לורן סאותרן - Farmlands.
לורן סאותרן - Farmlands.
לורן סאותרן, ילודת 1995, היא פעילה קנדית אשר הפיקה בשנת 2018 את הסרט הדוקומנטרי Farmlands המתאר את המתרחש בדרום אפריקה המודרנית. הצורך בהפקתו נבע מהעובדה כי האלימות המזוויעה ומקרי הרצח האינסופיים במדינה הזאת מוסתרים לרוב בטענה כי מדובר בלא יותר מקונספירציות של "הימין הקיצוני" ועל כן קיימת חובה להתעלם מכך, וכנגזרת להתעלם גם ממצוקתם ופנייתם לעזרה של הקורבנות, מה שלמעשה משאיר אותם לגורלם במדינה זו. כך, נסעה סאותרן בת ה-22 בעצמה למדינה זו בכדי לתעד ולבדוק באופן אישי את "הסיפורים והשמועות" אותם התקשורת המרכזית מסרבת לחקור בכל תוקף.
כנדרש, מספקת בתחילתו סאותרן גם רקע היסטורי מצומצם. ההצגה ההיסטורית הינה חשובה שכן היא מראה כי האירופאים לא הגיעו פשוט לשטחם של האפריקאים ומיד החלו לשלוט בהם. אכן, אפריקאים רבים שטוענים כיום לבעלות על דרום אפריקה הם למעשה מהגרים חדשים לאזור זה אשר בעבר כבשו או אפילו השמידו שבטים אפריקאים אחרים. יתר על כן, האפריקאנרים/בורים רכשו את האדמות שלהם במחיר מלא ויקר מהמנהיגים השבטיים, שחלקם בגדו בהמשך בהסכמים הללו. סאותרן משחזרת את סיפורו של פיט רטיף, ממנהיגי הטרק הגדול שעשה עסקה עם צ'יף הזולו דינגאן, אשר לבסוף בגד בו. רטיף אולץ לצפות כיצד אנשיו, לרבות נשים, ילדים וגם בנו, מוכים למוות, וכיצד הקהילה האפריקאנרית כולה סבלה מהטבח הגדול שקיבל את השם "בכי" - Weenen. סאותרן אומנם לא מזכירה זאת, אולם בהמשך, ב"קרב נהר הדם", הצליחו פחות מ-500 אפריקאנרים לעמוד מול התקפה של 10 אלף לוחמי זולו, אירוע אשר זכה לכינוי "יום השבועה" עקב השבועה הדתית שביצעו המנצחים לפני הקרב, מה שהפך לאירוע אפי בלאומיות האפריקאנרית. היה חשוב להזכיר זאת משום שהדבר עוזר לנו להבין את המנטליות שיצרה את האפרטהייד בדרום אפריקה.
סאותרן מודה בסרטה כי יש לדרום אפריקה תחושה "מקראית". אולם כאשר הגיעה למדינה זו היא מצאה במקום זאת אומה בתוהו ובוהו. היא נסעה לצד מבנים שרופים. היא מספרת על דיווחי התקשורת בדבר לפחות 32 הפגנות מדי יום והתקפות קבועות ובלתי פוסקות על מבנים ממשלתיים, לרבות בתי ספר. היא מציינת "מחסור יוצא דופן במידע" מהשלטונות באשר להתקפות על החוות של האפריקאנרים, וכן מגופי התקשורת כגון הבי.בי.סי.[1] בחיפושיה אחר מידע נוסף היא גילתה את "אחיות הדם" (Bloed Susters), קבוצה שתפקידה הוא לנקות את זירות הפשע הנוראיות בחוות. אחת מחברות הקבוצה, איילין דה יגר, סיפרה למצלמה כי היא רואה בוודאות עלייה במספר מקרי הרצח בחוות. מרואיינת אחרת, פרנסואה דה יגר, מציינת כי בין השנים 2012-2016 חלה עלייה של 72.9% במקרי ההתקפות על החוות. עם זאת, שתיהן מסרבות לדון באשר לסיבות האפשריות של התקפות אלו, עקב הפחד מהשלטונות בהם הן תלויות.
חלקים גדולים מהסרט הדוקומנטרי הינם קשים לצפייה עקב השחזורים הגרפיים של מקרי הרצח הסדיסטיים והברוטאליים של בני משפחה אפריקאנרים. הממשלה לא יכולה, או לא רוצה, למנוע את מקרי הרצח או להעמיד לדין את התוקפים, מה שאומר שהחקלאים עצמם חייבים למצוא ולתפוס את הרוצחים עבור המשטרה הלא פעילה.
המקרים שמתעדים השורדים או בני המשפחה של הקורבנות הינם מזוויעים וגרפיים ברמה בלתי ניתן לתפיסה ומעבר לכל דמיון. ישנם תיאורים של תלישת ציפורניים או קטיעת ידיים אכזרית. באחד המקרים ליד יוהנסבורג, ילד בן 12 הוטבע במים רותחים לאחר שאמו נאנסה ונרצחה יחד עם אביו.[2] לאחר הרצח נדרש לקלף את עורו מהאמבטיה. אכן, גם ילדים קטנים ותינוקות קטנים חוו מקרי רצח מזוויעים ואכזריים במיוחד. הנשים לעתים קרובות נאנסות. החקלאים נאלצים להפוך את החוות שלהם למבצרים, לתחזק מערכת מורכבת של גדרות, מנעולים ושערים, וכן מצלמות לילה.
סאותרן מראיינת גם חקלאים הסובלים מהשפעות הבצורת, בעיה שהחמירה רבות עקב תכנית ממשלתית שקיבלה את השם "העצמת כלכלה שחורה" BEE)) אשר לא מאפשרת לפועלים אפריקאנרים כישרוניים, כגון מהנדסי אספקת המים, לעבוד בתחומם ולתרום מיכולותיהם. כאשר אפריקאים פחות כישרוניים מחליפים אותם רק עקב גזעם, הופכת אספקת המים בה תלויים החקלאים ללא אפקטיבית. החקלאי לואי לטגן מספר כי מצוקתם של החקלאים היא לפחות בחלקה מכוונת על ידי הממשלה, ומוסיף כי "הכל מצביע על כך שהם מנסים לשבור אותנו" באמצעות מדיניות מפלה ומיסים בלתי אפשריים. הוא קובע גם כי "הם רוצים אותנו מורעבים או מתים".
סאותרן מכסה גם את סיוט המציאות המזוויעה של הפשיעה בדרום אפריקה, אשר בוודאי שאינה מוגבלת רק לאזורים הכפריים. בעלת חנות מחוץ ליוהנסבורג, אליזבת סילי, דיווחה על מעל ל-100 פריצות לחנות הפיינטבול שלה, לרבות שני מקרי שוד מזויין. עקב ההגבלות הנוקשות על האפריקאנרים בכל הקשור להחזקת נשק, מספרת סילי כי רבות מהמכירות שלה הן לצורכי הגנה עצמית, שכן אין כבר ברירה לאפריקאנרים אלא לירות בתוקפים כדורי פלפל או פיברגלס. סילי נאלצה גם להשכיר שירותי הבטחה חמושה במהלך ההעברה הימית של הכספים לבנק. סאותרן מוסיפה כי מספר ימים בלבד לאחר הצילומים סילי שוב נשדדה, סגרה את העסק ומנסה לעזוב את המדינה.
גם הקונגרס הלאומי האפריקני (ANC) השלט אדיש לחלוטין למצבם של החקלאים האפריקאנרים. סאותרן מראיינת את תאבו מוקוונה מהוועד הפועל של הקונגרס אשר הבטיח לה כי תהליך החרמת החוות של האפריקאנרים יתבצע במסגרת החוק. זאת כמובן תוך התעלמות מהעובדה שעיקול ותפיסת אדמות בידי הממשלה ללא שום מתן פיצויים הם חמורים יותר מפעולת פשיעה או השתלטות של ההמון, גם אם מתבצע במסגרת "החוק". בפושעים או ההמון יכולים החקלאים לפחות לנסות להילחם. מוקוונה מייצג למעשה עמדה מרכזית בדרום אפריקה. סאותרן מראיינת גם את זנלה לוואנה מתנועה קיצונית עוד יותר - "אדמה שחורה ראשונה/קודם" (BLF). לוואנה אומרת "אנחנו כבר במלחמה!"; "אנחנו בדרך אליכם ואנחנו הולכים לקחת את כל מה ששייך לכם."
זאת גם חרף העובדה כי הודות לשנים של שלטון הקונגרס הלאומי האפריקני, כבר בכל מקרה נותר לאפריקאנרים מעט מאוד. סאותרן מסיירת במחנה של אפריקאנרים מרוששים ועניים, לרוב נשים וילדים. הללו מספרים כי הממשלה לא עוזרת להם בכלום, ועקב מוצאם אף מונעת מהם שירותי רפואה בסיסיים. אין להם גם שום עזרה או סימפטיה מהתקשורת, ואין עיתונאים אשר דורשים מהעולם לדעת את מצוקתם.
הפתרון הגדול האמתי הוא הסתמכות רק על עצמם. סאותרן מטיילת גם במיני-אתנוקרטיה בשם אורניה בפרובינציית הכף הצפוני, המקום היחיד והאחרון בכל דרום אפריקה בו האפריקאנרים יכולים להרגיש תחושת ביטחון. היא מתארת את ניסוי ההסתמכות העצמית הזה כ"רק פתרון פוטנציאלי אחד למשבר", וכי יש בעיר "תחושת רוגע" הנוגדת את האלימות הכאוטית של שאר המדינה. עבור התקשורת העולמית, לעומת זאת, אורניה הוא מרתקת ואיומה, והיא מסקרת אותה כלא פחות מעיר המאיימת על שלום העולם. סאותרן מראה מציאות שונה; אזורי ה-בנטוסטן, או האזורים השבטיים שהוקמו תחת המערכת הדרום אפריקאית הישנה, היו גדולים יותר מ-אורניה במאות מונים והיו מיועדים אך ורק עבור השחורים בלבד, אולם מתנגדי האפרטהייד ביטלו את הלגיטימיות של ה-בנטוסטן בתואנה כי הם היו לכאורה קטנים מדי ולא מפותחים.
סאותרן מציינת כי במהלך הסיור שלה, הן האפריקאנרים והן השחורים סיפרו כי תקופת ההפרדה הייתה עדיפה בהרבה על המצב הנוכחי. היא גם מאפיינת את ארגון ההגנה האזרחית "סוידלנדרס" ("אנשי הדרום") ואת ההכנות שלו למלחמת גזע פוטנציאלית. היא מראה כיצד כוללות ההכנות הקמת מאגרי מזון, מים וציוד רפואי, אך לא כלי נשק.
סאותרן מסיימת את הסרט הדוקומנטרי עם נימה אופטימית, ומציינת כי יהיה עתידם של האפריקאנרים אשר יהיה, הם לא כבר לא בהכרח יצטרכו להתמודד עמו לבדם שכן העולם כבר מתחיל לשים לב למתרחש. מצד שני, חרף הגידול בסקירה התקשורתית לגבי הנעשה בדרום אפריקה, האפריקאנרים עדיין מקבלים סיוע מועט מאוד.
בזמן שרוב האפריקאנרים אינם יכולים לעזוב את המדינה שכן לא יוכלו לקחת עימם את רכושם, בעיקר האדמות, נראה כי גם המעט שנותר להם עומד להילקח. אכן, השלטון כבר החל להחרים ולהפקיע את האדמות,[3] והממשלות המערביות שותקות. למעשה, רק רוסיה הסכימה לקבל משפחות של חקלאים נמלטים דרום אפריקאים, והללו הולכים לעבוד בארצם החדשה בחקלאות, לא לשבת כמובן בחיבוק ידיים.[4]
האפריקאנרים הינם תושבי דרום אפריקה מאז המאה ה-17. הם לא גנבו את החוות מאף אחד אלא בנו אותן בשממה הריקה, ויש להם בעלות מלאה עליהן. החוקה הדרום אפריקאית הנוכחית, לעומת זאת, אינה מהווה שום מכשול לגניבת האדמות של האפריקאנרים, בעיקר עם עליית דומיננטיות הקיצוניים.[5]
סאותרן עשתה למעשה עבודה עיתונאית אמתית אותה התקשורת המרכזית מסרבת לעשות. המעשה שלה הינו השראה לתעוזה ואומץ פיזי כמו גם חברתי. היא חשפה את מצוקתו של מיעוט שחי תחת מצור מתמיד וזקוק לעזרת העולם. הסרט הדוקומנטרי הזה הוא חובה עבור כל מי שלפחות מתיימר לתמוך בזכויות הפרט, רכוש פרטי ושוויון תחת החוק.
לצפייה בסרט:
https://www.youtube.com/watch?v=a_bDc7FfItk&t=3688s
https://odysee.com/@jcotrim:b/Farmlands-(2018)-by-Lauren-Southern:1
[1] https://www.bbc.com/news/world-africa-41807642
[2] https://www.telegraph.co.uk/news/worldnews/africaandindianocean/southafrica/9430173/South-African-12-year-old-drowned-in-boiling-water-after-seeing-parents-killed.html
[3] https://www.express.co.uk/news/world/1005725/south-africa-farm-seizures-white-farmers-cyril-ramaphosa-anc
[4] https://www.rt.com/business/432375-russia-south-africa-farmers/
[5] https://www.timeslive.co.za/sunday-times/business/2018-08-20-eff-is-in-charge-anc-follows-us-malema-has-ramaphosa-where-he-wants-him/
