גאווה ודעה קדומה בקרב ניקופול, 1396. על ההשלכות של חוסר אחדות.

גאווה ודעה קדומה בקרב ניקופול, 1396. על ההשלכות של חוסר אחדות.

ב-1394 פגע הג'יהאד העותמאני רבות בהונגריה, במידה לא קטנה בכדי למנוע את תמיכתה בקונסטנטינופול הנצורה, דבר שהוביל את המלך הצעיר זיגיסמונד לבקש עזרה מכל העולם הנוצרי. הבקשה הגיעה בעיתוי מוצלח שכן ב-1389 חתמו אנגליה וצרפת על הסכם שלום, וכך ניתן היה להפנות אבירים רבים למסע הצלב הזה. הרצון להגן על המערב חוזק עוד יותר עקב סיפוריהם של אנשים רבים, כגון עולי רגל, הדיוטות ואנשי כמורה, אשר חזרו מארץ הקודש ומצרים וסיפרו אודות הרדיפות והדיכוי הרב של נוצרי המזרח.

כך, התקבצו אברים מכל רחבי המערב, בעיקר צרפת אך גם אנגליה, סקוטלנד, גרמניה, ספרד, איטליה ופולין למה שהפך להיות אחד ממסעות הצלב הרב-אתניים הגדולים ביותר בהיסטוריה. מטרתם הייתה למעשה להמשיך ושלחרר את כל האזורים שנכבשו בידי הטורקים. יתר על כן, השיג המלך הצרפתי שארל השישי את הידיעות כי הסולטן, אשר תמיד דיבר על רצונו לתת לסוסו לשתות מהמזבח הקדוש ברומא, מתכוון להמשיך לכיוון צרפת לאחר שיכבוש את אוסטריה. בהתחשב במהירות האדירה בה ביצעו העותמאנים כיבושים בעבר, לא היה זה איום סרק. כך, הצבא הנוצרי הגדול ביותר שאי פעם עמד מול הג'יהאד, כ-100 אלף חיילים, הגיע לעיר בודה ביולי 1396.

אולם המספרים הגדולים לא יכלו להסתיר את אי-ההסכמות, החשדנות ההדדית, ואת השנאה הפנימית שהייתה בין הקבוצות השונות. לא רק שהצרפתים דחו בבוז את ההצעה של זיגיסמונד להציב עמדה הגנתית ולוותר על ההתקפה, אלא גם כאשר הציע המלך שחייליו ההונגריים יובילו את ההתקפה שכן הם מנוסים יותר בלחימה מול הטורקים, האשימו אותו הצרפתים בניסיון לגנוב את התהילה שלהם, ועל כן נטלו את ההובלה לעצמם והמשיכו להתקדם בלעדיו. הם השתלטו בקלות על שני מוצבים והגיעו להטיל מצור על ניקופול הכבושה, שהייתה בשלב זה מבצר עותמאני על הדנובה, בולגריה. הסולטן באיזיט הראשון לא הגיב בשלב זה, מה שהוביל לביטחון יתר ושאננות בקרב המערביים. חלק מהמקורות טוענים כי מצב זה גרם אף לכך שהמחנה הפך לבית בושת.

ואז בפתאומיות, ב-25 בספטמבר, בזמן שהמנהיגים היו עסוקים בסעודה באוהל, הגיע שליח אשר בישר כי באיזיט, אשר רק שלוש שבועות קודם לכן הטיל מצור על קונסטנטינופול הרחוקה, הגיע עם צבאו. מבלי לחכות לזיגיסמונד וההונגרים שלו, אשר עדיין היו הרחק מאחור, הקימו המערביים מבנה ותקפו את הקו הטורקי הראשון אותו יכלו לראות - הפרשים הקלים הלא סדירים, ה-"אקינג'י".

הנוצרים אומנם הביסו את הפרשים המשוטטים הללו, אולם האקינג'י הסתירו מספר רב של יתדות מחודדות אשר הוצבו גבוה מספיק בכדי לפגוע באזורי החזה של הסוסים המערביים. סוסים דוהרים רבים נפגעו ונפלו, ובמקביל לכך החל ליפול עליהם גם מטר חצים. מספר אדיר של נוצרים נהרגו. אביר צרפתי צעיר צעק לצעוד לקויי האויב בכדי להימנע ממוות פחדנים, דהיינו מהחצים, ורבים נענו לקריאתו. למרות שהקשתים היו מפוזרים על גבעה תלולה, הצליחו הצלבנים המשוריינים, עתה בעיקר רגליים, לבריח אותם. כאשר עלו על הגבעה, כותב אחד המקורות המזרח תיכוניים, "היכו הנוצרים נמרצות בגרזן ובחרב, והעותמאנים החזירו בסיף פרשים, סימיטרים ואלות עם חודים בצורה כה אמיצה, והציבו את שורותיהם כל כך צפוף, עד כי הקרב נותר תחילה ללא הכרעה. אך כיוון שהנוצרים היו משוריינים, והעותמאנים נלחמו ללא שריון, נושאי הצלב ... שחטו 10,000 מחיל הרגלים של מגני הסהר, שהחלו לנוע ולבסוף ברחו."

אולם בזמן שהללו ברחו הופיע כוח פרשים אחר וגדול של המזרח תיכוניים. הצלבנים העשויים ללא חת תקפו מיד כוח זה, יצרו פריצה בשורותיו תוך שהם מכים לכל הכיוונים, ולבסוף הגיעו גם לעורף, פגעו בו, וקיוו להגיע עד ל-באיזיט עצמו. המזרח תיכוניים לא היו רגילים לסוג כזה של לחימה, והמקורות מציינים כי 5 אלף מהם נהרגו, בזמן ששאר הטורקים נסוגו אל באיזיט מאחורי פסגת הגבעה.

בשלב זה קראו המנהיגים המערביים על חייליהם לעצור, לנוח ולהתארגן מחדש, אולם החיילים היו כה חדורי קרב שחרף השריון הכבד וחום הקיץ המזרחי המשיכו לרדוף את הג'יהאדיסטים במעלה הגבעה. עם זאת, כאשר הגיעו לפסגה, נחשף בפניהם כוחו האמתי של הצבא הפולש - 40 אלף פרשים מקצועיים, ה-"סיפאהים", אשר הקיפו את באיזיט.

מיד, לצלילי תופים, חצוצרות וצעקות פרועות בדבר גדולתו של האל שלהם, הם תקפו את הנוצרים הקטנים יותר במספרם והמאוד עייפים בשלב זה. הצלבנים נלחמו באומץ, ובנחישות גדולה יותר מ"חזיר בר מפעפע או זאב זועם". אחד האבירים הוותיקים, האדמירל הצרפתי ז'אן דה ויין, כך נכתב, הקים מחדש את הדגל הקדוש 6 פעמים לאחר שהופל. אולם לבסוף גם הוא לא יכל לספוג יותר ונפל בעצמו. כאשר גופתו נמצאה בהמשך, הוא עדיין אחז בדגל.

אכן, אף אחד ממעשי הגבורה לא יכול היה לבלום את ההתקפה הג'יהאדיסטית. חלק מהצלבנים ברחו, מאות אחרים התגלגלו מהגבעה אל מותם, והיו שקפצו אל מותם לנהר. כמה הצליחו לברוח והלכו לאיבוד ביער, ומעטים מהם חזרו לביתם לאחר שנים, לבושים בסמרטוטים ובלתי ניתנים לזיהוי.

ההונגרים הגיעו רק בזמן לראות את העותמאנים מכתרים ושוחטים את בני דתם. זיגיסמונד עלה על אוניה בדנובה והצליח לברוח. בהמשך הוא הפך לקיסר האימפריה הרומית הקדושה, ונזכר כי "אילו הם רק היו מאמינים לי". "היו לנו מספיק כוחות בכדי להילחם באויב". גם היסטוריון צרפתי בן תקופתו, ז'אן פרואסאר, כתב כי "אילו הם רק היו מחכים למלך הונגריה ... הם יכלו לעשות מעשים גדולים; אבל הגאווה הייתה נפילתם".

חרף הכישלון, הצליח הצבא הצלבני להסב נזק רב לצבאו של באיזיט, אשר נאלץ לוותר על חלומותיו להמשיך ולכבוש גם את הונגריה, גרמניה ואיטליה. לפי המקורות נהרגו בקרב פי-30 יותר מזרח תיכוניים מאשר נוצרים. אולם לסולטן לא הייתה שום כוונה לוותר על הנקמה שלו:

"בבוקר שלאחר הקרב ישב הסולטן וצפה כיצד הצלבנים ששרדו מובלים עירומים לפניו, ידיהם קשורות מאחוריהם. הוא הציע להם את הבחירה להמיר את דתם או, אם יסרבו, לערוף מידית את ראשיהם. מעטים התנערו מאמונתם, והראשים הכרותים הוסדרו בערמות גבוהות לפני הסולטן, והגופות נגררו למקום אחר. בסוף יום ארוך נטבחו יותר מ-3,000 צלבנים, וכמה עדויות אף אמרו שעד 10,000". רק לאחר שעות רבות פקד באיזיט להפסיק.

הייתה זו אחת הפעמים האחרונות בה התאחד המערב ויצא למסע צלב למזרח. משלב זה, לרוב, רק אלו שהגבולות שלהם היו תחת איומי הג'יהאד הגנו למעשה על המערב ואירופה. היה זה סיממן של התקופה, שכן התפתחות החילוניות במערב הובילה לתעדף את הלאומיות על פני הדת. כפי שכותב ההיסטוריון המצרי הקופטי עזיז סוריאל עטייה, אשר חקר את הקרב:

"הצבא הנוצרי הורכב מהמונים הטרוגניים, שייצגו את השאיפות השונות והסותרות של ארצותיהם ואת רוח הלאום המתהווה בהן. תחושת האחדות והאוניברסליות שהיוו את היסוד של האימפריה והאפיפיורות בימי הביניים המוקדמים הלכה ונעלמה ובמקומה התעוררה הבדלנות של ממלכות עצמאיות. נטייה בדלנית חדשה זו הפגינה את עצמה בתוך הסכסוכים הצלבניים לפני ניקופול. לא הייתה אחדות של מטרה, לא הייתה אחדות של נשק ואחווה, ולא הייתה שום טקטיקה משותפת במחנה הנוצרי. לעומת זאת, הצבא הטורקי היה דוגמה מושלמת לדיסציפלינה המחמירה ביותר, לאחדות מטרה קפדנית ואף קנאית, לריכוז הכוח הטקטי העליון בדמותו של הסולטן בלבד. עבור קונסטנטינופול המבודדת יותר ויותר, התפתחויות כאלה היו חמורות ביותר."

היה זה רק הודות לחומותיה האדירות שהצליחו הקיסרים הביזנטיים לשרוד 57 שנים נוספות, אולם גם היא נפלה ב-1453, הודות לתותחים האירופאים המתקדמים שהעותמאנים השיגו באמצעות בוגדים.

מקורות:

Atiya, Aziz Suryal, The Crusade of Nicopolis, AMS Press, 1978. Allen, S.J., (ed.), The Crusades: A Reader, University of Toronto Press, 2010. Lord Kinross, The Ottoman Centuries, Morrow Quill, 1979. Gibbon, The History of the Decline and Fall of the Roman Empire, vol. 2, ch. 64, part 60.