על הגזענות, חלק יח - דיסגניקה.
על הגזענות, חלק יח - דיסגניקה.
ריצ'רד לין הוא פרופ' אמריטוס לפסיכולוגיה אנגלי ושנוי במחלוקת מאוניברסיטת אלסטר. ב-1996 הוא פרסם את הספר "דיסגניקה: הדרדרות גנטית באוכלוסיות המודרניות", אשר ניסה במידה מסוימת לשקם את מדע האאוגניקה.[1] השאלה המרכזית העולה בספר היא היות והתכונות האנושיות הינן תורשתיות והילדים דומים להורים שלהם, האם זה חשוב מי מוליד ילדים ומי לא? האם אנחנו הופכים וכופים עתה רגרסיה על מיליוני שנות התקדמות אבולוציונית?
מספר העותקים המוגבל של "דיסגניקה: הדרדרות גנטית באוכלוסיות המודרניות" נמכרו במהרה ונוצר קושי מסוים להשיג עותקים. אולם ב-2011 פורסמה מהדורה שנייה, אשר נמכרה ב"אמזון" בעלות של אף 400 דולר.
כאמור, התכונות האנושיות הינן תורשתיות. חלקן חיוביות וחיוניות יותר מאחרות. כאשר בני אדם בעלי התכונות החיוביות מולידים יותר ילדים, האנושות כולה מתפתחת. אחרת, היא מדרדרת. תפיסה זו הינה מקובלת ומובנת מאליו בקרב מגדלי הצמחים ובעלי החיים, אך הופכת לשנויה במחלוקת כאשר נקשרת לבני האדם.
במשך אלפי שנים הבינו החקלאים את חשיבות הברירה המלאכותית, ומכיוון שבני האדם גם הם התפתחו ממינים קדומים יותר, עקרון זה חל גם עליהם. אכן, עוד מאמצע המאה ה-19 ולאורך המאה ה-20 ראו רבים את הסכנה לחברה בהתרבותם הגדולה יותר של בעלי יכולות נמוכות. היה זה רק בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 שנאלץ המדע האאוגני להיכנע לביקורות ולמעשה לרדת למחתרת. גם ספרים שנויים במחלוקת אחרים כגון "עקומת הפעמון" רמזו גם הם בכיוון זה, אולם "דיסגניקה" של לין היה הראשון מזה עשרות שנים שביקש לבנות תיק הגנה עבור מאגר הגנים האנושי.
לין מציין כי לא רבים יודעים כיום כי הראשון לטעון לטובת האאוגניקה היה הפסיכיאטר הצרפתי יליד אוסטריה בן המאה ה-19 בנדיקט מורל. עוד לפני "מוצא המינים" של דרווין, כתב מורל ב-1857 על הבעתיות בעובדה שהמעמדות הנמוכים מולידים מספר ילדים רב יותר. מורל טען כי התוצאה תהיה הדרדרות החברה, זאת משום שהמעמדות הגבוהים בריאים יותר, אינטליגנטיים יותר ובעלי אופי חיובי יותר. איש האשכולות והמדען האנגלי פרנסיס גולטון טבע לראשונה את המונח "אאוגניקה" ב-1883. אכן, גם מדעני האאוגניקה של אנגליה הוויקטוריאנית החזיקו בתפיסות דומות למורל, ובזמן שב-1915 טבע הרופא הבריטי כיילב סיילבי את המונח "דיסגנקה", היה זה רק ב-1974 בה זוכה פרס הנובל ד"ר ויליאם שוקלי הוביל לפופולריזציה של המונח "דיסגניקה" המסמל תופעה שמעידה על הדרדרות גנטית חברתית רחבה.
(ייתכן כי בפועל היה זה המייסד והנשיא הראשון של אוניברסיטת סטנפורד, דייוויד סטאר ג'ורדן, אשר עשה שימוש ראשון במונח ב-1915, בהקשר למלחמה.)
גם צ'ארלס דרווין עצמו היה מוטרד בנושא ההידרדרות הגנטית. בספרו מ-1871 "מוצא האדם" הוא כתב כי החברים החלשים של החברה המתורבתת מתרבים לפי הסוג שלהם, והוסיף כי הדבר גורם ללא ספק לפגיעה חמורה במין האנושי. גם לקראת סוף חייו היה דרווין קודר לגבי עתיד האנושות משום ש"החלאות" מתרבים כל כך מהר. גולטון, חצי בן-דוד של דרווין, הושפע מאוד מ"מוצא המינים" והשפעתו על המחקר הביולוגי, והיה מודאג גם הוא מהעובדה כי המעמד הגבוה, אותו ראה כעליון, מתרבה בקצב איטי יותר, בזמן שהנמוך ממשיך להתפתח באמצעות צדקות. הוא האמין בצורך להחליף את הברירה הטבעית, אשר כבר לא הייתה למעשה קיימת, בברירה מלאכותית.
הפילוסוף הבריטי הרברט ספנסר בן המחצית השנייה של המאה ה-19, אשר טבע את המושג "הישרדות הכשירים ביותר", היה שותף גם הוא לפסימיזם של דרווין, התנגד למדיניות הרווחה, וציין כי לעזור לשליליים להתרבות משמעותו לייצר אויבים רבים לצאצאים שלנו. המדענים הללו האמינו כי ההטבות הללו גורמות למעשה נזק רב ובולמות את האבולוציה.
לין מציין כי מאז שחר האנושות ועד לפני כמאה שנים, האנשים בעלי האיכויות הגדולות יותר הולידו מספר ילדים רב יותר, ובכך פיזרו תכונות טובות יותר בכלל האוכלוסייה. למעשה, התופעה ממשיכה עד היום בחברות הפרימיטיביות, בהן גברים כישרוניים יותר זוכים למעמד גבוה יתר ומולידים מספר ילדים רב יותר. לדוגמה, מחקר של הבושמנים בקלהארי גילה כי הציידים הפחות כישרוניים, המהווים כ-62% מהאוכלוסייה, היו ללא ילדים, בזמן שהכישרוניים ביותר היו בעלי נשים רבות ומספר ילדים רב. כמעט כל הנשים היו בעלות ילדים.
למעשה, מחוץ לתרבות הנוצרית-יהודית, הייתה הפוליגמיה אחד הפרסים של מעמד גבוה, ובאופן בו משקף המעמד יכולות גבוהות, הפוליגמיה היא למעשה אאוגניקה. הדבר מאפשר הבדלים עצומים במספר הילדים אותם הגברים יכולים להוליד. מלך מרוקו מולאי אִסמאעיל "צמא הדם", לדוגמה, היה בעל 888 ילדים.
גם באירופה, עד סוף המאה ה-18, הולידו העשירים מספר ילדים רב יותר באופן ניכר. לא הייתה תמיכה ציבורית באימהות חד הוריות, כך שהיו סנקציות נוקשות נגד ממזרות. הנשים לא התחתנו או חותנו עם גברים אשר לא יכלו לתמוך בהן, וכך רבים במעמדות הנמוכים לא התחתנו ולא הולידו ילדים. ממזרים או ילדים לא רצויים של גברים מהמעמדות הנמוכים היו לעתים קרובות לא רצויים, ועל כן ניתן היה למצוא לעתים גופות של תינוקות בתעלות הביוב או המזבלות.
המאה ה-20 הקלה על רבים מפני המגבלות של תקופות קודמות יותר, אולם היו עדיין כמה שנותרו. תמותת התינוקות עדיין שכיחה יותר בקרב העניים מאשר המעמדות האחרים ללא קשר לגישה למערכות הבריאות. לין כותב כי הסיבה לכך היא שההורים של מעמד זה הם פחות ממושמעים ובעלי מודעות בריאותית נמוכה יותר.
לין טוען כי העניים מציגים מאפיינים נוספים של מה שהוא מכנה מחסור ב"מצפוניות". הם בעלי סיכויים גבוהים יותר למות מטביעה, אש, תאונת דרכים וחנק. הם גם בעלי סיכויים גבוהים יותר לעשן ולהשתכר. גם מחלות מין שכיחות יותר בקרב המעמדות הנמוכים, והן יכולות להפוך נשים ללא פוריות בזמן שהאיידס הינו קטלני. עד המצאת התרופות והטיפולים המודרניים, היו להתנהגות המינית המופקרת השלכות שליליות על הרבייה.
כיצד אם כך נוצר מצב בו בעלי יכולות ירודות יותר מצליחים כיום להתרבות בקצב מהיר יותר? לין טוען כי הסיבה המרכזית לכך אלו אמצעי מניעה, בהם האינטליגנטיים יותר משתמשים בצורה יעילה יותר. עד להמצאה זו, מה שהשפה המקצועית קוראת לו "פריון דיסגני", לא היה למעשה קיים.
הספר הראשון בנושא מניעת הריון לו הייתה השפעה ממשית על העולם דובר האנגלית פורסם בלונדון ב-1826 תחת הכותרת "ספרה של כל אישה". הוא הסביר את שיטת השפיכה החיצונית של איבר המין כמו גם כיצד להשתמש בקונדום מעי כבש. לאחר מכן הופיע ספר אמריקאי מוצלח עוד יותר תחת הכותרת "פירות הפילוסופיה". בהמשך של המאה ה-19 קיבלה מניעת הריון פרסום וחיזוק נוסף ממשפטים באשמת מגונות של מספר אנגלים אשר פרסמו ספרים אודות פיקוח ילודה ואמצעי מניעה. עם המצאת קונדום הגומי בשנות ה-70 של המאה ה-19, אנשים אשר ביקשו להגביל את גודל המשפחות שלהם מצאו עתה שיטה מהימנה לעשות זאת.
כמובן שלא כל שכבות האוכלוסייה החזיקו בהבנה, משמעת והאמצעים להשתמש בקונדום. האינטליגנטיים ואלו אשר נטו לחשוב לטווח הארוך השתמשו בו לעתים קרובות יותר. כפי שלין כותב: "מהרגע בו הפכה המניעה לזמינה באופן נרחב, הפך הפריון הדיסגני לבלתי נמנע."
חרף העובדה כי מדעני האאוגניקה של המאה ה-19 היו בעלי הבנה אודות האיום הדיסגני, היה זה רק במאה ה-20 שניתן היה למדות בפועל את ההשפעה שלו. לין משתמש במידע אודות מדידות אלו ומציג בספרו את הנתונים שנאספו לאורך מספר דורות של מחקרים. הוא מראה שכאשר החלו מבחני האיי.קיו. בשנות ה-20, גילו החוקרים תהליכים ברורים: ילדים בעלי מנת משכל גבוהה נוטים להיות בעלי כמות קטנה יותר של אחים ואחיות. התופעה הוצגה בהמשך כתוצאה של פריון דיסגני ולא כתוצאה של סוג כזה או אחר של מדכא האיי.קיו. אשר נפוץ במשפחות גדולות.
מחקרי אוכלוסיות מאוחרים יותר היו בעלי גישה שונה, מדדו את מנת המשכל של ההורים וספרו את מספר הילדים שלהם. בהתאם לכל המידע הנגיש, קובע פרופ' לין כי ההידרדרות הגנטית הכללית של מנת המשכל בעולם המפותח היא, פחות או יותר, כנקודה אחת בכל דור. בבריטניה, למשל, הוא מעריך כי בין העשור האחרון של המאה ה-19 ועד 1980, חלה ירידה כללית של 6.2 נקודות. עדיין, מראים המחקרים, הירידה החדה ביותר התרחשה במחצית הראשונה של המאה ה-20, כאשר היו אמצעי המניעה נפוצים בקרב המעמדות הגבוהים אפילו יותר מאשר הם כיום.
לין מצביע גם על מחקרי פוריות מודרניים מהשנים שקדמו לספרו אשר חיזקו ממצאים חשובים אחרים. הוא טוען כי בארה"ב הרב-גזעיות עצמה הינה דיסגנית היות והשחורים וההיספנים מולדים יותר ילדים. יתר על כן, הנטיות הדיסגניות חזקות יותר בתוך אוכלוסיית השחורים מכיוון שהמעמד הנמוך שלהם מוליד יותר ילדים ובקצב מהיר יותר מאשר שחורים בעלי מנת משכל גבוהה. מנת משכל של אמריקאי יורד כנראה בקצב של כנקודה אחת בדור, בזמן שהממוצע עבור השחורים הוא קצת מעל ל-2 נקודות.
ממצא מעניין נוסף עליו מצביע לין הוא שהנטיות הדיסגניות חזקות יותר בקרב הנשים מאשר בקרב הגברים. הנשים האינטליגנטיות ביותר מעבירות לעתים קרובות שנים רבות בלימודים או בעבודה. לאחר גיל 30 הן לעתים לא מליחות למצוא בעלים, והן גם קיצרו את שנות הולדת הילדים שלהן. גברים אינטליגנטיים ומצליחנים מתקשים פחות למצוא נשים מתאימות בגילאים המאוחרים יותר.
פורפ' לין טוען כי ההבדלים המיניים חמורים עוד יותר בקרב הפחות אינטליגנטיים. לפיו, נשים בעלות מנת משכל נמוכה נוטות להיות בעלות פריון גבוה יותר היות והן משתמשות פחות באמצעי מניעה ומכיוון שתמיד יש מספר רב של גברים המוכנים לקיים איתן יחסי מין. גברים בעלי מנת משכל נמוכה, לעומת זאת, הם לא בעלי פריון כה גבוה מכיוון שנשים רבות אינן רואות אותם כמושכים, ומחסור ביכולות חברתיות וקוגניטיביות מונע מהם להשיג בנות זוג. לין טוען כי גם תופעת הפריון הדיסגני הגדול יותר בקרב הנשים נפוצה יותר בקרב השחורים, ונשים שחורות בעלות השכלה גבוהה נוטות להיות, באופן בולט מאוד, בעלות מספר ילדים קטן יותר מאשר במעמד הנמוך של השחורים.
בזמן שלין רואה במניעת הריון את הכוח העיקרי שמאחורי הדיסגניקה, הוא גם מצביע על ההשפעות הזדוניות של מדיניות הרווחה. מדיניות זו מגדילה את אוכלוסיית המעמד הנמוך, וכן מקדמת את הממזריות בקרב השחורים, אשר בזמן כתיבת הספר הגיעה לרמה של כ-70%. לין טוען כי הסיבה העיקרית לכך היא הדיסגניקה. לטענתו, אימהות חד הוריות נוטות להיות אינטליגנטיות פחות ובעלות אופי חלש, והן מתקשות להסתכל לטווח הארוך ולהבין את ההשלכות שבגידול ממזר. למעשה, בארה"ב לבדה, מעל למחצית מהאימהות החד הוריות אשר מתקיימות מהרווחה נמצאות ב-20% התחתון של האיי.קיו.
לין טוען כי באופן מעניין, גם העולם המתפתח עובר הליך דיסגני חד באופן דומה לאירופה וארה"ב במחצית הראשונה של המאה ה-20. בדרום ומרכז אמריקה, למשל, זהו באופן כמעט אקסקלוסיבי המעמד הגבוה אשר מקדם מניעת הריון, בזמן שהחקלאים עדיין מציגים "פריון טבעי". אפריקה השחורה, עם זאת, היא יוצאת מן הכלל משום שכמעט אף אחד לא משתמש בה באמצעי מניעה ועל כן היא אינה סובלת מהדרדרות גנטית.
לין מקדיש גם פרק שלם למה שנקרא "אפקט פלין", הטוען כי במהלך המאה ה-20 התרחשה עלייה במבחני האיי.קיו., זאת חרף הפריון הדיסגני. גם עם ההתאמות מציגים המבחנים ציון ממוצע סביב 100, והנבחנים המודרניים מקבלים ציונים גבוהים במחנים שהותאמו לשנות ה-40 וה-50 מאשר לתקופה העכשווית. לין אכן מסכים כי מאז שנות ה-30 חלה עלייה של 3 נקודות בממוצעת מנת המשכל, וכי זו אינה תוצאה של מערכת חינוך טובה יותר או אוריינות גבוהה יותר. היות והעלייה הייתה אחידה כמו למבוגרים כך גם לילדים קטנים, נראה כי הניסיונות עם המבחנים לא היו הגורם לכך. לין מאמין כי תזונה טובה יותר ומניעת מחלות בילדות הן שמסבירות את העלייה בתוצאות, ועל כן הן מסוות בפועל את הירידה האמתית של אינטליגנציה גנטית בסיסית.
לין משווה זאת לשימוש בזרע פחות איכותי בהדרגה יורדת בקרקע העולה בהדרגה בפוריותה. היבול ישתפר בטווח הקצר, אולם גם האדמה הטובה ביותר לא תוכל לפצות יום אחד על הרמה העלובה של הזרע. כך, מספרי האיי.קיו. היורדים הם למעשה חישוב של המתרחש ברמה הגנטית חרף המדידה העולה של האינטליגנציה.
אינטליגנציה אינה התכונה החשובה היחידה שמעוצבת בידי הטכניקות המודרניות. לרפואה יש למשל השפעה דיסגנית על הבריאות מכיוון שילדים חלשים אשר לרוב לא היו שורדים את הילדות, מצליחים עתה להוליד ילדים משלהם. במקרים של כמה מחלות תורשתיות אותן ניתן עתה לרפא, תהיה עלייה חדה בגנים פגומים. ב-30 השנים הבאות, כתב פרופ' לין בשנות ה-90, תהפוך ההמופיליה לנפוצה יותר ב-25%, בזמן שסיסטיק פיברוזיס ו-פנילקטונוריה יעלו בעוד 300%.
לין טוען כי גם הנטיות הקרימינליות, אותן הוא רואה בנפרד מהאינטליגנציה, מתפשטות בקצב רב באוכלוסייה. הוא למעשה בין הבודדים בעולם אשר בדק את התחום, לפחות בבריטניה, וגילה כי הפושעים והפסיכופטים הינם פוריים יותר ב-77% משאר האוכלוסייה. בהתחשב במדדי התורשתיות לפשיעה ממחקרי תאומים ואימוץ, טוען לין כי הפוריות הגדולה של הפושעים אחראית לעלייה של מעל ל-50% מכלל הפשיעה הבריטית בדור אחד. הוא רואה בעליית הפשיעה בעיה גדולה אף מזו של הדרדרות האינטליגנציה.
אולי ההערכה הקודרת ביותר של הספר היא שהמנהגים הנוכחיים של הרבייה באוכלוסייה המערבית מובילים לא רק להידרדרות, אלא הם גם מבטלים כל אפשרות פוטנציאלית לשיפור גנטי. בעידן בו חברי הקהילה הכישרוניים ביותר מגבילים עצמם לשניים או שלושה ילדים, אפילו המוטציות הפתאומיות החיוביות ביותר לא יוכלו להתפשט בכל האוכלוסייה. השיפור דורש פריון אאוגני, אשר כלל אינו קיים יותר באוכלוסייה המערבית. הם הגיעו, למעשה, "למבוי סתום גנטי".
הרושם כיום הוא שאנשים רבים מקדמים או מנסים לקדם את האאוגניקה ללא מודעות ממשית לכך, אלא בתת מודע. מעל לכל, הם בוחרים בקפדנות את בני הזוג. נשים רבות בהריון עוברות בדיקת מי שפיר אשר מראה את הגנוטיפ של העובר, ובוחנות אפשרות להפיל פגומים. בעלי מחלות גנטיות מבקשים לקבל "ייעוץ גנטי" לפני שמולדים ילדים. אלו המחפשים תורמי זרע או ביציות מאוד פרטיקולריים לגבי מה שהם רוצים, ובמקרים רבים מדובר בתורמים בעלי איי.קיו. או כל אינדיקציה אחרת לאינטליגנציה גבוהה. עדיין, הן האאוגניקה והן הדיסגניקה נתפסות כתחומים אפלים ואסורים, אשר אף מזוהים לעתים עם הנאציזם.
לין עצמו אינו מציע פתרונות אפשריים בספר זה.
[1] Richard Lynn, Dysgenics: Genetic Deterioration in Modern Populations, Richard Lynn, Praeger Publishers, 1996; Second Revised Edition, Ulster Institute for Social Research, 2011.
