הג'יהאד לספרד, חלק ו': קרב לאס נאווס דה טולוסה ושחרורה של ספרד.
הג'יהאד לספרד, חלק ו':
קרב לאס נאווס דה טולוסה ושחרורה של ספרד.
במאי 1211, עזב ח'ליף המוואחידון מוחמד אל-נסיר את אפריקה בדרך לספרד במטרה להשמיד סופית את מלך קסטיליה אלפונסו השמיני, אשר עדיין נחשב לכופר הקרוב והחזק ביותר. הוא הטיל מצור על טירה בקסטיליה-לה מנצ'ה, דרומית לטולדו, אשר הגנה על הדרך לעירו של המלך הספרדי. לאחר 51 ימי מצור האבירים נכנעו, מה שהחליש את אלפונסו באופן ניכר. זאת ועוד, גם בנו ויורשו של המלך שהובס בקרב אלארקוס, אשר נשבע להילחם בפולשים, נפטר בגיל 22. כל אשר נותר לאלפונסו עתה היה להכין את טולדו לג'יהאד המתקרב, והוא למעשה כבר החל לראות את עצמו כקדוש מעונה.
במטרה להציל את ספרד, הכריז האפיפיור אינוקנטיוס השלישי על מסע צלב והעניק פטור מחטאים בקנה מידה רחב. הוא דחק במלכי ספרד ובבישופים להתאחד נגד האויב המשותף אשר היווה סכנה לכלל העולם הנוצרי. היה זה לאחר התבוסה הצלבנית בארץ הקודש ונפילת ירושלים, והתבוסות בספרד הובילו לתחושה שכל העולם הנוצרי מצוי במצור אכזרי ובלתי פוסק מצד המזרח תיכוניים. אכן, רצונו של הח'ליף להמשיך את מסע ההשמדה של הנצרות מתועד במספר מקורות, והוא מצוטט אומר "טיהרנו את ירושלים מטומאת הנוצרים", וכי הם צריכים "להיכנע לאימפריה שלנו ולקבל את החוק [השריעה] שלנו." אחרת "כל מי שמעריץ את סימן הצלב ... ירגיש את הסמיטרים שלנו". גם הטרובדורים, במקומות רבים, ביקשו לאחד את הנוצרים: "סלדין כבש את ירושלים, ועתה הכריז מלך מרוקו כי ילחם בכל מלכי הנוצרים עם האנדלוסים והערבים הבוגדניים שלו ... אשר בגאוותם בטוחים כי העולם שייך להם". "היו איתנים באמונתכם, אל לנו להפקיר את המורשת שלנו לכלבים השחורים ממעבר לים."
בין ה-13 ל-20 במאי 1212 התאספו נוצרים מכל העולם בטולדו בכדי לתמוך בספרדים. הצבא הצלבני הזה של אלפונסו השמיני היה מרשים למדיי. נוכחו עימו גם מלך אראגון פרו השני וכן מלך נווארה סנצ'ו השביעי, אשר נאמר כי היה גבוה בצורה מאוד חריגה. מלך לאון לא הצליח אומנם להגיע, אך רבים מאנשיו בכל זאת התייצבו בטולדו. הגיעו גם אלפי אבירים וחיילים פרנקיים, לוחמים קטלאניים, נוצרים שהשתחררו מאנדלוסיה ואנשי כמורה לוחמים. כמובן שגם המסדרים הצבאיים, אשר השתוקקו לקרב. הצבא הורכב ככלל מכ-2000 אבירים ונושאי הכלים שלהם, 10 אלף פרשים, ועד 50 אלף רגליים. אלפונסו התקשה להחזיק כוח בסדר גודל כזה, ועל כן רוקן חלק גדול מהאוצר והמשאבים שלו, ופקד על הכנסייה הספרדית להעביר חצי מהרכוש שלה למען המאמץ המלחמתי.
ב-20 ביוני יצא אלפונסו מטולדו בראש צבא גדול והמשיך להטיל מצור על טירת קלטרווה, אשר נפלה לידי הפולשים לאחר הכישלון באלארקוס. הוא אפשר לנצורים לצאת בשלום בתמורה לכניעה, בזמן שפרנקים רבים נטשו אותו לאחר שסירב לאפשר להם להרוג אותם. אכן, רק הספרדים ומספר צפוניים נשארו במסע הצלב עד סופו.
ב-6 ביולי היה הצבא הצלבני כבר עמוק בתוך שטח האויב העוין וסבל ממחסור במים. אחד הרועים הוביל אותם דרך מעבר ל-לאס נאווס דה טולוסה, כ-200 ק"מ דרומית לטולדו, המקום בו נכח גם הח'ליף מוחמד אל-נסיר אשר יצא מסביליה. צבא הח'ליף היה מאוד מגוון, והורכב מבֶּרְבֵּרִים, ערבים, פרשים-קשתים טורקיים, מגויסים אנדלוסיים, מתנדבי מוג'אהדין מכל עולם הג'יהאד, עבדים שחורים אשר נקשרו ביחד בשרשראות סביב אוהל הח'ליף, ואף שכירי חרב ועריקים נוצריים.
הסרצנים התקדמו בניסיון למנוע מהנוצרים להקים מחנה, ומעט החיילים הספרדיים עמדו מולם בגבורה. אלפונסו למד את הלקח מהכישלון שלו בקרב אלארקוס 17 שנים קודם לכן, והפעם לא מיהר לפעול לפני שהיה מוכן, וחיכה להגעתו והתחמשותו של כל הצבא שלו, אשר הגיע ב-14 ביולי. מוקדם בבוקר של אותו יום נעמד הצבא הסרצני במבנה קרב. שני הצבאות נראו שונים לחלוטין; הספרדים היו משוריינים מאוד והאבירים החזיקו בחרבות ארוכות בעלות להב דו צדדי, בזמן שהאפריקאים היו חצי עירומים עם מגנים המכוסים בעור היפופוטם, אולם מספרם הגדול - כ-30 אלף - והפראיות שלהם בהחלט פיצו על כך. הנוצרים עסקו בכל אותו היום בהכנות ותפילות דתיות - "לקרוע מידי המוסלמים את האדמה שהחזיקו לצורכי הפגיעה בשם הנוצרי" - שנשמעו בכל המחנה. סביב חצות נשמעו צעקות במחנה הצלבני אשר קראו לחיילים לצאת אל "קרב האל". לאחר הטקסים הדתיים הם לקחו במהרה את כלי הנשק שלהם ורצו בלהט אל הקרב. הם הציגו נחישות רבה אשר נראתה גם אצל אלפונסו עצמו. 17 שנים הוא נרדף בידי ההחלטות השגויות שלו וההשלכות של אלארקוס, ועתה, בגיל 57 ובראש צבא גדול, הוא יזכה בנקמה או ימות בניסיון לזכות בה. הוא עצמו היה פסימי לגבי סיכויי הקרב ואמר לארכיבישוף כי הם הולכים למות ביום זה; הארכיבישוף המשוריין ענה כי רק אם אלוהים ירצה, אך זה לא יקרה.
הקרב החל עם השחר ב-16 ביולי. מלך אראגון פרו השני פיקד על האגף השמאלי, בזמן שמלך נווארה גדול הממדים סנצ'ו השביעי על הימני. במרכז עמדו המסדרים הצבאיים החזקים של קסטיליה, ואלפונסו עמד מאחור ופיקד על הצבא. החזית הסרצנית הורכבה כהרגלה מפרשים קלים, ומאחוריהם עמד שאר הצבא המגוון, מחולק לשבטים. אוהל הח'ליף הוקם מאחור וסביבו עמדו העבדים השחורים הקשורים. נראה כי למוואחידון היו יתרונות טופוגרפיים שכן הם תפסו את האזורים הטובים יותר אשר חיזקו באופן משמעותי את כוחם.
לאחר תחילת העימות לא הצליח שום צד לתפוס את ההובלה במשך זמן רב. כפי שמתאר אחד המקורות בני התקופה: "הם תקפו, נלחמו אחד בשני, יד ביד, בחניתות, בחרבות ובגרזני קרב; לא היה מקום לקשתים. הנוצרים לחצו קדימה; המורים דחקו אותם לאחור; נשמעה התנפצות והמולת הנשק. הקרב החל, אך אף אחד מהצדדים לא הצליח, אם כי לעיתים הם דחקו את האויב, ולעיתים הם נדחקו בידי האויב."
אלפונסו היה נחוש לחדור אל תוך שורות האויב. הוא פקד על השורות הקדמיות וכמה מאחוריהן לפגוע כמה שניתן יותר באלו שעמדו בעמדות הנחותות. אולם כאשר הגיעו אנשיו לשורות האחוריות של הסרצנים, בהן היו לוחמים רבים לרבות הח'ליף עצמו, החל קרב נואש בין כל סוגי החיילים ונראה כי הנוצרים עמדו להפסיד. כל שורה שהנוצרים הצליחו להביס, אחרת תפסה מיד את מקומה. עדות אחת מספרת כי אחד החיילים הנוצריים אף החל לברוח תוך צעקות כי הובסו. אלפונסו, אשר נכתב כי היה מוכן למות מאשר שוב להיות מובס, מיהר עם האִיבֶּרִים שלו להעלות על הגבעה בה התקיים הקרב הקשה ביותר. הוא ראה כי הספרדים מפסידים ופקד על תקיפת פרשים, אולם האפריקאים המשיכו להתקדם.
אז, לפי המקור של אלפונסו, התרחש נס. הסרצנים החלו לתקוף עם חצים ואבנים את האייקונים הנוצרים, הצלב והסמלים האחרים של מרים אם ישוע, מה שמאוד הרגיז את הצלבנים אשר פרצו קדימה במספרים גדולים. גם הנוצרים אשר עמדו בעורף ראו את הופעתו של הצלב כ-נס והמשיכו לעמוד איתן. ההשראה האלוהית הזאת הובילה את הספרדים להצליח לפרוץ את המרכז הסרצני והם הרגו רבים מהם. סנצ'ו מלך נווארה ואנשיו היו הראשונים לחדור את השורות, להגיע עד האוהל של מוחמד אל-נסיר ולהבריח את העבדים השחורים. תוך שרבים מאנשיו נהרגים, קפץ מוחמד על סוסו וברח מהקרב. סרצנים אחרים ברחו להרים, אך הספרדים רדפו אחריהם אל תוך הלילה והרגו יותר נמלטים מאשר בקרב עצמו. כך הצליח המלך להשיג את הגאולה האישית לה חיכה שנים כה רבות וסיכם: "בדרך זו ניצחנו בקרב האלוהים, על ידי האלוהים לבדו ודרך אלוהים בלבד".
לניצחון זה היו השלכות אדירות עבור ספרד ולמעשה אירופה כולה. מקורות מזרח תיכוניים ביקשו לתרץ את תוצאות הקרב והאשימו את אלפונסו כי תקף בהפתעה כאשר הם לא היו מוכנים. בפועל, נראה כי התנאים הטופוגרפיים, אשר על פניו היו לטובת הסרצנים, פעלו למעשה נגדם ופגעו בפעילות הפרשים או הקשתים שלהם. בכל מקרה, קרב לאס נאווס דה טולוסה נתפס כ-נס לכל דבר ועניין. היה זה ניצחון על ח'ליף שעד כה היה בלתי מנוצח ובעל צבא גדול יותר. בזמן שרק 2000 נוצרים נהרגו, בעיקר לוחמי המסדרים הצבאיים אשר תמיד היו הראשונים אל הקרב, עשרות אלפי ג'יהאדיסטים מצאו את מותם בקרב זה. ראשי מסדר הטמפלרים ומסדר סנטיאגו נפלו בקרב, בזמן שראש מסדר קלטרווה נאלץ לפרש עקב פצעיו.
אלפונסו הורה לבנות במקום הקרב (אשר אפשר כי בפועל היה מספר קילומטרים צפונה יותר מהמקום עליו הוא נקרא) כנסייה גדולה, עם צלב מפואר מלמעלה. הכניסה לאוהל הח'ליף נשלחה למנזר לאס הואלגס בצפון ליד בורגוס, בו היא עדיין נמצאת כתזכורת למה שקורה כאשר מתאחדים המלכים במטרתם. החנית, אוהלו המשני ודגל הזהב שלו נשלחו לבזיליקת פטרוס הקדוש ברומא.
בינתיים, בסביליה הכבושה, ניסה הח'ליף להסביר שהנזק מהתבוסה הוא לא גדול, כי הם תחת השגחה אלוהית וכי מספרם עדיין רב בהרבה. למעשה, הוא העמיד פנים כי מבחינתו לא התרחש כאן אסון לג'יהאדיסטים.
מוחמד אל-נסיר מת בחג המולד שנה מאוחר יותר. והמציאות הייתה שקרב לאס נאווס דה טולוסה בהחלט שינה את מאזני הכוחות, הפעם באופן סופי, ושבר את כוחה של אימפריית המוואחידון אשר נכנסה לתקופה של דעיכה מתמדת. במשך ארבעת העשורים שבאו לאחר מכן פעלה הרקונקיסטה בשיא כוחה ובהצלחה רבה. הספרדים החלו לשחרר את הערים שלהם אחת אחרי השנייה, בזמן שגם עימותים פנימיים בין הסרצנים פעלו לטובתם. מלך קסטיליה פרדיננד השלישי קידם בתעוזה רבה את הרקונקיסטה במחצית הראשונה של המאה ה-13, וב-1236 שחרר גם את קורדובה אשר שימשה בהמשך מאות שנים כבירתם של הג'יהאדיסטים. "המסגד הגדול" של העיר, אשר מאות שנים קודם לכן נבנה מחומרים של כנסיות הרוסות, אותם הביאו על גבם שבויים נוצריים, הוחלף לכנסיה. בכל מקרה, חשוב לזכור שגם אם יש הקוראים למבנה זה עד היום "מסגד", הייתה זו "הקתדרלה של קורדובה" במשך 800 שנים וכן כנסייה נוצרית לפני שהפכה לראשונה למסגד.
ב-1238 שוחררה ולנסיה, וב-1248 גם סביליה. בערים הללו העניקו הנוצרים חופש דת לסרצנים, אך החזירו שוב לעצמם את הכנסיות שהפכו למסגדים. הודות לניצחון בלאס נאווס דה טולוסה ביולי 1212, הצליחו מלכי המאה ה-13 להשלים את אשר החל פלגיוס מאסטוריאס במאה ה-8, כ-500 שנים קודם לכן. הקרב נתפס כתגובה לתבוסה בקרב קרני חיטין בארץ הקודש, ובמשך מאות שנים לאחר מכן נחגג ה-16 ביולי כיום ניצחון דתי.
לפני מותו ב-1252 הסביר פרדיננד השלישי לבנו: "אני משאיר לך את כל האזור מהים לכאן שהמורים לקחו מרודריגו מלך ספרד [540 שנה קודם לכן]. כל זה עתה בשליטתך, חלקו נכבש, החלק האחר חסות. אם תדע לשמר במצב זה את מה שאני משאיר לך, תהיה מלך טוב כמוני; ואם תזכה ביותר בעצמך, תהיה טוב ממני; אבל אם תקטין את זה, לא תהיה טוב כמוני."
הדבר היחיד שנותר בשלב זה לזכות בו הייתה גרנדה בקצה הדרומי ביותר של חצי האי. חרף העובדה כי הפכה גם לסוג של מדינת חסות, נדחתה שחרורה של גרנדה בכ-200 שנים שכן הייתה מוקפת בהרים וים מאחוריה והייתה מנותקת משאר חצי האי האיברי, כך שלא היה זה פשוט להגיע אליה. ב-1280 הביסו הסרצנים של גרנדה כוח נוצרי ועצרו את הריקונקיסטה. יתר על כן שוב פרצו עימותים פנים נוצריים בין קסטיליה, אראגון ופורטוגל. ב-1469 התחתנו המלך פרדיננד מאראגון והמלכה הקתולית האדוקה איזבלה מקסטיליה, החלו את איחודה של ספרד, והוכיחו בהמשך שוב את חשיבותה של אחדות. כאשר בחג המולד 1481 תקפו הסרצנים של גרנדה נוצרים במצודה שכנה וטבחו בכל הנוכחים, הכריזו המלכים הקתוליים על מלחמה ולאחר עשור של מערכות צבאיות שחררו לבסוף את גרנדה ב-2 בינואר 1492. במשך מאות שנים נחגגה שחרורה של ספרד עם שרפת דמותו של הנביא, וגם לאחר שהמנהג נאסר הוא ממשיך עד היום בכפרים קטנים.
מקורות:
O’Callaghan, Joseph F., Reconquest and Crusade in Medieval Spain, University of Pennsylvania Press, 2004.
Fernandez-Morera, Dario, The Myth of the Andalusian Paradise, ISI Books, 2016.
Allen, S. J., (ed.), The Crusades: A Reader, University of Toronto Press, 2010.
Wheatcroft, Andrew, Infidels: A History of the Conflict between Christendom and Islam, Random House Trade Paperbacks, 2005.
Smith, Collin, et al., (eds.), Christians and Moors in Spain. Vol. 3, Oxbow Books, 2014.
Smith, Damian J., "The Papacy, the Spanish Kingdoms and Las Navas de Tolosa", Anuario de Historia de la Iglesia 20, (2011), pp. 157-78.
https://dialnet.unirioja.es/descarga/articulo/3648923.pdf
