קסטר ועמידתו האחרונה ב-ליטל ביגהורן.
קסטר ועמידתו האחרונה ב-ליטל ביגהורן.
ג'ורג' ארמסטרונג קסטר (1839-1876) העריץ את כל הדברים האריסטוקרטיים, אהב את התרבות הדרומית, וחלם להיות אביר או קווליר. הוא אפילו נראה ולעתים התנהג כמו אחד. התלתלים הבלונדיניים ושפם וזקן הקווליר שלו הובילו לכך שהוא נראה דומה יותר לחייל המלכותי של מלחמת האזרחים האנגלית של אמצע המאה ה-17. הוא היה בעל רוח חופשית ואחרים התקשו "לרסן" אותו. הוא התענג בהתקפות חזיתיות אך תוך המרכז החזק של האויב. וזה מה שהוא עשה גם בקרב ליטל ביגהורן ב-1876 אשר הוביל למותו. הוא אכן ספג לעתים קרובות ביקורת על הלהיטות הפזיזה שלו, אבל כזה היה אופיו, ושום משמעת צבאית לא יכלה לשבור זאת.
קסטר נולד באוהיו ב-1839, בנו של נַפָּח. הוא העביר תקופה מסוימת במישיגן, ולבסוף התקבל לאקדמיה הצבאית של ארצות הברית בווסט פוינט. הוא סיים אחרון בכיתתו, וכן סיים בבית דין צבאי. הוא לעג לחוקים באופן בוטה, ואגודת הסטודנטים אהבה אותו בשל כך. הוא נהג נגד הערכים הקיימים וביצע עבירות שהיו צריכות לגרום לו להיות מגורש מהלימודים, אולם זה לא יצא אל הפועל היות והצבא האיחוד היה זקוק לקצינים במלחמתו האכזרית נגד הקונפדרציה. ההפרות שלו נעו החל מכך שצעק על רב"ט בקול לא מכובד, ועד לזריקת כדורי שלג על אחרים בכדי שיביאו מזון וכלים לחדרי המגורים שלו, אשר היו לעתים קרובות מגעילים ולא מסודרים. קסטר היה אומנם מאוד פיקח, אולם בדומה להרפתקנים אחרים האמין כי הלימודים מפריעים לכיף. הוא נהג לשתות ולקלל, ולעתים אף הוביל למהומות. הוא היה אדם מאוד נלהב באישיותו, לרבות בקרבות, והוא חי ומת על הקצה.
הוא סיים את לימודיו ב-1861 זמן קצר לפני קרב מנאסס הראשון. במהלך מלחמת האזרחים הוא הציג משמעת ומהירות מרשימה מאוד במדי האיחוד בהן לא התאפיין במהלך שנות לימודיו. הוא קיבל את הכינוי "הילד גנרל" והבריק בקרבות, אולם לא היה זה עקב גאונות טקטית גדולה שכן רק כאשר כל הפעולות האחרות נכשלו, רק אז תקף קסטר ובכך הוביל להכרעה.
הוא לא עשה רבות בקרב מנאסס, והיה זה רק ב-מערכת חצי האי ב-1862 שהוא הצטיין לראשונה, ובהתחלה לא בשדה הקרב. בימים הראשונים של המערכה, הוא ביצע גישוש ותצפית מוצלחים על כדור פורח עבור גנרל האיחוד ויליאם פראר סמית'. צבא הקונפדרציה יכל אומנם ליירת אותו אך לא עשה זאת, וקסטר המשיך לעלות עם הכדור הפורח כל יום עד אשר הדרומיים נסוגו.
זמן קצר לאחר מכן הוא דהר אל תוך נהר צ'יקחומיני במזרח וירג'יניה בכדי לבדוק את עומקו. צבא האיחוד נדרש לחצות אותו, הגשר התמוטט והמהנדסים של הגנרל ג'ורג' מקללן ביקשו לדעת האם ניתן יהיה לחצות אותו. קסטר הוכיח כי הדבר יהיה אפשרי. כפרס, הוא קיבל פיקוד על ארבע יחידות אותן הוביל במתקפת פתע בניו ברידג', וירג'יניה. ההתקפה הייתה מוצלחת, הוא תפס כחמישים חיילי קונפדרציה, וכנראה שגם תפס לראשונה דגל קרב של הקונפדרציה. מקללן העניק לו את דרגת מייג'ר וצירף אותו למטה שלו.
קסטר נהנה מאור הזרקורים והאדרנלין של הקרב. ההרג המאומת הראשון שלו היה של קצין קונפדרציה גדול אשר רכב על סוס ת'ורוברד. קסטר רדף אחריו, דרש ממנו להיכנע, אך כאשר הקצין סירב הרג אותו ולקח את החרב והאוכף היפים שלו. הוא כתב לאחותו מאוחר יותר: "הייתה זו אשמתו, אמרתי לו פעמיים להיכנע". הייתה לקסטר תדמית של פזיז, גס ועקשן. אחרים ראו אותו כגנדרן, מחפש תהילה קל דעת, בר מזל או כזה שאלוהים לצדו.
לינקולן פיטר את מקללן לאחר שכשל לכבוש את ריצ'מונד ב-1862, מה שהוריד את קסטר לדרגת סגן. זה לא שינה את סגנונו, והוא הצטרף למטה של הגנרל אלפרד פלזנטון, אשר כמוהו נהנה גם כן מראוותנות וקידום עצמי. היה זה תחת פיקודו הליברלי של פלזנטון שאימץ קסטר את "המדים" החריגים עימם הוא מזוהה גם כיום. הוא לבש שרוך רקמה זהב על המכנסיים שלו, מגפי קונפדרציה, וכובע שהיה דומה יותר ל-קפי של הקונפדרציה מאשר כיסויי הראש של פרשי האיחוד. החולצה הכחולה, מעיל צמוד עם לולאות זהב והעניבה האדומה הפכו אותו לבולט מאוד בשדה הקרב. והוא עשה זאת בכוונה. כאשר קודם ב-1863 לבריגדיר-ג'נרל, הוא רכש 2 כוכבים ותפר אותם על הכתפיים של המעיל.
אולם היה לו גם הרבה מעבר לתדמית. בזמן שפלזנטון ביצע לעתים קרובות ייפוי לתיאורים שלו באשר להתרחשויות בשדות הקרב, לקסטר לא היה שום צורך בכך. הוא נהג לדהור ישירות אל תוך מרכז האויב, ולמעט פצע קטן כתוצאה מרסיסים, מקרה של שפעת וקצת אלון ארסי, קסטר כלל לא נפגע במלחמה. באחד המקרים תקף כוח קונפדרציה הגדול ממנו פי 5. בקרב אלדי ב-1863 הוא דהר קדימה כה מהר וכה רחוק שאף מצא את עצמו מאחורי קווי האויב. הוא ניצל הודות למדים הלא שגרתיים שלו לאחר שאנשי הקונפדרציה חשבו כי הינו אחד משלהם. במקרה אחר הוא תקף דיוויזיה שלמה של הקונפדרציה בעזרת 400 מתנדבים בלבד. 86 אומנם נהרגו, אך התקדמות הדרומיים נבלמה. הוא דהר בראש הכוח, ובזמן שהיו שחשבו כי זהו מעשה אובדני, קסטר עצמו האמין כי מדובר במעשה הירואי.
מעשיו יוצאי הדופן הובילו לבסוף להזדמנות גדולה עבורו כאשר קיבל פיקוד על הדיוויזיה השלישית של קורפוס הפרשים של ארמיית הפוטומק. הוא היה בן 23 בלבד, הקצין הצעיר ביותר באיחוד, והוא לא אכזב. ב-2 ביולי 1863 הוא הוביל את ההתקפה הראשונה שלו ב-גטיסברג. סוסו אומנם נורה מאחורה ומפקד הקונפדרציה ווייד המפטון הצליח לבלום אותו, אולם הוא בכל זאת צוין לטובה עקב גבורתו. למחרת קיבל הוראה להגן על העורף של הגנרל ג'ורג' מיד מפני הגנרל ג'יי. אי. בי. סטיוארט. הוא עשה זאת עם התלהבות אדירה.
הפקודה הראשונה להסתער הגיעה בעיצומו של הקרב הקשה. קסטר תפס כהרגלו את ההנהגה, וכרבע מהחיילים הלא מנוסים שהלכו אחריו נפלו בקרב. הוא התארגן מחדש ותקף שוב, הפעם בראש היחידה המנוסה ביותר שלו. תוך צעקות "קדימה גרגרנים" הוא נכנס בעוצמה אל תוך קווי הקונפדרציה. היה זה עימות עקוב מדם וכאוטי, קרב אכזרי בו הסוסים נפלו והחיילים לחמו בקרב מגע; בסופו, פרשי הקונפדרציה - "הבלתי מנוצחים של סטיוארט" - ברחו מהקרב וקסטר נותר המנצח. שאר המלחמה התנהלה באופן דומה עבור קסטר, רוחו לא נפל והיא לא הוציאה ממנו את הגרוע ביותר כמו במקרה של חיילים אחרים. הוא שגשג בלחימה, ואף היה נראה שהוא נהנה ממנה. גברים נהרגו, איבדו גפיים והושחתו, לרבות אחיו של קסטר אשר נורה בפניו. קסטר שתף את ידיו, טיפח את השפם, שימן את שערו עם קינמון, צחצח שיניים, שר ורקד, ואפילו מצא זמן לפלרטט ולהתחתן במהלך המלחמה. אימת המלחמה מעולם לא פגעה בו נפשית. חייו המשיכו כרגיל, והמלחמה נראתה כלא יותר מהסחת דעת, משחק בו הוא היה השחקן הראשי ולא מאבק על החיים והמוות. אפשר כי זה נבע מגילו הצעיר והתלהבות ילדותית, או שאפשר כי האמין בהשגחה אלוהית. כך או כך, הוא מעולם לא דאג באשר לגורלו. הוא המשיך לדהור אל תוך חזית האויב "בתרועה וצעקה", ללא כל חשיבה בדבר ההשלכות. הוא הפסיק לשתות רום רק אחרי שחזר הביתה כה שיכור שאחותו הזדעזעה והתפללה. בתהליך זה הוא הפך גם לאדם דתי אדוק, אך מעולם לא זנח את דרכי הקווליר שכן לא ניתן היה לעצור את נפשו.
"מעולם לא התפללתי כמו אחרים. עם זאת, בערב לפני כל קרב בו הייתי מעורב, מעולם לא נמנעתי מלהתפלל בפנים, באדיקות. מעולם לא כשלתי להפקיד את עצמי בשמירת האל, לבקש ממנו לסלוח על חטאי בעבר, ולשמור עלי תוך כדי סכנה ... אחרי שעשיתי זאת כל החרדה שלי, כאן או במקום שאחרי, מתפוגגת. אני מרגיש שגורלי הוא בידי הקב"ה. אמונה זו, יותר מכל עובדה או תבונה אחרת, הופכת אותי לאמיץ וחסר פחד כפי שאני".
- קסטר.
את השנים האחרונות של המלחמה העביר קסטר תחת פיקודו של הגנרל פיליפ שרידן, מפקד הפרשים המפורסם ביותר של האיחוד. שרידן חיבב את קסטר משום שהסתער ללא צורך בפקודות והעביר את המומנטום נגד האויב בתשוקה אכזרית. קסטר לא שנא דרומיים, ובזמן שחשב שהם צריכים להפסיד, הייתה לו הערכה גדולה כלפיהם כאנשים, הוא העריץ את האומץ שלהם בקרב וראה בהם אויב איכותי ומכובד. במהלך כניעת הדרום דאג כי הלהקה שלו תנגן את "דיקסי", ולאחר המלחמה הצטרף לדמוקרטים של אנדרו ג'ונסון אחרי שראה את הכאב והסבל אותם הרפובליקנים של לינקולן הביאו לדרום במהלך תקופת השיקום. הוא העדיף שיחזור במקום שיקום.
לאחר המלחמה העביר אותו שרידן למערב. תפקיד זה שיעמם מאוד את קצין הפרשים הקווליר ההרפתקן. הוא ניסה לראשונה לצוד בופאלו, אולם הבופאלו נגח בסוסו. הוא לא ידע היכן היה, וצעד כמעט 10 ק"מ עד שנתקל ביחידת פרשים. היה זה עוד מקרה מזל מהאגדות של קסטר, ואפילו במהלך המערכה האינדיאנית נכדו של אלכסנדר המילטון, לואיס, נורה למוות על ידי כדור בודד לאחר שדהר ליד קסטר עצמו.
לאחר שקודם לקפטן הוא חשב לשרת שכשכיר בצבא המקסיקני - הנשיא גרנט אף כתב מכתב המלצה – אולם זה לא יצא אל הפועל. לבסוף הוא קודם לדרגת לוטננט קולונל של רגימנט הפרשים השביעי ונשלח לטריטוריית דקוטה בכדי להתמודד עם התוקפנות של האינדיאנים משבט ה-סו. הוא הביא עימו מספר בני משפחה, לרבות אשתו. הוא מאוד אהב את נוכחותה, ואם יש דבר אחר שניתן לומר לגבי אישיותו, הוא היה בעל אוהב ומסור. קיימות טענות כי באחד המקרים לקחו אנשיו נשים אינדיאניות באופן לא מכובד, אך מדובר בראיות נסיבתיות ולא ניתן לקבוע זאת בוודאות.
גם במהלך המערכה האינדיאנית הוא המשיך בפזיזותו, היה מפקד שרירותי ונהג להעניש קשות גם על עבירות קלות. לאחר ששמע שמועה כי אשתו ליבי מנהלת רומן נטש את תפקידו ורכב למצוא אותה, ועל כך קיבל שנת השעיה מהצבא ללא תשלום.
התבוסה המחפירה שלו בקרב ליטל ביגהורן בידי ה-סו ב-1876 במסגרת מערכת הגבעות השחורות מאפילה על התעוזה שלו במהלך המלחמה שבין המדינות. בהיסטוריה הפופולרית מוצג קסטר לעתים קרובות בתור ההפך המוחלט של "האינדיאני האציל": כמו אמריקאי טיפוסי אשר ביצע הסגת גבול באזורים האינדיאניים, ניהל מלחמה בדרך הזרה להם, הוביל למהומות ולבסוף קיבל את אשר הגיע לו. אולם הגרסה המוכרת של האירועים נובעת מהשתלשלות של עדויות משניות, סותרות ומנוגדות אחת לשנייה, וכן עקב ניסיונות לרצח אופי בידי מי שחשב שקסטר רק מחפש תהילה או שהינו "חמור ברזל" ברוטלי, כפי שאנשיו לעתים כינו אותו. המציאות היא כי לא ניתן לדעת בוודאות את אשר התרחש באמת באותו יום גורלי ביוני 1876, מעבר לדברים הבסיסיים ביותר. קסטר הסתער, הוקף, הובס, נהרג, וגופתו הושחתה.
גם יחסיו של קסטר עם שניים מפקודיו, פרדריק בנטין ומרקוס רינו, היו נוראים. בנטין חשב שקסטר איבד במערכה יותר אנשים ממה שאמור היה, ורינו אף הלך לקרב תוך שהוא שיכור. חרף ההמלצות של הקצינים ומורי דרך אינדיאניים, קסטר פיצל את הפיקוד ותקף כוח אינדיאני הגדול ממנו בהרבה. התבוסה בליטל ביגהורן הייתה הקשה ביותר של הצבא במערב. רגימנט הפרשים השביעי איבד 264 חיילים וספג 60 פצועים מתוך כוח של כמה מאות בלבד. האינדיאנים איבדו 46 וכ-100 פצועים מתוך כוח של כמה אלפים. לאחר העימות, השחיתו כמנהגם האינדיאנים את גופות ההרוגים.
שרידן, כמו גם ויליאם שרמן, היו אנשי מלחמה אשר תמכו באסטרטגיית דחיקה במערב שהובילה למעשים חמורים. מצד שני, גם האינדיאנים פעלו באופן ברוטלי וביצעו זוועות. עדויות של מתיישבים רבים מציגות את המעשים הנוראים חסרי הרחמים שביצעו בהם האינדיאנים, ללא כל התחשבות בגיל, מין או מצב המותקפים. מתיישבים אשר מצאו את עצמם במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון הפכו לקורבנות של אלימות חסרת רחמים, ועל כן נמנעו מרחמים בעצמם.
קסטר לא שנא אינדיאנים ולא תמיד הסכים עם הטקטיקות שנועדו לדחוק אותם במערב ואף האמין לעתים קרובות כי הטענות שלהם נכונות, אך גם הסכים כי יש צורך רב לתרבת אותם ולנסות לנצר אותם. ההיסטוריון אוון קונל אפילו השווה אותו לאויבו הגדול "סוס משוגע", שכן לשניהם הייתה הילה של בלתי מנוצחים, קצת פזיזות, ונשמה של לוחם אימתני. שניהם היו גיבורי העם שלהם.
חרף תבוסתו בקרב ליטל ביגהורן והנסיבות הלא ברורות סביב האירוע, יהיה זה יותר נכון לזכור את קסטר עקב מעשיו במלחמת האזרחים בין המדינות ויחסו ההוגן לדרומיים הן במהלך המלחמה והן אחריה. התנהלותו החצופה, הלא מתונה, אך לעתים קרובות המנצחת בשדה הקרב, כמו גם הנאמנות שלו, המסירות שלו, היושרה שלו, ההגנה הגברית שלו על עקרונותיו - אלו רק הנספח. בעידן בו איכויות מסוג זה זוכות לזלזול, יכול קסטר להעניק השראה גדולה. הוא אומנם לא החזיק בחשיבה הצבאית הטובה ביותר של המאה ה-19, אפילו רחוק מזה, אולם הוא ללא ספק היה במהלך חייו הקצרים האדם האמיץ ביותר בצבאו. הוא נלחם בכבוד, ניצח בכבוד ושירת בכבוד.
מקורות:
Evan S. Connell, Son of the Morning Star: Custer and the Little Bighorn, North Point Press, 1984.
Peter Cozzens, The Earth Is Weeping: The Epic Story of the Indian Wars for the American West, Alfred A. Knopf, 2016.
