הפלישות המונגוליות להונגריה ופולין, ועל חשיבותה של אחדות.
הפלישות המונגוליות להונגריה ופולין, ועל חשיבותה של אחדות.
לאחר התפשטותו ברחבי העולם של הנגיף הסיני בשנת 2020 הופיעו כמובן, בעידן התקינות הפוליטית, טענות כי האשמות לכיוונה של ארץ מוצא הנגיף הינן "גזעניות".[1][2] אולם בתקופות בהן לא השפיעו עדיין השיקולים הרגשניים והפוליטיים על המחקר ההיסטורי היה קיים קונצנזוס מתמשך במחקר כי הגעתו של המוות השחור לאזור הים התיכון ב-1347 נבע מהפלישה המונגולית לחצי האי קרים, ועד 1352 הוא גרם למותם של בין 25 ל-30 מיליון בני אדם. המגיפה נגרמה מחיידקי Bacillus אשר היו על פרעושים אותם נשאו מכרסמים שמוצאם במרכז אסיה, מכרסמים אשר הגיעו לקרים דרך לוחמים וסוחרים מונגוליים. המגיפה הגיעה לאחר מכן לאירופה באמצעות ספינות מסחר של ג'נובה, אשר יצאו מהים השחור ונכנסו לאיטליה. כשני שליש מהנגועים נפטרו מהמגפה, ובמקומות שנפגעו מצאו את מותם בין 30%-50% מהאוכלוסייה.[3]
עם זאת, גם האימפריה המונגולית עצמה, והממלכות המשתייכות אליה, נחשבו בתקופה זו למגיפה. היסטוריונים מודרניים ימהרו לטעון כי עיר הבירה שלהם, חרחורין, הייתה בעלת הסבלנות הדתית הגדולה ביותר בעולם,[4] אולם המציאות היא שבשאר העולם, כפי שמראים המקורות, ראו הנוצרים, המוסלמים וההודים את המונגולים כלא פחות ממפלצות.
ייתכן כי הפראיות הגדולה ביותר של המונגולים התרחשה בשנת 1258, כאשר הרסו הולאגו חאן והשושלת האילח'אנית שלו, יחד עם בני ברית אחרים, את בגדד ובכך הביאו לסיומו של מה שנקרא על פניו "תור הזהב" האסלאמי. המונגולים אנסו ובזזו במשך ימים ארוכים, הרסו את מוסדות הלימוד, ורצחו לפחות 3000 מאצילי העיר. ההרס פגע רבות בעולם האסלאמי, בזמן שבממלכות הצלבניות המשיכו המוסלמים לשגשג, כפי שהיה מצבם מאז סוף המאה ה-11.[5]
אולם הפרשים ממרכז אסיה לא חסו גם על אירופה ופלשו בדיוק בשלב ההיסטורי בו הייתה נסיכות רוס של קייב מפורקת. צבא מונגולי של כ-20 אלף לוחמים הביס ברית של נסיכים רוסיים בקרב על נהר קלקה ב-31 במאי 1223, זאת לאחר שהדוכסיות והנסיכויות כבר היו מוחלשות אחרי שנים של מלחמות אזרחים. לאחר מכן המשיכו המונגולים ופשטו או הטילו מצור על כל ישוב גדול ברוסיה ואזור אוקראינה המודרנית. ב-1237 הם שרפו לחלוטין את מוסקבה. 3 שנים מאוחר יותר הם כבשו את קייב ובכך השתלטו למעשה על כל השטחים של נסיכות רוס של קייב.
למעשה, עד 1480 היו הרוסים תחת "העול הטטרי",[6] אשר יכול במידה רבה להסביר מדוע הרוסים כל כך שונים תרבותית משאר אירופה. הכיבוש המונגולי גרם לרוסיה לעצור בזמן ומנע ממנה להתפתח לאורך הקווים של מערב היבשת.
ב-1241 פלשו המונגולים לממלכת הונגריה. על פניו, היה היתרון עם ההונגרים ובני בריתם. מלך הונגריה בלה הרביעי קיבל תמיכה צבאית מבני החסות שלו בטרנסילבניה, דוכסות אוסטריה, ממלכת קרואטיה ומספר מסדרים צבאיים קתוליים, כגון הטמלפרים והמסדר הטבטוני. אנשי העם הטורקי שנקרא קומנים, שמקורם בצפון הים השחור, נעו להונגריה לאחר שביקשו להימלט מהמיסוי המאוד כבד של המונגולים וכן הסכימו לשרת את ההונגרים; זאת עשו בעיקר משום שנכדו של ג'ינגיס חאן, באטו חאן, פלש להונגריה במטרה להשמיד סופית את הקומנים.
עד אמצע חודש מרץ, כ-50,000 לוחמים מונגוליים כבר חצו את הרי הקרפטים אל תוך הונגריה. העימות המכריע היה קרב מוהי אשר התרחש ב-11 באפריל 1241, ואשר החל ליד נהר סלאנה. המפקד המונגולי המוכשר סובוטאי הפתיע את ההונגרים בכך שזרק לעברם בעזרת הקטפולטות לא רק אבנים אלא גם כדורי אש המכוסים בזפת, וכן פגזים סיניים מתפוצצים אשר לא היו מוכרים לאירופאים. בשעות הבוקר המוקדמות כבר הניסו המונגולים את ההונגרים ואת בני בריתם. לאחר מכן העמידו המונגולים פני נסוגים, לפי הטקטיקה הכה נפוצה במישורי מרכז אסיה, ולאחר שאילצו את האירופאים שרדפו אחריהם להיכנס למלכודת, חיסלו אנשיו של סובוטאי את כולם. בין 40 ל-60 אלף הונגרים, קרואטים ואוסטרים נפלו בקרב זה.
האסון בקרב מוהי הציג באופן מושלם את הבדלי האסטרטגיות בין האירופאים למונגולים. הצבאות המונגוליים הורכבו בעיקר מפרשים המצוידים בקשתות מורכבות, אשר היו יעילות יותר מהקשתות הארוכות של האירופאים. בזמן שהמפקדים האירופאים לחמו לצד החיילים שלהם, המפקדים המונגוליים נשארו לרוב מאחור או על מקום גבוה היכן שיכלו לתצפת על הקרב. האבירים האירופאיים הטילו אומנם אימה על האויבים שלהם עקב האומץ הכמעט אובדני שלהם, אולם לעיתים רחוקות היו הצבאות האירופאיים מאוחדים מאחורי מנהיג אחד.
גם יומיים לפני מוהי הביסו המונגולים בקרב ליגניץ צבא נוצרי המורכב מפולנים, גרמנים, אנשי מוראביה ומסדר הטמפלרים. לפי אנשי התקופה, היו שתי התבוסות לא פחות מ"מגיפה מקראית". עדיין, הצליחו לבסוף ממלכות הונגריה ופולין להינצל מהכיבוש המונגולי שכן ב-1242 החלו עימותים שושלתיים פנימיים במרכז אסיה ועל כן, חרף הניצחונות המרשמים שלה, נאלצה אורדת הזהב המונגולית לסגת מהאזור.
המונגולים חזרו ב-1259 תחת הנהגתם של ברקה האן ו-בורולדאי וכן צבא של 20 אלף פרשים מונגוליים ו-10 אלף רגליים רוסיניים אשר שוב פלש לפולין. מטרתם העיקרית הייתה ביזה ושלל, אולם הם גם ביקשו להעניש את הפולנים על שהעניקו מקלט לנסיך דניאל מגליסיה-ווהלין - אזור אוקראינה, בלרוס, סלובקיה ופולין המודרניות - אשר ב-1253 הכריז על עצמאות מאורדת הזהב ונאלץ לברוח מבורולדאי לפולין. המונגולים הכתירו במקומו את אחיו וסיליקו ואת בנו לב בתור השליטים החדשים של גליסיה-ווהלין והשמידו את המבצרים אותם בנה דניאל ברוסיניה - מערב אוקראינה המודרנית. הצבא של החאן צעד אל תוך פולין והרס את כל הישובים לאורך נהר ה-ויסלה והטיל מצור על סנדומייז'. ביום הרביעי למצור חיפשו התושבים מקלט בכנסייה אולם הם נטבחו יחד עם 48 נזירים דומיניקניים. לאחר מכן פלש צבאו של בורולדאי לליטא ופשט על המסדר הטבטוני בפרוסיה. המונגולים תפסו שלל ועבדים לפני שנאלצו לחזור לרוסיה בכדי להתמודד עם מלחמת אזרחים שושלתית נוספת.
עד 1285 לא התרחשה באירופה כל פעילות מונגולית נוספת. 3 שנים מוקדם יותר מרדו הקומנים הטורקיים בממלכת הונגריה נגד מלך לאסלו הרביעי עקב המתח שנוצר בין הקומנים הפגניים לנוצרים ההונגריים. לאסלו הביס את הקומנים בקרב נהר ההוד, אולם השורדים ברחו לארצות אורדת הזהב, היכן שהם שכנעו את נוגאי חאן לפלוש להונגריה.
הפלישה המונגולית השנייה להונגריה הייתה קטנה בהרבה. הצבא של נוגאי תקף את הישובים לאורך הדנובה, אולם רק לצורכי ביזה, לא כיבוש. הקומנים סיפרו לנוגאי אודות היחסים הירודים של לאסלו עם הברונים שלו, וכנראה שמסיבה זו היה בטוח החאן כי יוכל להביס את ההונגרים בקלות. הייתה זאת טעות. ראשית, הדוכס הפולני לשק השני מנע את הפלישה להונגריה של המלך לב הראשון מגליסיה-ווהלין, אשר פעל לצד אורדת הזהב. נוגאי, יחד עם טלבוגה חאן, הצליחו אומנם להגיע עד הערים בודה ופשט, אולם ההתקפות שלהם כשלו היות ולא הביאו עימם כלי מצור. יתר על כן, במהלך שנות ה-40 של המאה ה-13 הגדילה הונגריה את מספר הברוניות שלה, דבר שהפעיל לחץ נוסף על החאנים אשר נאלצו להתמודד באופן קבוע עם כוחות הגנה קטנים אשר גויסו ממחוזות הונגריים אינדיווידואליים. כוחות המיליציה הללו היו קשוחים וחזקים למדיי, ואחד מהם, ממחוז סארוס, הביס את לוחמיו של נוגאי ושלח את הראשים שלהם למלך לאסלו. לאחר מכן רדף צבא המלך את המונגולים המובסים עד הרי הקרפטים, היכן שהם נקלעו למזג אוויר קשה והתנגדות עזה מצד התקוממויות איכרים.
בסוף 1287 פלשו נוגאי וטלבוגה לפולין בפעם השלישית, אולם הובסו על ידי כוח מאוחד של פולנים והונגרים תחת הנהגתו של הדוכס לשק. גם בשנים שלאחר מכן המשיכה אורדת הזהב של נוגאי לפשוט על אירופה, ובעשור האחרון של המאה ה-13 היא הפכה את סרביה למדינת חסות מונגולית. בתחילת המאה ה-14 הם המירו את דתם לאסלאם, מה שהוביל לעלייה באכזריות של הפשיטות המונגוליות שכן עתה הן היו חדורות גם בקנאיות של הג'יהאד. טוקטה, החאן של אורדת הזהב, לקח לעצמו כאישה נסיכה ממזרה של הביזנטים ובכך הוביל לשיתוף פעולה עם האימפריה המזרחית; כך הפכה אורדת הזהב לבעלת ההשפעה הגדולה ביותר במזרח אירופה ואזור הקווקז. אולם חרף ברית זו לכאורה, פשטו המונגולים פעמים רבות במהלך המאה ה-14 גם על אזורים ביזנטיים, ובשנות ה-40 החלה הפלישה המונגולית האחרונה לפולין אשר הפכה את מלך פולין קז'ימייז' השלישי לבן חסות.
אולם המשך המאה ה-14 ראה את ירידת כוחם של המונגולים באירופה ובאסיה. עימותים פנימיים בלתי פוסקים ניפצו את האימפריה. בסין, החליפה ב-1368 שושלת מינג הלא מונגולית את השושלת המונגולית יואן. השושלת האילח'אנית האסלאמית והטורקו-מונגולית התמוטטה בשנות ה-50 לאחר שנפגעה מהמוות השחור ומספר מיריבות פנימיות. אורדת הזהב המשיכה להתקיים בקושי רב ברוסיה עד תחילת המאה ה-16, אולם נסיכי מוסקבה הצליחו בהדרגה לשחרר את האזורים הכבושים של המונגולים.
בזמן שהניצחונות של ההונגרים והפולנים במאה-13 לא בלמו את עליית כוחם של המונגולים במזרח אירופה, הם כן הצליחו למנוע את ההתפשטות המונגולית אל תוך מרכז היבשת. בדומה לגבורתו המאוחרת יותר של המלך הפולני יאן סובייסקי השלישי אשר עצר את הג'יהאד העותמאני ב-וינה ב-1683, כך גם ההונגרים והפולנים הוכיחו את חשיבותה של אחדות נגד אויב זר. האבירים והחיילים הרגליים האמיצים הללו הוכיחו זאת גם מספר פעמים בהמשך, במיוחד במהלך המלחמות הארוכות נגד הטורקים העותמאניים.
מקורות:
Russia at War: From the Mongol Conquest to Afghanistan, Chechnya, and Beyond, 2 vols., ed. Timothy C. Dowling, ABC-CLIO, 2015.
Jason Cummins, History’s Great Untold Stories: Obscure Events of Lasting Importance, Murdoch Books Australia, 2006.
William Urban, The Teutonic Knights: A Military History, Frontline, 2018.
https://www.thegreatcoursesdaily.com/the-mongol-sack-of-baghdad-in-1258/
https://www.britannica.com/event/Battle-of-the-Kalka-River
[1] https://www.psychologytoday.com/us/blog/the-pacific-heart/202003/calling-covid-19-chinese-virus-or-kung-flu-is-racist
[2] https://www.dailycardinal.com/article/2020/03/discriminatory-chalk-prompts-frustration-among-students-university-condemnation
[3] https://www.ancient.eu/Black_Death/
[4] Jack Weatherford, Genghis Khan and the Making of the Modern World, Crown and Three Rivers Press, 2004, p. 135.
[5] https://web.archive.org/web/20191224083230/https://catholicherald.co.uk/news/2013/01/30/even-muslims-flourished-in-crusader-states/
[6] Charles J. Halperin, The Tatar Yoke: The Image of the Mongols in Medieval Russia, Slavica Pub, 2009.
סרטונים מומלצים:
https://www.youtube.com/watch?v=kF11uwUGZog
https://www.youtube.com/watch?v=699KWqGfl-w
https://www.youtube.com/watch?v=6lf9q6OQse0
