הפרד ומשול העותמאני - טבח הר לבנון כמקרה מבחן, 1860.
הפרד ומשול העותמאני - טבח הר לבנון כמקרה מבחן, 1860.
בעבר ראינו כיצד, במהלך רצח העם הארמני, הפנו הרשויות העותמאניות את הכורדים נגד הארמנים והללו פגעו בהם רבות, ולאחר מכן פנו העותמאנים נגד הכורדים עצמם. בפעם הבאה נראה כיצד האימפריאליזם הטורקי המודרני השתמש ב-אזרים במלחמתו המודרנית נגד הארמנים. למעשה, פעמים רבות לאורך מאות שנות קיומה השתמשה האימפריה העותמאנית בטקטיקת הפרד ומשול והפנתה אוכלוסייה אחת שהייתה תחת שליטתה נגד אחרת. הם אפילו לקחו מהנוצרים את הנערים שלהם ואימנו אותם להיות החיילים הטובים ביותר שלהם, היניצ'רים. הפעם נדון בטבח שהתרחש בהר לבנון ב-1860 כאשר השתמשו העתמאנים באוכלוסיית הדרוזים לפגיעה נוראית באוכלוסייה המארונית.
בספטמבר 1840 מינה הסולטן העותמאני אבדילמג'יט הראשון את באשיר השלישי לאמיר הר לבנון. אזור זה היה מיושב היסטורית בידי נוצרים מארונים ודרוזים. עם זאת, היחסים בין שתי הקבוצות הללו היו מתוחים מאוד במהלך המאה ה-19 עוד מתקופתו של אבראהים פאשא, ועתה שוב האיבה ביניהן חזרה. המארונים ספגו את ההשפעה התרבותית ואת ההשכלה המערבית המתקדמת, ובכך החלו להתעלות על הדרוזים ברמת המעמד והכלכלה, ואף החלו להפוך לדומיננטיים באזורים הדרוזיים כגון נפת שוף. העותמאנים, אשר ראו את האזור כבדלני ושמו לב להתחזקותם של המארונים דרך ההשפעה המערבית, ביקשו לנצל את המתחים הללו לטובתם ולנצל את הדרוזים לצורכי הפגיעה בנוצרים, ובכך להוביל להשתלטות עותמאנית מלאה.
באשיר היה למעשה בובה אשר קידם במהירות אסטרטגיה זו, ואכן העימותים לא איחרו לבוא. הללו הגיעו לשיאם ב-1842 עם שריפתה של העיר המארונית המרכזית דיר אל-קמר בנפת שוף, בזמן שהטורקים טבחו באלו אשר ביקשו לברוח לביירות. באותה השנה הוריד הסולטן את באשיר מתפקידו בתואנה כי מעודד אלימות, ומינה במקומו את עומאר פאשה. בפועל, עומאר, אשר נכנס עם צבא, הוביל לכאוס גדול עוד יותר, כך שגם המעצמות ביקשו לבסוף כי האזור יחולק בין שתי הקבוצות. הסולטן קיבל בשמחה את ההמלצה ודרך מושל בגדד חילק את הר לבנון בסוף 1842 למחוז נוצרי בצפון ומחוז דרוזי בדרום. הגבול נקבע בעזרת דרך דמשק-ביירות, ועל שניהם היה אחראי מושל צידון אשר ישב בדמשק.
החלוקה לא עצרה כמובן את האלימות, או את התערבותם של גורמים חיצוניים. הבריטים תמכו בדרוזים, הצרפתים בנוצרים והעותמאנים נהנו מהמשך העימותים בכדי להדק את אחיזתם. המתחים הבלתי פוסקים הובילו לבסוף את המארונים לתפוס יוזמה ולפעול. הם הצליחו לשרוף מספר כפרים דרוזיים בנפת שוף, וכן השיגו ניצחון במוכתרה. אולם אז הם הותקפו בירי מצד יחידות צבא טורקיות, אשר פגעו קשות במארונים בכל רחבי הר לבנון. לאחר החיסול של המארונים הללו, החלו הטורקים והדרוזים לפשוט ביחד על הכפרים הנוצריים, ובדומה ל-1842, תוך שריפה, רצח, הרס, וביזה.
בעקבות הפוגרומים הללו במארונים דרשו המעצמות התערבות עותמאנית, והסולטן הקים בכל המחוזות סוג של מועצות אשר היו אמורות לייצג את כל האוכלוסיות. אולם בפועל המערכת הזאת הפעילה הפלייה נגד המארונים, כך שלבסוף התקוממו החקלאיים הנוצריים של נפה כסרואן נגד המיסים הכבדים שהוטלו עליהם. בסוף שנות ה-50 פתחו האיכרים במרד נגד האליטה וחילקו את האדמות ביניהם.
מנהיגי הדרוזים פחדו מהתקוממות דומה בנפת שוף שכן החלו האיכרים המארוניים להתקומם נגד האדונים הדרוזיים שלהם והמיסים הכבדים ששלמו, ובסוף מאי 1860 אף פשטו איכרי נפה כסרואן על מספר כפרים דרוזיים; כך, ביקשו המנהיגים הללו לפגוע במארונים הרבה יותר. הדבר הוביל לדיכוי ומצבם של המארונים היה לקשה במיוחד, וגם אחד הקצינים הבריטיים ששהה באזור ציין כי הדרוזים לא הפסיקו לדכא את הנוצרים במשך שנים רבות, אשר מצדם בקושי הצליחו להתקיים. הם שודדו, בזזו ורצחו ללא הפסקה עוד במחצית הראשונה של 1860, ובכך הובילו גם לתגובות נגד. תוכננו גם תכניות לפתור סופית את "הבעיה המארונית" בעזרתם של הטורקים ובני ברית אחרים באזור.
לאחר שהמיליציה של איכרי נפה כסרואן נבלמה, הוצאה תכנית ההשמדה אל הפועל באביב 1860. הראשונים שהותקפו ונרצחו היו המארונים שישבו באזורים מבודדים והבתים שלהם נשרפו, בזמן שמעטים הצליחו לברוח לאזורים אחרים כגון דיר אל-קמר. הותקפו גם המארונים שחיו באזורים המעורבבים ותוך זמן קצר קרוב ל-70 כפרים מארוניים נהרסו. העותמאנים שיתפו פעולה בטבח בערים ולאחר שהבטיחו בצורה כוזבת לנוצרים הגנה ופירקו אותם מנשקם, השאירו אותם להישחט בידי הדרוזים. היה זה גורלם של המארונים בכל הערים המרכזיות, כגון ג'זין או זחלה. הם נשארו נצורים בערים, בזמן שהדרוזים ניתקו את קווי האספקה וגנבו את התבואה שלהם. לקראת אמצע השנה תקפו אלפי דרוזים בעוצמה את דיר אל-קמר. ביום הראשון הצליחו הנוצרים לעמוד מול המתקפה והרגו רבים, לרבות טורקים, בזמן שאיבדו מעטים. אולם הם הבינו לבסוף כי לא יוכלו להחזיק מעמד זמן ממושך ונכנעו. המפקד הטורקי פקד על הדרוזים לשרוף מעל ל-100 בתים, ניתק את אספקת המים והמזון והאשים לאחר מכן את הנוצרים על היותם מורדים הפוגעים ב"שלום".
גם בג'זין הובטח לנוצרים באופן כוזב כי יזכו להגנה, כך שלא היה להם זמן להתארגן כאשר הותקפו. הם התפזרו לכל הכיוונים תוך שהדרוזים רדפו אחריהם עם חרבות ושרפו את העיר. כ-1300 מארונים נטבחו. נשים וילדים שברחו לצידון לא הוכנסו לעיר על ידי הסונים, אשר אפילו עזרו לדרוזים בביצוע הטבח של כ-300 מהם, בזמן שנשים רבות נאנסו או נחטפו.
בתחילת יוני התרחשה התקפה על חאצביא ותוך שעות ספורות התוקפים שרפו את העיירה. הכוח הדרוזי הגדול הביס אותם בקרב ב-4 ביוני, זאת לאחר שהנוצרים חיכו לכוח שהעותמאנים הבטיחו להם שיגן עליהם אך אשר בפועל לא הגיע. הנוצרים שברחו הסתגרו בצריפים אותם הציעו להם העותמאנים עבור "ביטחונם". הם נכנעו ומסרו את נשקם, כ-500 רובים אותם החרימו בהמשך הדרוזים, והעותמאנים כלאו אותם וכמעט ולא העניקו להם מים או מזון. גם פליטים רבים ממקומות אחרים הובאו לחאצביא בחודש יוני והושמו בצריפים העותמאניים לאחר שהובטח להם מעבר בטיחותי לדמשק. אולם אז הטורקים אספו בכוח את כל הנוצרים והביאו אותם לאזור תהלוכה. לאחר שהטורקים נעמדו מסביב בכדי לצפות בהולך להתרחש, השערים נפתחו והדרוזים רצו פנימה בכדי לטבוח בנוכחים בעזרת ירי, גרזנים וחרבות. הטורקים הרגו את אלו שניסו לברוח לשערים או החזירו אותם חזרה לדרוזים. לפי חלק מהעדויות, אף גבר מארוני אחד מתוך כאלף לא יצא בחיים, בזמן שעדויות אחרות אומרות שעד 50 הצליחו לברוח. עד ראיה אנגלי כתב כי המחזה הינו מזוויע במיוחד משום שההרוגים נרצחו בדרכים האכזריות ביותר ובעזרת הכלים הבסיסיים ביותר, לרבות ילדים, אשר מצאו את מותם בידיהם של הוריהם.
גם המארונים שהסתגרו בדרום, צפונית לחרמון, נטבחו בידי המפגעים. מפגעים אשר נעצרו בידי הרשויות מיד שוחררו עקב הדרישות של הקהילה הלא נוצרית. ב-ראשיא, אליה נמלטו פליטים רבים, לא אפשרו העותמאנים לנוצרים לברוח והבטיחו להם כי יגנו עליהם. אולם זמן קצר לאחר מכן הם נתנו סימן למעל לאלף דרוזים להתחיל לתקוף. המארונים הצליחו לעמוד בגבורה יום שלם והסבו אבדות רבות לתוקפים, אולם לאחר שנגמרה התחמושת גם כאן הם נאלצו לברוח לצריפים של העותמאנים בכדי לזכות ב"הגנתם". במשך ימים ארוכים "השתעשעו" הטורקים לענות את המארונים שפנו ל"הגנתם", תוך שהם הפשיטו, עינו ושדדו אותם. לאחר שכבר החלו להשתעמם, הם קראו לדרוזים להגיע לראשיא בכדי לחסל את הנוצרים הללו. גם כאן התרחש דבר זהה למאורעות של חאצביא, והמארונים נטבחו בדרך האכזרית ביותר, לרבות ילדים קטנים מאוד שנפטרו בידיהן של האימהות שלהם, הפעם בידי הדרוזים של חורן. לאחר מכן המשיכו התוקפים לבקעת לבנון, ואף היו בשלב זה גם שיעים מקומיים שהצטרפו אליהם. הללו שרפו בתים, רדפו את הנוצרים, רצחו את הגברים ואנסו את הנשים. מספר הקורבנות מההתקפות בחאצביא, ראשיא והכפרים הנוספים מסביב נעמד על כ-1800.
העיר זחלה הייתה מעוז נוצרי בו הובסו התוקפים הדרוזיים בתחילת שנות ה-40. הייתה בה קבוצה קטנה של כמה מאות מארונים, וכ-10 אלף יוונים קתוליים. אולם ביוני 1860, תחת הנהגתו של עבדלה אבו קתיר, הם כבר היו רק כ-4000 לוחמים ועוד כ-400 פרשים, והתוקפים היו יותר מפי 2 במספרם וכן קיבלו תגבורת מצד איכרים שיעים ופרשים בדואים סוניים. אנשי מיליציה מארוניים אחרים לא מיהרו לעזרתם עקב החשש להכעיס את העותמאנים, אשר גם מנעו בפועל הגעת עזרה נוספת. גם כאן הציעו הטורקים "הגנה" בתמורה להתפרקות מנשק, אך ייתכן כי הנוצרים כבר שמעו בשלב זה את אשר התרחש בערים האחרות וסירבו. לאחר מספר ימי מצור והתקפה כושלת של המתגוננים, פתחו הדרוזים ב-18 ביוני בהתקפה מתוכננת היטב על הביצורים הנוצריים אשר נמשכה מספר שעות, ולאחר שנגמרה למתגוננים התחמושת, הפך העימות לקרב מגע עם חרבות וסכינים. בצפון העיר נכנסו התוקפים תוך שהם מחופשים לנוצרים, והחלו מיד לשרוף את צפון העיר. האש מהשריפות היא שנתנה את הסימן להתחיל את ההתקפה על העיר. הנוצרים איבדו בין 40 ל-900 אנשים, אולם הדרוזים איבדו יותר מכפול מהם, עד 1500. הדרוזים החלו אומנם לסגת, אולם אז, כך כתב עד ראיה בריטי אשר נכח באזור, פתחו הטורקים באש על הנוצרים המנצחים, לרבות באמצעות כלי נשק מתקדמים. לאחר שראו כי הטורקים הם בפועל בעלי הברית של התוקפים שלהם, נאלצו הנצורים לברוח לאזור נפה כסרואן ואזורים אחרים. הדרוזים הבטיחו אומנם לא לבזוז את העיר, אולם הבדואים השבטיים ביצעו גניבות רבות. התוקפים רצחו את הזקנים והחלשים שנאלצו להישאר בזלחה, בזזו ושרפו את העיר אשר נותרה ריקה. זחלה נחשבה למבצר הנוצרי החזק ביותר בכל הר לבנון ולנפילתה הייתה סמליות רבה; כמו כן, העיר גם לא יכלה יותר לספק תמיכה או הגנה לנוצרים במקומות אחרים. הנוצרים הללו היו שנואים רבות על בני הדתות האחרות באזור, והנפילה של העיר נחגגה רבות על ידם.
הנפילה של זלחה אפשרה גם לסונים והשיעים של בעלבכ לנצל את ההזדמנות ולפגוע ולבזוז עשרות כפרים נוצריים של סביבתם, להרוס את הכנסיות ולגנוב את התבואה ומשק הצאן. הם תקפו אף חילות מצב של העותמאנים אשר שלחו מצדם חילות כורדים בכדי לבלום אותם, אך בפועל גם הכורדים השתתפו בביזה והרס בעלבכ.
לאחר נפילת זלחה גם דיר אל-קמר אומנם נכנעה, אך התוקפים היה נחושים להשמיד אותה לחלוטין. הטורקים הכניסו 4000 חיילים לעיר בתואנה כי מטרתם היא להגן על הנוצרים, ובמקביל החלו להכניס גם מאות דרוזים אל תוך העיר. לאחר מכן נסוגו הטורקים אל תוך הצריפים שלהם וסימנו לדרוזים להתחיל לפגוע ולבזוז את החנויות והבתים. הטורקים שוב פנו לנוצרים והבטיחו שיגנו עליהם במידה ויגיעו לצריפים עם כל רכושם. כאשר הנוצרים הגיעו, רכושם הוחרם וחולק בין הטורקים, ואז החל הטבח הגדול של כל נוצרי הנראה לעין. הדרוזים הגיעו לצריפים בהם היו כ-1200 נוצרים ובני משפחותיהם. קצין בריטי דיווח כי במשך שעות ארוכות הם טבחו בגברים בלבד באמצעות חרבות, גרזנים וכלי נשק ידניים אחרים, וכמות הדם שנשפכה הגיעה עד הקרסוליים וזרמה ברחובות ולאורך המרזבים. לאחר שהשחיתו את הגברים, פנו הדרוזים להתעלל בצורה מזוויעה בנשים, זאת בזמן שהקצינים הטורקיים התבוננו ברוגע מהצד, ובזמן שהמפקד עישן ושם את המאפרה שלו על אחת הגופות. לאחר מכן הם בזזו את כל העיר ושרפו חלקים גדולים ממנה. טבח נוצרים התרחש גם במקומות אחרים בנפת שוף.
דיר אל-קמר, שהייתה העיר המשגשגת ביותר בנפת שוף אשר הייתה בעלת רוב דרוזי, נותרה בהריסות, שרופה ומלאה בגופות. בין 1200 ל-2200 נוצרים נטבחו, ומספר התושבים בה ירד מ-10 אלף לכמה מאות בודדות. היה זה אולי השלב האלים ביותר בכל העימות.
גם בביירות דאגו הטורקים לפרק את הנוצרים מנשקם, בזמן שהדרוזים והמוסלמים הורשו להמשיך להחזיק בשלהם, ובסוף יוני החלו הללו לדרוש מהטורקים כי הגיע גם זמנם לטבוח במארונים. מהומות החלו לאחר שפליט נוצרי הואשם בהרג סוני, והעותמאנים החליטו שהדרך הטובה ביותר להגיע לרגיעה היא דרך הוצאתו להורג, חרף העובדה כי לא היה ברור האם אכן היה אשם או באילו נסיבות. והוא אכן הוצא להורג. אולם רוב הנוצרים הצליחו להינצל בעזרת נוכחותן של אוניות רוסיות, בריטיות וצרפתיות בנמל העיר. נוכחותן של אוניות הקרב האירופאיות בים התיכון הצילו למעשה את הנוצרים גם בערי חוף אחרות בהן התרחשו המהומות, כגון צור, צידון, טריפולי, חיפה, יפו ועכו. עם זאת, לנוצרי בעלבכ לא היה מזל דומה, והם נרצחו, נבזזו, והבתים והכנסיות שלהם נשרפו. בסוף החודש מאות כפרים נוצריים כבר נהרסו, וקרוב למאה אלף נוצרים הפכו לפליטים חסרי כל. בכפר בירעם נרצחו שלושה נוצרים בידי דרוזים ושיעים, ונוצרים נוספים נפגעו ב-אל-בסה. המהומות הבין דתיות הגיעו אפילו עד אזור בית לחם. נוצרים רבים עזבו ככלל את אזור סוריה לטובת אלכסנדריה או מלטה.
אירועי הר לבנון השפיעו גם על דמשק והובילו דרך פוגרומים למותם בחודש יולי של אלפי נוצרים בידי דרוזים וסונים, לרבות הקונסול האמריקאי והקונסול ההולנדי, בזמן שהמבצעים ניצלו את תמיכת נוכחותם של חיילים עותמאניים. כנסיות ומבני לימוד דתיים נשרפו. מוסלמים רבים אחרים הגנו והצליחו להציל את שכניהם הנוצריים, בזמן שהמפגעים שרפו לחלוטין את הרובע הנוצרי של העיר העתיקה.
מכתב שהגיע לעיתון אנגלי ציין כי לכל הפחות 7 אלף נוצרים מצאו את מותם בפוגרומים, כמו גם הרס של מאות כפרים, כנסיות ומבני ציבור אחרים. הקצין הבריטי ציין 11 אלף הרוגים וכ-100 אלף פליטים. בפועל, עקב האופי הכאוטי של המהומות, קשה לדעת את המספר המדויק של הקורבנות, ובהחלט ייתכן כי המספר חצה את 20 האלף.
היה זה רק בחודש יולי שהמעצמות החליטו סוף סף לפעול בכדי לבלום את האלימות העקובה מדם. הצרפתים שלחו אלפי חיילים תחת הנהגתו של הגנרל בופור ד'אוטפול וכן חיילים מארצות אירופאיות נוספות אשר היו אמורים להגיע לביירות בחודש אוגוסט. נפוליאון השלישי קיבל את הדיווחים לפיהם תומכים העותמאנים בכוחות האסלאמיים באופן ישיר או דרך פירוק הנוצרים מנשקם וראה לנכון להגן על בני דתו. העותמאנים פחדו מהנוכחות הצבאית האירופאית בתחומי האימפריה שלהם ודאגו להפסיק את האלימות לפני הגעתם. ד'אוטפול היה מנוסה בענייני המזרח התיכון והגיע לביירות ב-16 באוגוסט, החל לפעול בשיתוף פעולה עם העותמאנים, ונשאר בסוריה עד יוני 1861. בתחילת אוקטובר הוקמה ועדה של מספר מעצמות אירופאיות והעותמאנים בכדי לבחון את הגורמים למאורעות, והיא קבעה כי הייתה זאת החלוקה האזורית בין שתי הקבוצות אשר הייתה האחראית. ללא ספק, אסטרטגיית הפרד ומשול של העותמאנים פעלה בצורה יעלה גם כאן והם נמנעו מלספוג את ההאשמות, חרף העובדה כי היו האחראים לאירועים.
שנה לאחר מכן הופרדה לבנון מהשליטה המנהלית של סוריה העותמאנית, והופעלה כיחידה אחת תחת מושל נוצרי ארמני לא לבנוני שמונה על ידי העותמאנים, ואשר פועל עם מועצה של 12 נציגי הקבוצות הדתיות השונות. המארונים, לעומת זאת, התנגדו למושל לא לבנוני אשר יהיה לא יותר מבובה של העותמאנים חרף דתו. אכן, בפועל, רק אזור הר לבנון התקיים באוטונומיה, בזמן שהעותמאנים שלטו על כל השאר, לרבות הגישה לים. לא היו להם הסתייגויות מההסכם שכן היו הטורקים בטוחים כי ללא הגישה לים וללא אזורים מישוריים חשובים והערים שלהם, לבנון לא תוכל להמשיך להתקיים זמן רב. אולם בפועל, התעוזה והנחישות של תושבי הר לבנון הוכיחו את ההפך והובילו לשגשוג, ביטחון וקידמה מערבית כפי שלא נראה בשום מקום אחר במזרח התיכון, ובכך הם הכעיסו את השלטונות העותמאניים.
לקריאה נוספת:
Charles Churchill, The Druzes and the Maronites Under the Turkish Rule from 1840 to 1860, HardPress, 2018.
Leila Tarazi Fawaz, An Occasion for War: Civil Conflict in Lebanon and Damascus in 1860, University of California Press, 1995.
Caesar E. Farah, The Politics of Interventionism in Ottoman Lebanon, 1830-61, I.B. Tauris, 1999.
