הג'יהאד לספרד, חלק א': קרב גואדאלטה והנפילה של ספרד.
הג'יהאד לספרד, חלק א':
קרב גואדאלטה והנפילה של ספרד.
בעשור הראשון של המאה ה-8 כל צפון אפריקה כבר נפלה לג'יהאד והייתה תחת שלטונו של מושל בית אומיה מוסא בן נציר. היה זה שיא תקופת הג'יהאד הערבי הגדול, ובית אומיה הקדיש למעשה את עצם קיומו לכיבושים. כך, גם מוסא לא הסתפק בכל הכיבושים הללו, ועם ההשתלטות על צפון-מערב אפריקה נותרה לו רק אירופה. לשם כך הוא כתב למנהיג הבֶּרְבֵּרִי טארק בן זיאד, מושל טנג'יר ועבד משוחרר, ופקד עליו להכין כוח צבאי ולהתכונן לפלישה לספרד - "אנדלוסיה" (כנראה שיבוש ערבי לשם של הקבוצה הגרמנית "ונדלים" אשר התיישבה בצפון אפריקה).
בספרד ישבה גם קהילה יהודית קטנה, אולם מי ששלט בה החל מהמאה ה-5 המוקדמת היו הגותים המערביים, הויזיגותים. הנצרות הייתה קיימת בספרד עוד מתקופת השליחים, ובזמן שהויזיגותים אימצו במקור את הנצרות מזרם האריאניות, מ-589 הם כבר היו למעשה קתולים.
ראשית שלח מוסא משלחת סיור אשר חזרה אליו עם ידיעות בדבר הפאר והיופי של ספרד, הן רכוש והן האנשים, מה שדרבן רבות להוציא אל הפועל את מסע הכיבוש. אל-מקארי כתב כי כבר ב-710 התרחשו מספר פשיטות קטנות אל תוך פנים חצי האי, והללו תפסו שלל ושבויים אשר היו כה יפים כפי שמוסא ואנשיו לא ראו בחייהם. הרושם לא היה הדדי כמובן, ואל-מקארי כותב כי "היוונים" (נוצרים/אירופאים) של ספרד כה פחדו מהתקרבותם של הבֶּרְבֵּרִים לחופיהם שתמיד ברחו לכל כיוון אפשרי. הדבר יצר סלידה כלפיהם וכך גם לצד השני. ברגע שנחתו על אדמת ספרד נתנו הבֶּרְבֵּרִים לשנאה שלהם לספרדים להתפרץ ולהוביל אותם. כך, במהלך הפשיטות הקטנות אשר קדמו לפלישה הגדולה, כותב אל-מקארי, שרפו הבֶּרְבֵּרִים את הבתים והשדות של הספרדים, הרגו רבים, שרפו כנסיות, תפסו שבויים וחזרו איתם לאפריקה. לא פחות חשוב, ההצלחות של הפשיטות הקטנות גם הן דרבנו עוד יותר את הרצון לכיבוש מלא.
כך, בסוף אפריל 711 היה כבר טארק מוכן לפלישה מלאה. כוחו נעמד בכ-7000 לוחמים, בעיקר בֶּרְבֵּרִים ועבדים, ומעט ערבים. הוא החל את מסעו ההיסטורי דרך עמודי הרקולס ונחת על אחד מהם במה שכיום, לכבוד הפולש, נקרא צוק "גיברלטר" - "גבעת טארק" בערבית, מבנה סלעי בקצה הדרומי ביותר של ספרד. בכדי לבטל כל אפשרות לנסיגה הוא שרף עם ההגעה את כל הספינות שלו. "לא באנו לכאן כדי לחזור. או שנכבוש ונתבסס כאן או שניעלם”.
לפי אל-חאכם, ניצל טארק סכסוך פנים נוצרי והשתמש ברוזן ג'וליאן, אשר ביקש לנקום במלך הויזיגותי של ספרד על שפיתה את בתו, הכניס אותה להריון והשפיל אותה, ועל כן סיפק לבֶּרְבֵּרִי סירות בכדי שיגיע לספרד. אולם, בכדי לזכות באמונו של טארק, נתן לו לכאורה ג'וליאן את שתי בנותיו כשבויות; המנהיג הבֶּרְבֵּרִי טארק עסק רבות גם בסחר בעבדים, ועל כן מעשה כזה של הנוצרי, אשר הסתכן בלהפוך שתיים מבנותיו לשפחות מין לאחר שביקש לכאורה לנקום את בתו, נראה כסותר ותמוה, ועל כן קשה לקבל סיפור כזה של אל-חאכם כמציאות היסטורית. אכן, גם לאחר מותו של המלך, לפי המקור המזרח תיכוני, ביקש ג'וליאן מהג'יהאדיסטים להמשיך ולכבוש את כל ספרד. מצד שני, היו שראו במלך הספרדי הנוכחי כשליט לא לגיטימי, ועל כן ייתכן כי טארק קיבל עזרה גם מהבנים של המלך הקודם, אם כי מקורות נוצריים כלל אינם מציינים זאת.
הפולשים התקדמו לפשוט ולבזוז את הארץ, תוך מטרה ברור לגרום לטרור ולהפחיד את התושבים המקומיים. אנקדוטה אחת אף מספרת כי הם רצחו על אחד האיים את אחד השבויים, בישלו אותו ואכלו מול שאר השבויים, מנהג שאולי באמת היה נפוץ בקרב תושבי אפריקה, אך לא ניתן לדעת בוודאות. הם שחררו את השבויים והללו הפיצו את השמועה הנוראית כי הפולשים אוכלים בני אדם. לפי ספר הקודש המזרח תיכוני: "התאזרו לנגדם כפי יכולתכם באיש רגלי ובפרשים למען הפיל אימה על אויבי אל ועל אויביכם ועל אחרים זולתם אשר לא נודעו לכם כי אם לאל" (8:60).
הידיעות הגיעו במהרה למלך רודריק מטולדו, הבירה של ספרד הויזגותית, אשר לא ידע רבות על הפולשים. הוא יצא לפגוש את הג'יהאדיסטים בראש צבא של אלפי אצילים מזויינים. אפשר כי בינתיים קיבלו הג'יהאדיסטים עוד תגבורת מאפריקה של 5000 לוחמים ובכך הגדילו את כוחם ל-12,000. הם התאספו באזור ימי בדרום ספרד, כנראה נהר גואדאלטה, אולי בעמק גואדלקיביר התחתון.
כפי שהתאפיינו השנים המוקדמות של הג'יהאד, אפשר שגם במקרה זה היה הצבא המזרח תיכוני קטן יותר. רודריק אף היה לבוש כמוכן לניצחון, עם גלימת זהב, כתר פנינים על ראשו, על מצע שנהב. כאשר ראה טארק את הצבא הנוצרי מתקרב צעק לאנשיו כי האויב מלפניהם והים מאחוריהם וכי רק האל יוביל אותם לגאולה. הוא הוסיף: "בוודאי שמעתם מספר רב של פעמים על האי הזה, עליכם לדעת כיצד עלמות יוון, יפות [ומיניות], צווארן נוצץ באינספור פנינים ותכשיטים, גופותיהן עטויות טוניקות של משי יקר נוצץ מזהב, מחכות לבואכם, נשכבות על ספות רכות בארמונות המפוארים של אדונים ונסיכים מוכתרים." אכן, הצגתן של נשים אירופאיות כפרס על הכיבושים היה אחד המדרבנים המרכזיים בהיסטוריה של הג'יהאד. כמו כן, הוא כמובן הזכיר שהאמיצים שיאבדו את חייהם בקרב יזכו בחיי גן עדן.
"מפקד המאמינים האמתיים, [הח'ליף] וליד, בנו של עבד אל-מלכ, בחר בכם להתקפה זו מבין כל לוחמיו הערבים; והוא מבטיח שתהפכו לחבריו ותחזיקו בדרגת מלכים במדינה זו. כזה הוא הביטחון שלו בתעוזה שלכם. הפרי היחיד שהוא רוצה להשיג מגבורתכם הוא שדבר האל יתעלה במדינה זו, וכי הדת האמתית תתבסס כאן. השלל יהיה שלכם."
הקרב החל. במהלכו הצביע טארק על רודריק וצעק "זהו מלך הנוצרים", מה שהוביל לכך שג'יהטדיסטים רבים ניסו להתקדם לכיוונו. המקורות לא לגמרי ברורים ודי סותרים באשר למה שהתרחש לאחר מכן, אך ניתן לומר שהיה פיצול מסוים בקרב האצילים הספרדיים, וכי קבוצה אחת או יותר נטשו את רודריק בעיצומו של הקרב. רודריק, המלך האחרון של ספרד הויזיגותית ואנשיו נהרגו, במהלך הקרב או מיד לאחריו, ושאר כוחו התפזר כל אחד לאזורו. כנראה שהמלך הצליח תחילה לברוח אך טבע בנהר, שם נמצאו הכתר והגלימה המפוארים שלו. הג'יהאדיסטים כרתו את ראשו של מישהו אחר ושלחו אותו לח'ליף בדמשק הכבושה בטענה כי מדובר ברודריק.
אל-חאכם כותב כי "מעולם לא היה במערב קרב עקוב מדם מזה - שהמוסלמים לא משכו [מגופותיהם] את כל הסימיטרים שלהם במשך שלושה ימים." אלו ששרדו ונפלו בשבי לא היו כאלו ברי מזל, וכפי שכתב אל-מקארי: "כה גדול היה מספר הגותים שנספו בקרב, כי זמן רב לאחר הניצחון נראו עצמות ההרוגים מכסות את שדה הקרב." כך הגיעו לסיומן כמעט 350 שנות השלטון הגותי בספרד.
טארק המשיך להתקדם והביס כוח נוסף שנותר מצבאו של רודריק ב-אסיחה בפרובינציית סביליה. בשלב זה לא הייתה לו כבר שום התנגדות מאורגנת, בעיקר כי הנוצרים היו גם מפוצלים ביניהם ולפיכך חסרי הנהגה. "כאשר האנשים שמעבר למצר [באפריקה] שמעו על ההצלחה הזו של טארק ועל השלל הרב שתפס, הם נהרו אליו מכל עבר, וחצו את הים בכל כלי או חתיכת עץ שהם יכלו לתפוס. לאחר שצבאו של טארק זכה לחיזוק כה רב, היו הנוצרים מחויבים להסתגר בטירותיהם ובמבצריהם, ובעזיבת הארץ השטוחה ופנו אל ההרים." טארק המשיך את החדירה צפונה, תוך שהוא משאיר אחריו הרס רב בכל מקום שהגיע אליו, וכן בזז ורוקן מקומות רבים. הוא המשיך גם להפחיד את המקומיים דרך הצגת כוחותיו כקניבלים ובישול הנרצחים. ב-718 כמעט כל ספרד כבר הייתה כנועה.
הספרדים מצדם, בדומה לנוצרים המזרחיים, ראו תחילה את הפולשים כשודדים ופושטים חסרי אל וכופרים, ולא חשבו שבכוונתם להשתלט על ארצם באופן קבוע בשם דתם. הם עדיין המשיכו להתנגד להם ככל יכולתם. גם המקורות המזרח תיכוניים כותבים לעתים קרובות כיצד "הנוצרים התגוננו במלוא המרץ והנחישות, וההרס הגדול שעשו בשורות המאמינים היה גדול". בקורדובה הסתגרו מספר מנהיגים ויזיגותיים ואנשיהם בכנסיה. למרות ש"לנצורים לא היו שום תקוות לגאולה, הם היו כל כך עקשנים שכאשר הוצע להם בטיחות בתנאי של אימוץ האסלאם, או תשלום הג'יזיה, הם סירבו להיכנע, והכנסייה הועלתה באש וכולם נספו בלהבות." המקום הפך לסמל להערצה בקרב הספרדים של הדורות הבאים עקב "האומץ והסיבולת שהפגינו מטעם דתם האנשים שנספו בה", כותב אל-מקארי.
בינתיים באפריקה, שמע מוסא על ההצלחות של טארק, קינא בו וכן פחד כי ייקח את כל השלל הרב לעצמו; על כן פקד עליו לעצור במקומו עד שיצטרף אליו, זאת בכדי שיוכל לקחת ממנו את התהילה והשלל. בזמן שאהב לנצל את יכולתם, מוסא הערבי (כמו גם רבים אחרים) לא סמך על העם הבֶּרְבֵּרִי, עליו נכפה להמיר את דתו רק לאחרונה: "הבֶּרְבֵּרִים הם האנשים שהכי דומים לערבים בפעילות, כוח, אומץ, סיבולת, אהבת מלחמה ואירוח", אמר פעם, אך "הם הבוגדניים ביותר שבאנשים. אין להם אמונה, והם אינם מקיימים את המילה שלהם." הוא נחת בספרד עם 18 אלף לוחמים והחל לכבוש ערים עליהם טארק דילג, בעיקר באזור סביליה. הוא נכנס לסביליה עצמה תוך שימוש בבוגדים נוצריים והחל לבזוז אותה. כאשר נפגשו פנים אל פנים, נזף מוסא בטארק על שלקח לעצמו את התהילה, הכה אותו עם שוט באופן פומבי, ואף שקל להוציאו להורג. כאשר שאל אותו מדוע נהג כך, ענה לו טארק בחוכמה "לשרת את האסלאם". השניים חזרו לשתף פעולה, מוסא לקח את ההנהגה על הג'יהאד ואין ספור לוחמים נוספים הועברו לספרד מאפריקה. כפי שכתב מקור אנונימי מהמאה ה-8: "הסרצנים הקימו את ממלכתם הפראית בספרד, במיוחד בקורדובה". הפולשים המשיכו להתקדם אל תוך איבריה עד אשר "טולדו, המנצחת על כל העמים, נכנעה, נכבשה על ידי ניצחונותיהם של הישמעאלים". טארק תפס גם את שולחן הבקרת שלפי המסורת היה שייך למלך שלמה ונלקח לאחר חורבן ירושלים בשנת 70.
בדומה לכיבושים של סוריה ומצרים במאה הקודמת, גם כאן כותבים מספר מקורות כי הניצחון נבע מתכסיסים וטרור. כפי שניתן ללמוד מכרוניקת 754 וכפי שכתב למשל אל-חאכם: "כשהמוסלמים כבשו את ספרד, הם בזזו אותה וביצעו הרבה הונאות". מקורות נוצריים מראים כי במקרים רבים שוכנעו הנוצרים להיכנע תחת הבטחות לתנאי נוחים, אולם ברגע שהכובשים היו בשליטה מלאה הם נסוגו מהבטחות אלו.
מוסא ואנשיו המשיכו להתקדם עד האזוריים הצפוניים ביותר של ספרד, תוך שהוא "הורס בדרכו את כל הכנסיות ושובר את כל הפעמונים", כפי שכותב אל-מקארי. ב-715 הוא כבר עמד לרגלי הרי הפירנאים, השער האיברי לאירופה. כפי שהצליח מוסא להגשים את חלומותיו לכבוש את צפון אפריקה ואת ספרד, עתה הוא גם "רצה בשקיקה לחדור לארצות הפרנקים". לא זו בלבד, אל-מקארי אף מוסיף כי היה זה חלום מוכר שלו להגיע עד קונסטנטינופול מהמערב ולכבוש אותה לאחר שכבר השתלט על כל אירופה. אולם השאיפות הגרנדיוזיות שלו פגעו בו באופן דומה בו הוא עצמו פגע בטארק. הוא נקרא להגיע לדמשק הכבושה, והוא עשה את דרכו עם אלפי גמלים אשר נשאו את אוצרות ספרד, וכן 30 אלף שבויים. לרוע מזלו, הח'ליף וליד הראשון, אשר חיבב אותו, מת, והח'ליף החדש, סולימאן אבן עבד אל-מלכ, קינא בהצלחות הכיבוש שלו בספרד, החרים את עושרו, הצעיד אותו עם חבל סביב צווארו וזרק אותו לכלא.
בהמשך אותה השנה, בנו של מוסא אשר הושאר כמושל ספרד, עבד אל-עזיז, נרצח לאחר שנחשד שהינו כופר בדתו המזרח תיכונית. עבד נהג לקחת את הבנות של מלכים ונסיכים ויזיגותיים כפילגשות ולאחר מכן התכחש מהן באופן אכזרי, אך התחתן לבסוף עם אלמנתו של רודריק. מנהיגים מזרח תיכוניים אחרים קינאו בו והאשימו אותו כי אשתו משפיעה עליו והופכת אותו לנוצרי. כך, כאשר היה באחד המנזרים אשר הוסב למסגד, המתנקשים רצו אליו ורצחו אותו. הם שלחו את ראשו לדמשק, לאחר שהצעידו אותו בפומבי, והח'ליף סולימאן זרק אותו לרגלי אביו המושפל, אשר מת זמן קצר לאחר מכן. זה היה גורלו של האיש שחלם לכבוש את כל אירופה ואת קונסטנטינופול בשם דתו.
לא ידוע מה עלה בגורלו של טארק, אולם נראה כי גם הוא סבל מהקנאה של סולימאן, הורד מעושרו ומעמדו ומת כקבצן במזרח התיכון. טארק ומוסא לא היו יוצאי דופן, ואפילו ח'אלד אבן אל-וליד, הגנרל והכובש הגדול ביותר של הג'יהאד המוקדם במאה ה-7, הפך לכה פופולרי שהח'ליף עומר הוציא אותו מהפיקוד הצבאי והוא מת בחומס 4 שנים מאוחר יותר בפשטות. גורל דומה היה נחלתו גם של כובש מצרים עמר אבן אל-עאץ.
מקורות:
Maqqari, Ahmad ibn Muhammad, The History of the Mohammedan Dynasties in Spain, Vol. 1, trans. Sir Gore Ouseley, Johnson Reprint Corp, 1964.
Hakam, Ibn Abd al-, The History of the Conquest of Spain, trans. John Harris Jones, B. Franklin, 1969.
Fernandez-Morera, Dario, The Myth of the Andalusian Paradise, ISI Books, 2016.
Fregosi, Paul, Jihad in the West, Prometheus Books, 1998.
Wolf, Kenneth Baxter (trans.), Conquerors and Chroniclers of Early Medieval Spain, Liverpool University Press, 1900.
Carroll, Warren H., The Building of Christendom, Christendom College Press, 1987.
