בריז'יט בארדו - מסמל מין ללאומיות ופטריוטיזם.
בריז'יט בארדו - מסמל מין ללאומיות ופטריוטיזם.
ב-2 במאי 1949 פורסמה במגזין הצרפתי Elle תמונת שער של נערה פריזאית בת 14 מצטנעת ובית ספרית בשם בריז'יט בארדו. בין הרבים שתמונה זו תפסה את תשומת ליבם היה רוז'ה ולדימיר פלמיאניקוב בן ה-21, המוכר יותר כ-רוז'ה ואדים, אשר היה בזמנו סוג של יוצר - בּוֹהֶמָה - לא בולט. ואדים יצר קשר עם בארדו, הפך למנטור שלה ולבעלה, וביים בכיכובה מספר סרטים הן לפני והן אחרי שהתגרשו ב-1957.
שיתוף הפעולה בין ואדים לבארדו שהפך את בריז'יט לכוכבת בינלאומית וכן לסמל המשיכה המינית האירופאית היה הסרט המפתיע והעסיסי "ואלוהים ברא את האישה" בו הורידה בארדו יותר בגדים ממה שהקהל היה רגיל אליו בתקופה זו. הסרט הוקרן בניו יורק ב-1957 עם פוסטר ענק של בארדו שהוצג בכיכר טיימס. המחאות הדתיות והאחרות רק הגבירו את ההתעניינות והסרט הצליח לגרוף 4 מיליון דולר, סכום אדיר עבור שנים אלו, במיוחד לסרט זר בשפה זרה. בארדו המשיכה לקריירת משחק מצליחה שהמשיכה עד שנות ה-70 המוקדמות, ואף עבדה עם במאים מהשורה הראשונה כגון ז'אן-לוק גודאר ולואי מאל. היא הייתה מפורסמת בכל העולם, וב-1970 הפך אותה שארל דה גול למודל עבור מריאן – הדמות האלגורית שמסמלת את צרפת ואת רוח החירות – והיא הוצגה בכל בניין מוניציפלי של צרפת.
אכן, לא ניתן לדון בדמותה של בריז'יט בארדו ללא אזכור של הקריירה הקולנועית הזוהרת שלה, אולם המציאות היא שחייה הפכו למעניינים באמת לאחר שפרשה מהמשחק ב-1973. "ביבי", כפי שהייתה מוכרת בילדותה למעריציה, לא פרשה ונעלמה מהעין הציבורית. היא החליטה לפעול למען דברים שנראו לה חשובים, וחרף לא מעט מכשולים היא אכן הצליחה, והיא ממשיכה זאת גם בשנות ה-70 לחייה.
מכיוון שהתחברה עם ואדים בגיל כה צעיר לא הייתה לה אפילו תעודת בגרות, ובאמצע חייה היא החלה ללמד את עצמה. היא החלה לקורא ספרות מכל הסוגים, קלאסית ובת זמנה. היא גם הפכה לפעילה גדולה מאוד למען רווחת בעלי החיים. כפי ששאלה: "מי נתן לבן האדם את הזכות להשמיד, לפרק, לחתוך, לשחוט, לצוד, לרדוף, ללכוד, לנעול, להפוך לקדוש מעונה, לשעבד, ולענות בעלי חיים?" לשם כך היא ייסדה ב-1986 את "קרן בריז'יט בארדו" וטיילה בעולם לשם קידום מטרה זו. היא העבירה זמן רב בניקוי הכלביות וכן לקחה לטיולים את הכלבים שניצלו. לעומת סלבריטאים מודרניים המבצעים איתותי סגולה ללא שום סנטימנטים ממשיים מאחוריהם, הייתה בארדו "הדבר האמתי".
עוד מתקופת ימיה כשחקנית תמכה בארדו בלאומיות. בשיא הקריירה שלה היא דחתה הצעות של מיליונים מהוליווד בכדי להישאר כוכבת צרפתייה, ולאחר פרישתה מהמשחק אהבתה למולדתה רק התחזקה. החל משנות ה-90 היא החלה לדבר ולכתוב על האסלאמיזציה של צרפת וההידרדרות של דרך הארץ והאדיבות הצרפתית. היה זה באפריל 1996 כאשר היא לקחה עמדה לראשונה עם מאמר אשר פורסם ביומון לה פיגארו; בו היא כינתה את עצמה "צרפתייה מהזן הישן", וציינה כי הן אביה והן סבה נלחמו נגד פולשים זרים. "ועכשיו מדינתי, צרפת, מולדתי, אדמתי אליה אנו נאמנים, היא עתה עם ברכת ממשלות רצופות שוב חווה פלישה על ידי אוכלוסיית יתר זרה, במיוחד מוסלמית. אנו נדרשים להיכנע בניגוד לרצוננו להצפה המוסלמית הזו. משנה לשנה אנו רואים מסגדים פורחים ברחבי צרפת, ואילו פעמוני הכנסיות שלנו שותקים בגלל המחסור בכמרים."
היא כתבה בשאט נפש אודות הטקס בו המוסלמים חותכים את הגרונות של מיליוני כבשים בחגים שלהם, והוסיפה כי אכזריות כזאת הינה בלתי נסבלת: "האם אוכל להיאלץ בכוח בעתיד הקרוב לברוח מארצי שהפכה למדינה עקובה מדם ואלימה, להפוך לגולה, לנסות ולמצוא בית במקומות אחרים, להפוך בעצמי למהגרת, הכבוד וההערכה מהם אנו מסורבים מדי יום?"
שנה לאחר מכן, לאור ההתקוממות האסלאמית באלג'יריה שבמהלכה מספר צרפתים, לרבות נזירים, נרצחו לאחר שהגרונות שלהם נחתכו, היא אמרה: "הם חתכו את גרונותיהם של נשים וילדים, של הנזירים שלנו, הפקידים שלנו, התיירים והכבשים שלנו. הם יחתכו את גרוננו יום אחד וזה יהיה מגיע לנו." "צרפת מוסלמית, עם מריאן צפון אפריקאית? למה לא, בשלב הזה?"
קבוצות "אנטי-גזעניות" תבעו אותה על "הסטה לשנאה גזעית" חרף העובדה כי האסלאם הוא לא גזע, ועל "פרובוקציה לשנאה ואפליה". היא נמצאה אשמה ונקנסה בשנים 1997, 1998, ו-2000. בסוף שנות ה-90 היו אף ערים שהרסו את מודל מריאן של בארדו והחליפו אותה במודל של קתרין דנב.
אולם בארדו סירבה לכך שישתיקו אותה. ב-2003 היא פרסמה ספר בשם "זעקה בדממה" (Un cri dans le silence) אשר מיד הפך לרב מכר ונמכר ב-120 אלף עותקים במהלך חמישה הימים הראשונים בלבד. הספר חוזר ומדגיש את היגון של בארדו אודות ההגירה המאסיבית וההשפעה האסלאמית. היא כתבה שצרפת מאבדת את "היופי והתפארת שלה". "במשך עשרים שנה נכנענו לחדירת מחתרת מסוכנת ולא מבוקרת. לא זו בלבד שהיא לא מצליחה לקבל את החוקים והמנהגים שלנו, להפך, ככל שעובר הזמן היא מנסה לכפות עלינו את החוקים שלה." "כל אותם ה'צעירים' [כפי שמכנה אותם התקשורת] שמטילים אימה על האוכלוסייה, אונסים נערות צעירות, מאמנים פיטבולים להילחם ויורקים על המשטרה".
בארדו היא ללא ספק כותבת אלגנטית, הישג מרשים מאוד עבור אישה עם השכלה רשמית מינימאלית, אולם הספר לא תורגם אפילו לשפה האנגלית.
בריאיון טלוויזיוני הנועד לקדם את הספר בארדו העבירה ביקורת קשה על הרשויות עקב העובדה שמאפשרות למהגרים להשתלט על כנסיות כמקומות הפגנה, בהן הם עושים את הצרכים בפינות החשוכות והופכים את מקומות הקודש ל"דיר חזירים אנושי". היא זכתה לביקורת במעגלים מסוימים כאשר הביעה סלידה מניתוחים לשינויי מין עליהם משלם שירות הבריאות הלאומי של צרפת.
שוב, הקבוצות ה"אנטי-גזעניות" תקפו אותה. היא הורשעה ב"הסתה לשנאת גזעית", ונקנסה בסכום של כמה אלפים. במהלך משפטה, היא אמרה לבית המשפט כי מתנגדת לנישואים בין-גזעיים. היא קיבלה מכתבים רבים מתומכים אשר האיצו בה להמשיך להילחם.
בארדו היא בין התומכים המפורסמים ביותר של המפלגה החזית הלאומית (כיום "האיחוד הלאומי"). מי שהיה מנהיג המפלגה, ז'אן-מארי לה פן, קרא לה "אישיות נהדרת, אישה אמיצה, אובייקטיבית, חופשיה, שאומרת את מה שהיא חושבת, אשר בארצנו נדירה לנוכח הטרור האינטלקטואלי השולט." בארדו עצמה אינה חברה במפלגה, אם כי בעלה הנוכחי כן. כפי שהיא עצמה הסבירה: "התחתנתי עם גבר, לא עם מפלגה".
בשנים האחרונות היא חזרה למאמץ עבור בעלי החיים. בנובמבר 2006 הציעה הנציבות האירופית איסור מלא על מוצרי מסחר של חתולים וכלבים, והיא הייתה בקהל, מחאה כפיים. היא הסבירה כי שני מיליון חתולים וכלבים נשחטים באסיה עבור הפרווה, שחלקה אף מגיעה לאירופה.
במקביל, נראה שהיא הפסיקה כמעט לדבר על ההגירה, ואפשר שהתקשורת הצרפתית "סלחה" לה כל עוד היא עוסקת בזכויות בעלי חיים בלבד. אולם אין זה בטבעה לסגת. בספטמבר 2006 העיתונאי ז'אק גרין פרסם ריאיון ארוך אשר קיים עמה. רובו היה אודות רווחת בעלי החיים, אך גם על הקריירה הקולנועית שלה, בריאותה, האהבות שלה, האכזבות שלה וכו'. רק פסקה אחת נגעה בנושאים הרגישים:
"האם היא מתחרטת על ההגזמות שהובילו למספר חיכוכים עם החוק, ושעשתה את הרושם שלעתים היא לא רחוקה מעמדות החזית הלאומית? ‘איזה הגזמות?’ היא עונה. 'אני לוקחת אחריות על מה שאמרתי. נכון שאני בצד הימיני; גידלו אותי ככה. נכון שבנושאים מסוימים יכול להיות שהבעתי את עצמי בצורה אימפולסיבית ולכן מגושמת. אבל אני לא מתחרטת על כלום.'"
מקור:
Barnett Singer, Brigitte Bardot: A Biography, MacFarland & Company, 2006.
