יבגני זמיאטין ו"אנחנו" - האיש שהקדים את ג'ורג' אורוול.
יבגני זמיאטין ו"אנחנו" - האיש שהקדים את ג'ורג' אורוול.
לפני שהיה לנו את "1984" של ג'ורג' אורוול, ולפני שהיה לנו את "עולם חדש מופלא" של אלדוס האקסלי, היה לנו את "אנחנו" של הסופר הרוסי יבגני זמיאטין. הרומן הזה הוא למעשה מחקר מתקדם מאוד אודות הדינמיקה של הרודנות.
זמיאטין (1884-1937) כתב את "אנחנו" (Мы) סביב 1921-1923. הספר נאסר אומנם מיידית על ידי הצנזורה הסובייטית, אולם הוא בכל זאת הוברח אל מחוץ למדינה והחל להסתובב גם בחוגי ה-סאמיזדאט. במשך עשרות שנים היה מאוד קשה למצוא עותקים של הספר. הוא פורסם באופן רשמי בברית המועצות רק ב-1988. בנוסף לביקורת על ה"אוטופיה" הסוציאליסטית של הסובייטים, ביקש המחבר להפנות ביקורת גם כלפי המדינות המבקשות לשמור על היציבות על חשבון החירות האנושית.
זמיאטין נאלץ לצאת לגלות, זאת לאחר שהצליח בעזרת קשרים להימנע ממוות בתקופתו של סטלין, והעביר את שארית חייו בעצב, אלמוניות וחולי בפריז עד מותו בגיל 53. ואז ג'ורג' אורוול נכנס לתמונה.
ברגע ששמע אורוול על קיומו של "אנחנו" הוא מיד החל לחפש עותק באנגלית, שתורגם לראשונה כבר ב-1924, אך לא הצליח למצוא כזה במשך מספר שנים. ב-1927 הופיע תרגום לצ'כית וב-1929 לצרפתית תחת הכותרת המסתירה "אנחנו האחרים". ב-1945 הצליח אורוול להשיג את התרגום לצרפתית, וב-4 בינואר 1946 פרסם ביקורת ב-"לונדון טריבון". אורוול, שהושפע רבות מהספר, השווה את "אנחנו" גם עם "עולם חדש מופלא" של האקסלי ואף ציין כי ספרו של האקסלי "חייב להיות נגזר ממנו לפחות בחלקו."[1] האקסלי עצמו הכחיש זאת מאוחר יותר. יחד עם "1984" מסמלים שלושת הרומנים את פסגת הספרות הדיסטופית של המאה ה-20. "אנחנו" השפיע קרוב לוודאי גם על "המנון" של איין ראנד, וכן על "Player Piano" של קורט וונגוט.
כיום, מקוננים רבים על שאנחנו חיים בעיצומה של דיסטופיה עולה ומתפתחת, בדומה ל-"1984". ללא ספק מזכירה התקינות הפוליטית מעל לכל את ה"שיחדש" של אורוול. אנו עדים למקרים בהם אנשי תקשורת, פוליטיקאים או אקדמאים טוענים כי כל הילדים שייכים לקולקטיב,[2] שהם בסכנה כאשר הם נמצאים במסגרת המשפחה הגרעינית,[3] או נשיא שהצליח להיבחר בשנית, שגם הפך לדמות פולחן, לאחר שקידם אינפוגרפיקה אשר מהללת באופן בוטה את הדרך בה מתערבת הממשלה בחיי האזרחים עוד לפני לידתם ועד מותם.[4] המעקב אחרי האזרחים והפגיעה בפרטיות מעולם לא היו כה פשוטים בהיסטוריה האנושית כפי שהם כיום. העיתונאים מחביאים ומייצרים חדשות במקום לדווח עליהם.
ועדיין, "אנחנו" של זמיאטין מצייר תמונה ממשית יותר מ-"1984" ו"עולם חדש מופלא" באשר לאן ההיסטוריה שלנו הולכת. בזמן ששני הספרים האחרים מציבים מראה לסוריאליזם של הפוליטיקה המודרנית, "אנחנו" משמש יותר כמו מיקרוסקופ אשר מגדיל בפירוט גדול ועמוק עוד יותר את תקופת התפתחותה ואת אופן הפעולה הפנימי של הדיסטופיה.
עלילת "אנחנו" מתרחשת 500 שנים בעתיד בעיר-המדינה העולמית שהנקראת "אחת", לאחר ש"מלחמת מאתיים שנה" חיסלה את כל האנושות למעט 0.2% מהאוכלוסייה, זאת לאחר "הטיהור של זוהמה בת אלפי השנים." מה שנותר הוא כדור ארץ "נוצץ" סביבתית בו השמיים תמיד כחולים ונקיים, וה"0.2% טעמו את האושר בתחומי מדינת ה'אחת'". הפנים שלהם "לא העיבו מאיוולת המחשבה".
כפי שאומרת דמות בספר: "להיות מקורי פירושו איכשהו להתבלט מאחרים". "כתוצאה מכך, להיות מקורי זה לפגוע בשוויון."
"אנחנו" מתאר את החברה בעיצומה של הליך השתכללות בדרך להיותה "מושלמת". בני האדם שווים ביניהם יותר מכל שלב קודם יותר בהיסטוריה, זאת לאחר שהשאירו מאחור את האינדיווידואליזם שלהם, וכן את ההתנגדות "חסרת ההיגיון" שלהם לכוחות הקולקטיביסטיים. הם חווים את ה"אושר" בכך שחיים בסינכרוניות עם המערכת של מדינת "אחת" הודות לנדיבות הלב של "הנדבן".
מדינת "אחת" תמיד מהרהרת: מה בדיוק גורם לאינדיבידואלים להציב מכשולים אל מול ההתקדמות לעבר איחוד קולקטיביסטי מושלם? התשובה הייתה הדמיון האנושי. כך, ביקשו בנחישות המדענים של מדינת "אחת" למצוא ולזהות במדויק את מיקומו של הדמיון המוח; זאת בכדי שיוכלו לכרות ולהסיר אותו באופן כירורגי.
האזרחים חייבים לעבור את התהליך בכדי "לשמור על השלום" המתמשך עבור הקולקטיב כולו. לפי מדינת "אחת", רק "אויבי האושר" ירצו לשמר את הדמיון שלהם שכן הדמיון הינו מחלה חמורה, כמו גם מקור אי הוודאות אשר בולם את ההתקדמות של הקולקטיב. זה גם כופה על "הקורבנות" את "עול החירות".
האזרחים של "אחת" נקראים צפנים, אין להם שמות פרטיים אלא רק מספרים עם אותיות. הם חווים סגנון חיים ממוכן לחלוטין, ולפי לוחות זמנים נוקשים וקפדניים. אין נישואין, אין "ילדים פרטיים", ויחסי מין שלא באישור אסורים בהחלט. כל אלו, כך הוצהר, הייתה דרכם הבלתי נאורה של "הקדמונים". כל הרגשות והרצון החופשי הוחלפו בהיגיון, וודאות, שפע ונוחות הניתנים מהמדינה. זמיאטין מרמז למעשה שנוחות פיזית וחומרנית אינה תחליף ראוי לחירות ורצון אינדיבידואלי.
"השומרים", דהיינו המפקחים והמלשינים - סוג של משטרה חשאית - אכפו את נוהל החיים המקובל ואת התקינות הפוליטית אשר יוצרת ציות ושתיקה בקרב האזרחים. את העיר עוקפת "חומה ירוקה" אשר מפרידה בין הצפנים בפנים לכל מה שעדיין לא נשלט מהעבר השני כגון בעלי חיים ואנשים אשר עדיין שומרים על הדמיון שלהם ויכולים לחשוב ולנהוג בצורה חופשית. העיר ומקומות המגורים שהוקצו לתושבים עשויים מזכוכית שקופה, סוג של פנאופטיקון מאיים, בדומה לעיצוב בית הכלא של ג'רמי בנת'ם.
המספר והדמות הראשית של "אנחנו" הוא מתמטיקאי "בשם" ד-503, אשר הינו חיוני לשלטונות כאחראי על פרויקט בניית חללית בשם "אינטגרל", שמטרתה היא לצאת מגבולות כדור הארץ ולכפות את דרך החיים של "אחת" בכל רחבי היקום. דרך יומנו של ד-503 פונה זמיאטין לקוראיו - "קוראי כוכבי לכת לא ידועים מהעתיד" - ומבטיח לנו: "אנחנו נגיע אליכם להפוך את חייכם לרציונליים באופן אלוהי ומדויקים כמו שלנו."
אולם ד-503 מרגיש שמשהו לא קשורה. זאת משום שהוא עדיין מרגיש את שאריות הדמיון שלו. הוא מתאר זאת כסוג של גירוי, גוף זר בתוך מוחו. בין היתר, הדבר גורם לו להתאהב ב- י-330. י-330 היא מהפכנית נמרצת אשר עושה דברים לא חוקיים - מספרת בדיחות, שותה אלכוהול ומעשנת. חרף נאמנותו המוחלטת של ד-503 למדינת "אחת" הוא עדיין לא מסוגל לדווח עליה לרשויות. הוא שונא להיות מאוהב, אך גם אוהב זאת.
ספריהם של אורוול, האקסלי ו-זמיאטין מתארים בצורה גרפית מאוד את ההתקפה של חברה טוטליטרית על תחום האהבה הפרטית בניסיון האלים שלה לעשות דהומניזציה לאנשים ולהכפיף אותם לשלטון. ב"אנחנו", כאמור, יש צורך באישור מיוחד בכדי לקיים יחסי מין, בזמן שאהבה פרטית היא מחוץ לחוק שכן יש בה את הפוטנציאל לערער את הסדר והחשיבה. את המאהבת הרשמית, ו-90, קיבל ד-503 מהממשלה. ו-90 מאוד עצובה שכן נקבע כי הינה נמוכה מדי בכדי לקבל רישיון לילד. גם היא מקבלת מאהב, ר-13, חברו הטוב ביותר של ד-503 ומשורר אשר קורא את שיריו בהוצאות להורג. היה זה במהלך טיול שנקבע בלוח הזמנים הנוקשה עם ו-90 שד-503 פוגש את י-330, אשר מתחילה לפלרטט עימו באופן בוטה. ביחסיו עם י-330, ד-503 עובר למעשה על החוק.
ד-503 מתחיל לחלום חלומות, מה שנחשב לסממן של מחלה נפשית. י-330 לוקחת אותו אל מחוץ לחומה הירוקה היכן שהוא פוגש את האנשים החיים בחוץ, לבושים בפרוות, והוא מגלה כי י-330 היא חלק מתנועה מחתרתית - ה"מיפי" - אשר פועלת להפלת מדינת "אחת" ולמען האיחוד של בני האדם.
ו-90 משכנעת את ד-503 להכניס אותה להריון באופן בלתי חוקי לאחר שהבטיחה כי תמסור את התינוק לרשויות. אולם עם התקדמות ההיריון היא מרגישה כי לא תוכל למסור אותו, ו- י-330 עוזרת להבריח אותה אל מחוץ לעיר.
הפרק האחרון ביומנו של ד-503 הוא תיאור חסר רגשות על שעבר את "הניתוח הגדול" אשר הסיר ממנו את הדמיון, הרצון החופשי והרגשות. לאחר שעבר את ההליך סיפר לרשויות את כל אשר יודע אודות ה"מיפי". הוא מתפעל שאפילו תחת עינויים סירבה י-330 לגלות מי עוד מעורב במחתרת, והיא הוצאה לבסוף להורג עם חברי "מיפי" נוספים.
אולם חרף ההוצאות להורג, הייתה הישרדותה של מדינת "אחת" כבר מוטלת בספק והמחתרת החלה להתחזק. האזרחים מתחילים לפעול נגד הרשויות באופן גלוי יותר ויותר וחלק מהחומה הירוקה נהרס, בזמן שציפורים מתחילות לחזור אל תוך העיר. ד-503 מקווה כי "הנדבן" יוכל להחזיר בהקדם את התבונה.
ד-503 מציג את 40 פרקי יומנו בצורה מתמטית, אולם אחרי שהוא מתחיל אותו באופן מכני למדי, לעתים קרובות מציג גם כמיהה ועם הזמן מתחיל לפקפק. הוא רואה את האנשים כצורות גיאומטריות, אולם עם תכונות ספציפיות, שפתיים דקות או שיניים בהירות, מה שמראה שחרף הטענות שלו כי כל הצפנים זהים, יש לו מודעות לייחודיות והשורשים השונים שלהם.
כאשר הוא מתאר את השפעת "השומרים" הוא מציג תחושות הדומות לתינוק - כמיהה להינשא בידיהם ולהתכרבל לנצח על כתפו של "הנדבן". הוא ציין את הנעימות הרבה להרגיש את עינו האוהבת והעוקבת אשר דואגת כי לא יעשה את הטעות הקטנה ביותר.
י-330 מציעה אפשרות אחרת; דהיינו להיות עצמאי ולראות את האמת דרך עיני ילד סקרן וללא חסמים נפשיים, זאת משום, כפי שטוענת, שהילדים הם הפילוסופים האמיצים האמתיים, ויש לחשוב כמו ילדים באשר למה שיש לעשות בהמשך.
אכן, במאמרו "על ספרות, מהפכה, אנטרופיה"[5], מזהיר זמיאטין עצמו כי החברות האנושיות תמיד נמצאות בעיצומם של ניחושים לגבי מה שהולך לקרות הלאה. ההגנה היחידה נגד הרודנות הם אנשים אותם הוא מכנה "כופרים", אלו המסוגלים לחבר בין הנקודות ולהציג את התמונה הגדולה לאחרים. כמו ילדים בעלי חוש סקרנות בריא, גם הכופרים שואלים שאלות "כל כך נאיביות בצורה מופרכת וכל כך מורכבת בצורה מפחידה." הם "פורצים להיום בפזיזות ממחר", ועל כן נוטים לעבור השמדה על כך. אולם זמיאטין מתעקש שאין ברירה שכן "מישהו חייב לדבר היום בכפירה על מחר" מכיוון "שהכופרים הם התרופה היחידה כנגד האנטרופיה של המחשבה האנושית."
וזהו אולי הלקח הגדול ביותר אותו ניתן ללמוד מזמיאטין: מודלים אוטופיים יוצרים רודנות המחייבת צייתנות מוחלטת במעשים, מילים, וגם מחשבה. שוויון בין הממשלה לזכויות האינדיבידואל אינה אופציה קיימת. מדינת "אחת" אינה יכולה להתקיים אלא באמצעות מסע אינסופי נגד כל סממן של מחשבה אחרת, לרוב באמצעות שילוב של ענישה, השמצה ולעג אשר מובילים לפחד קדמוני מבידוד בקרב המורדים הפוטנציאליים. כיום אנחנו יכולים למצוא "שומרי" מחשבה כאלו אשר מרחיקים אנשים מהאמת באמצעות שימוש בתגיות כגון "שנאה", "קונספירטיביים", וכמובן "גזענים". הסוד השמור ביותר של הרודנות הוא שהיא אינה יכולה לעמוד מול ההתנגדות האנושית. אפילו התנגדותו של אינדיבידואל אחד ואמירת אמת גם בצורה ילדותית יכולים להוביל לתגובת שרשרת.
שלושת הספרים הדיסטופיים הגדולים של המאה ה-20 מראים ששום ניסיון רודני להפוך את בני האדם לרובוטיים צייתניים לא יכול להצליח במלואו. תמיד יהיה מישהו שמפקפק, שלא מרגיש בנוח עם המציאות הנכפת, מישהו שחושב אחרת ומנסה לחשוף את המציאות המצונזרת, חרף הזרם הפופולרי.
"אנחנו" הינו במידה רבה ספר טראגי. זמיאטין היה בולשביק זקן, תימהוני ויוצא דופן, שנחרד מהטוטליטריות והברוטליות שהפעילות המרקסיסטית שלו עזרה לייצר. מורשתו היא הציווי, תמיד לשאול, גם בצורה ילדותית, הבוטה והכופרת ביותר, "לאן הדברים הולכים"?
[1] https://orwell.ru/library/reviews/zamyatin/english/e_zamy
[2] https://www.msnbc.com/melissa-harris-perry/why-caring-children-not-just-parent-msna56151
[3] https://www.israelnationalnews.com/News/News.aspx/236809
[4] https://web.archive.org/web/20120510183844/https://infographicsarchive.com/politics/obama-for-america-the-life-of-julia/
[5] https://blog.richmond.edu/llc335/files/2017/08/Yevgeny-Zamyatin-_On-Literature-Revolution-Entropy_.pdf-copy.pdf
