנציה, זה אמור להיות אפשרי למצוא משימה שדורשת אינטואיטיבית אינטליגנציה שהשחורים מבצעים טוב כמו הלבנים." שום משימה כזאת מעולם לא נמצאה, הוא כותב. הוא מוסיף כי זה מוביל גם לטענות לפיהן יכולות מוזיקאליות ואתלטיות הן סוג של אינטליגנציה דרכה עוברים לעתים השחורים את האחרים, אולם ממש לא ניתן לטעון כי שחקן הבייסבול האגדי בייב רות' היה סוג של גאון, אולם האגליטרים חייבים להמשיך בכוח להאמין בעמדות שלהם.
לוין מתייחס לתופעה הזאת גם בקרב המדענים, וטוען כי בזמן שזה בהחלט נכון, כפי שגם הפך לפופולרי, לציין כי יש יותר גיוון גנטי בקרב השחורים בלבד מאשר בכל הגזעים האחרים יחדיו, יהיה זה מגוחך לטעון באותה הנשימה כי אין כל חשיבות להבדלים הגזעיים. לוין מסבר כי קיים גיוון גנטי הרבה יותר גדול בקרב הכלבים מאשר בקרב הג'ירפות, אבל אין זה מונע מהאנשים להבחין כי הג'ירפות הרבה יותר גבוהות. הספרות האגליטרית מלאה ב"מדע" מסוג זה, ולוין מנסה בספרו לרדוף ולחשוף את מה שלטענתו הן טענות מטעות בכוונה.
באופן מעניין בוחן לוין את הטענה האגליטרית לפיה "שחורים אינם יכולים להיות גזענים", ומראה כי הטוענים זאת נוטים בעיקר לרמות את עצמם שכן לרוב מגדירים האנשים את ה"גזענות" כטענה שגזע אחד עליון על גזע אחר, והם אינם יכולים אפילו לדמיין מצב בו מישהו באמת מאמין כי השחורים יכולים להיות עליונים על אחרים ועל כן הם לא יכולים להיות גזענים בעצמם. היות ותובנה זו הינה "אסורה", הם מנסים במקום זאת לטעון כי רק לחברי "התרבות הדומיננטית" יש את "הכוח" להיות גזענים.
המקוריות והפרובוקטיביות הגדולות של לוין הן כאשר הוא שם בצד את הנתונים והמידע אודות האינטליגנציה, ועוסק בנושא פרובוקטיבי לא פחות - מוסריות. חוקרים אחרים ציינו כי השחורים נבדלים מאחרים באופנים אחרים חוץ ממנת המשכל, אך לא יכלו להמשיך ולבחון לעומק טענה זו. לדוגמה, מבחן האישיות הרב שלבי MMPI אשר מחלק את האישיות למספר קטגוריות, מציג הבדל עקבי באופן בו חברי הגזעים השונים מעריכים את עצמם. השחורים, למשל, מעריכים את עצמם הרבה יותר מאשר הקווקאזואידים, והם סטטיסטית נוטים יותר להסכים עם משפטים כגון "אני אדם חשוב", "יש לי ביטחון אישי מלא", "אוכל להיות מנהיג טוב", "אני נאלץ לקבל הוראות ממישהו פחות חכם ממני". כך, הטענה הנפוצה לפיה "השחורים חונכו לשנוא את עצמם" איננה נכונה, ובמקביל הם מקבלים ציוני MMPI גבוהים יותר בתחומים כגון פסיכופתיה, גבריות, סכיזופרניה ו-היפומאניה, תכונות המבדילות עבריינים הנמצאים במאסר. אלו נוטים להסכים עם אמרות כגון "האנשים הוגנים רק עקב הפחד להיתפס", "אנשים שומרים על חברים בכדי להשתמש בהם", "רוב האנשים ישתמשו באמצעים לא כשרים בכדי לקבל הכנסה או למנוע את הפגיעה בה", ו"אני יכול בקלות לבקש עזרה מחברים ללא שום כוונה לעזור להם".
ממצא אחר של לוין הוא שהשחורים יותר אימפולסיביים ופחות נוטים לחשוב לטווח הארוך. כאשר הוצעה לילדים שחורים סוכרייה קטנה היום או גדולה מחר, הם נטו יותר מאחרים להעדיף את הקטנה. בסופו של דבר, הוא טוען, אפילו בתוך הגזעים הנמקה מוסרית קשורה מאוד לאינטליגנציה. האינטליגנציה לא מבטיחה אומנם התנהגות טובה, אולם עדיין יש צורך במידה מסוימת של הכרה עצמית והכרה בהבחנות מוסריות.
לוין לא נרתע מהמסקנה הלא נעימה: בהתחשב בשיעורי הפשיעה, חוסר האחראיות החברתית, אי הסתכלות קדימה, אימפולסיבית ואנוכיות כללית, יש כנראה לשחורים יכולת אינהרנטית והערכה שונה כלפי המוסר. הוא מציע כי ניתן להסביר את ההבדל בסביבות בהן הגזעים התפתחו. באקלים חם בו יש שפע מזון לכל אורך השנה, לא נדרשו בני האדם לפתח מנהגי שיתוף פעולה ותכנון בכדי לשרוד את החורף. בצפון, לעומת זאת, נדרשה רמה גבוהה של אמון הדדי ושיתוף פעולה בכדי להוציא אל הפועל ציד מוצלח וכך התפתחה מוסריות הדדית לצד האינטליגנציה.
האקלים והאדמה יכלו להשפיע גם על ההתנהגות המינית. היות והנשים האפריקאיות יכלו לאגור מזון לעצמן ועבור ילדיהן אפילו אם הגבר נטש אותם, היה פחות צורך להתעקש על כך שהגברים יתמכו בילדים שלהם. מאותה הסיבה, היה פחות דחף אבולוציוני עבור הגברים להישאר עם המשפחות שיצרו. בצפון, לעומת זאת, נטישת הילדים הייתה מובילה קרוב לוודאי לאי הישרדותם. למעשה, המנהגים המשפחתיים של האפריקאים הם הרבה יותר רופפים בהשוואה לאחרים.
כך, ההתנהגות המוסרית, לרבות מוסריות מינית, מושפעת במידה ניכרת מהגנים. פרופ' לוין מציין כי אין שום סיבה ביולוגית לצפות כי אוכלוסיות שונות התפתחו עם אותה החלוקה של גנים המשפיעים על המוסר. לפיכך, קרוב לוודאי כי "הגזעים ... פיתחו הערכות שונות של שיתופי פעולה, תוקפנות, שמיעה לחוקים, ודאגה לעתיד".
לוין טוען כי העובדה שהשחורים פחות דואגים לגבי אחרים וכן לגבי העתיד נמצאת במגוון התנהגויות. הפשיעה היא רק הדוגמה הבולטת ביותר, ולא המִסכֵּנוּת או והשנאה העצמית כפי שטוענים המתרצים. לוין מוסיף כי "ההתנהגות הפלילית של גברים שחורים צעירים פשוט לא נראית כמו ביטוי של ייאוש. במקרה אחר מקרה, אנשים אלה נראים כמלאים בעצמם וחסרי חרטה." גם שיעורי ההתאבדות שלהם נמוכים בהרבה.
מאפיין נוסף של חוסר מוסריות עליו מצביע לוין זו הפקרות מינית ורְבִיָה, אך לא רק. הימנעות מהתנדבויות, לתרום לעמותות, לתרום איברים, להתנדב לניסויים רפואיים, להיות בשקט בתיאטרון, למחזר, לשמור על הכסף, להתאמן ולשמור על אחזקת בית תקינה. האימהות השחורות לטענתו נוטות פי 2 לעשן, לשתות, ולקחת סמים בתקופת ההיריון, גם בניגוד להנחיות הרופאים. בגילאים 15 עד 24 הם נוטים פי 10 להיפגע מנשקי ירי, אפילו במקרים כאשר יש שליטה ציבורית בזמינות כלי הנשק. התנהגות זו נתפסת כיותר אימפולסיבית, בטלנית ולא מתחשבת באחרים.
בני האדם מגיבים טוב יותר לנורמות אותן פיתחו אבותיהם מאשר אלו שנכפו עליהם בידי זרים. לוין טוען כי זה מסביר גם את הסיבה מדוע ילדים שחורים מתקשים וגורמים לבעיות גם כאשר מכניסים אותם לסטנדרטים מנומסים של כיתות לימוד אשר אינם "טבעיים" לחברות האפריקאיות. הדבר יכול להסביר את הדרישות המודרניות "לכבד את סגנון הלימוד של השחורים" או לתוכניות לימוד אפרו-צנטריות, ובכך לכפות זאת גם על אחרים בתוך אותם מוסדות הלימוד.
פרופ' לוין מדגיש את מבחני האישיות בניסיון להסביר מדוע המבחנים הסטנדרטיים "מנבאים יתר על המידה" את הביצועים של השחורים. הסטודנטים השחורים לא מקבלים ציונים טובים כפי שציוני הפסיכומטרי שלהם מרמזים שהם אמורים לקבל, ואפילו באותה מנת המשכל כמו האחרים השחורים נוטים יותר לפשיעה. לוין מציין כי ההסבר האפשרי לכך הם אימפולסיביות, חוסר הדאגה לעתיד והתייחסות נמוכה יותר לנורמות מוסריות אשר מונעים מהשחורים מלפעול ברמות שמנת המשכל לבדה יכולה הייתה לנבא.
לוין בכל זאת מזהיר מהמחשבה שכל הסטנדרטים האנושיים הם אבסולוטיים. השחורים יכולים לראות בקווקאזואידים כיותר מדי מוסריים, מודחקים ולא מובנים. "מידה של מועילות אשר נחשבת לחובה על ידי הציידים נחשבת למטופשת בעיני הלקטים, ואילו הציידים עשויים להתייחס למלקטים כאנוכיים. כל אחד עשוי לחשוב ש"משהו לא בסדר עם האחר..." הוא ממשיך וכותב כי עבור אנשים אשר התפתחו תחת נסיבות שונות "נטייה להפר נורמות לבנות אינה צריכה להיות מופרעת או לא מתפקדת." במילים אחרות, הגזעים פשוט שונים זה מזה ויהיה זה טיפשי לצפות מהם להתנהג אחד כמו השני.
כמובן שבחברה הבנויה על סטנדרטים מערביים יהיה זה כמעט ובלתי אפשרי לדרג קבוצות על פי אינטליגנציה ומוסר. מסיבה זו, טוען לוין, אפשר להבין את הרצון להימנע משחורים וכי הדירוג של קבוצות ואינדיבידואלים מתבצע ללא הפרעה בכל קונטקסט שהוא לא גזעי או אתני, וגם האגליטרים יתקשו להכחיש שהם מעריצים יותר תכונות של כומר ממוצע מאשר של רוצח ממוצע.
במקביל, טוען לוין, אינטליגנציה נמוכה יותר כמו גם שליטה עצמית חלשה יותר מובילות לחוסר יכולתם של השחורים למשול בעצמם. "אדם בעל יכולת מנטלית מוגבלת, שלא מסוגל לדאוג לאיכות רצונותיו או להשלכות שלהן, הוא יחסית פחות חופשי. כך גם אנשים שעוקבים אחר דחף ברגע שהוא נכנס לראשם." כך, "יתרון האינטליגנציה של הלבנים ויכולת הריסון העצמי שלהם מרמזים כי, בממוצע, לבנים הם אוטונומיים ואחראיים יותר למעשיהם מאשר השחורים ... אשר פחות מסוגלים לבקר את עצמם ואת הבחירות שלהם".
באופן מעניין, גם ליברלים רבים מדברים על השחורים באותו האופן והם מתארים את הסטייה כתוצאה מובנת ואף הבלתי נמנעת של "דיכוי", ובכך מקבלים באופן מרומז את חוסר האונים של השחורים. הספרות על גזע מלאה בחיפוש אחר "שורש הבעיה האמתי". אך במידה וההסבר הסביבתי הוא נכון, מדוע מיושם ומנוצל רק במקרה של השחורים בלבד? העובדה שהליברלים לא מחפשים באותו האופן הסימפתטי את "שורש הבעיה" של הגזענות עליה הם לא מפסיקים להתלונן, מרמזת כי הם מאמינים שהקווקאזואידים יותר עצמאיים ואחראים.
אחד התחומים הנוספים אותם מבקר פרופ' לוין זאת האפליה המתקנת, אותה הוא תוקף ביסודיות ובצורה בוטה ללא התנצלות המאפיינת את "השמרנים". הוא מצביע על כך שההצדקה לאפליה זו ממשיכה להשתנות בכדי להמשיך לקיים אותה. "מאחר שטענת הפיצויים התנודדה - בעיקר במודעות גוברת כי מעולם לא הייתה באמת אפליה נגד נהני האפליה המתקנת, וכי הקורבנות הלבנים שלה מעולם לא הפלו אף אחד אחר - הייתה הגירה לשטח חדש, שמעטים היו מודעים לו בשנת 1965." שטויות בנוגע למודלים לחיקוי, הערכה עצמית, לחימה בסטריאוטיפים, גיוון וכד' מוצגים כעת על ידי "אנשים ששכחו, או שמעולם לא ידעו, מדוע הם תמכו בהעדפות גזעיות מלכתחילה."
לוין מציין כי התירוץ היחידי שאותו ניתן לקבל בדבר האפליה הוא פיצוי על עוולות העבר, אולם גם אם לשחורים החיים כיום כבר לא מגיעים שום פיצויים, הם כבר הרוויחו רבות מההטבות והנוחיות של חיים בחברה המערבית. מכיוון שהמוגבלויות שלהם טבועות בהם, אין לגזעים האחרים שום חובה לעזור להם להתגבר עליהן. אם כבר, האמריקאים הם אלו שזכאים לפיצויים על שממשכים לסבול מהאלימות והפשיעה.
לוין מצביע גם על הסתירות בחשיבת האפליה המתקנת כאשר מתבצעת האפליה על בסיס הסתברותי. לפי חשיבה זו, גם אם לא ניתן להוכיח כי שחור אינדיווידואלי סבל מאמריקאי "מרושע" כלשהו, או שאמריקאי כלשהו הרוויח מסבלו, הסיכויים לכך הם מספיק גבוהים בכדי להצדיק אפליה לטובת אחד וענישת האחר. האפליה הזאת מסרבת להתחשב גם בהסתברות הפוכה. בזמן שהשחורים לדעתו של לוין אלימים יותר, עדיין יבלמו הליברלים כל אפשרות להגביל את הגישה שלהם לנשק יותר מהגזעים האחרים. מניעת אלימות זה הוא תפקיד מרכזי ולגיטימי הרבה יותר של השלטונות מאשר לקדם רב תרבותיות, אז מדוע נימוקים הסתברותיים הם אינם מוצדקים לצורכי בלימת הפשיעה?
האפליה המתקנת גם פוגעת בטיעון הליברלי לפיו נפרדות משמעותה חוסר שוויון. אם הסטנדרטים של העסקה או קידום בעבודה נפרדים הינם נכונים עבור השחורים, מדוע אם כך לא לקדם גם בתי ספר נפרדים אשר יהיו מותאמים לצרכים המיוחדים שלהם? שוב, נראה כי בפועל יש כאן מדיניות גזענית לפניה אסור להשתמש בגזע נגד השחורים בזמן שהדבר כן נדרש נגד אחרים.
בדומה לאפליה המתקנת, היה לוין מבטל גם את מדיניות הרווחה. הוא טוען כי מדיניות כזאת יכולה להיות נסלחת בחברה של אמריקאים בלבד אשר לא ינצלו אותה לרעה, בזמן שבמקרה של השחורים הם ינצלו אותה לבטלנות. בדומה לכך, גם שכר המינימום הינו מכשול עבור אנשי כל הגזעים שרמת עבודתם אינה מצדיקה את מה שהמדינה מתעקשת שהם אמורים לקבל.
גם אם השחורים פחות מסוגלים לשלוט על התנהגותם, אין זה אומר שיש להימנע מענישה, ולוין טוען שיש להתאים את העונש לגזע. עבור השחורים הענישה צריכה להיות מהירה יותר, והיות והזכרים רואים את זמנם בכלא כטלאי של כבוד וטקס מעבר, ורצוי לכלול גם ענישה גופנית. לדעתו, ייתכן כי יהיה זה גם נכון לשפוט קטינים שחורים כמו מבוגרים היות והם מתבגרים בקצב מהיר יותר. לבסוף, מכיוון שהשחורים הוכיחו לטענתו כי אינם מסוגלים להתעלות על הנאמנות הגזעית, רצוי למנוע את נוכחותם בחבר המושבעים אשר יכולה להוביל למתחים גזעיים.
"מדוע הגזע חשוב" הוא ספר שאינו פשוט לקריאה שכן כותב המחבר בצורה יסודית אולי יותר מדי, ולפעמים חוזר על הנקודות ואף מגן והופך למורכב גם את הדברים הבסיסיים ביותר. הוא אף הופך למורכב עוד יותר כאשר מתעמק פרופ' לוין בתחום ההתמחות שלו - פילוסופיה. הוא מסביר זאת בכך ש"עם זאת, בכל הנוגע לגזע, נראה כי אנשים מסוגלים לפקפק במה שבמקום אחר יראו כמובן מאליו, ולכן קשה להימנע מעודף טיעונים."
[1] Michael Levin, Why Race Matters: Race Differences and What They Mean, Praeger Publishers, 1997.
