הג'יהאד לספרד, חלק ג': אלמנסור וסנטיאגו דה קומפוסטלה.

הג'יהאד לספרד, חלק ג':

אלמנסור וסנטיאגו דה קומפוסטלה.

דיווח מ-2021 הצביע על הסכנות המודרניות לכנסיות אירופה והנמצאים בהן, עם דגש על ספרד.[1] אחד האיומים הספציפיים יותר מופנה כלפי סנטיאגו דה קומפוסטלה, מזבח וקתדרלה ב-גליסיה, הנמצא באזורים המרוחקים של צפון-מערב איבריה. שירותי הביטחון תפסו מספר התכתבויות בקרב המהגרים המציינות את האתר כמטרה פוטנציאלית לפיגועים. הסיבה לכך אינה מפתיעה, שכן לא מדובר רק באחד מאתרי העלייה לרגל החשובים ביותר בכל העולם הנוצרי, שני רק לרומא, אלא הוא גם סמל לאחד העימותים הגדולים בהיסטוריית התנגשות התרבויות. כפי שהסביר פעם המזרחן הדגול ברנרד לואיס: למרבית המזרח תיכוניים, לעומת מרבית האמריקאים, יש מודעות היסטורית עזה והם רואים אירועים עכשוויים בפרספקטיבה היסטורית הרבה יותר עמוקה ורחבה ממה שאנחנו עושים בדרך כלל.

הקתדרלה נקראת על שמו של יעקב הקדוש, או יעקב בן זבדי, ונאמר כי הוא גם קבור בה. מסורתית, נחשב הפטרון הקדוש הזה של ספרד לגיבור הגדול של קרב קליבחו ב-לה ריוחה ב-844, בו הוא דהר על סוס לבן כשלג ועזר להרוג אלפי מזרח תיכונים; כך במשך מאות של שנים הוא החזיק בכינוי "יעקב מוטאמורוס", דהיינו "יעקב קוטל המוּרִים". האיומים המודרניים על הקתדרלה שלו אינם חדשים שכן ההתקפה הגדולה ביותר עליה התרחשה כבר ב-997.

לאחר הקמתה של ממלכת אסטוריאס בצפון ספרד אשר הצליחה לשרוד את הג'יהאד ולזרוע את זרע שחרורה של ספרד כמעט 800 שנים מאוחר יותר, החלו להתפתח גם ממלכות נוספות בצפון כגון לאון, קסטיליה, גליסיה, נווארה, אראגון וקטלוניה, אשר חשיבותן השתנתה לאורך השנים לכאן או לכאן. למרות שהיו לרוב חופשיות, נאלצו הממלכות הללו להתקיים מעל ל-300 שנים במגננה ומספר פעמים כמעט והושמדו, כגון ב-793 כאשר הכריז האמיר של קורדובה הישאם הראשון על ג'יהאד כנגד הצפון. 100 אלף ג'יהאדיסטים, חלקם הגיעו אפילו מאזורי ערב, חצו את הארץ לכל הכיוונים תוך שהם אונסים, הורגים, הורסים, שורפים, בוזזים ודוחקים את הנוצרים לאחור, כפי שכתב אבן אל-אתיר.

אולם היה זה מוחמד אבן אבי אמיר, במקור תלמיד שריעה בקורדובה, אשר לקח על עצמו ב-981 את המשימה להשמיד סופית את הממלכות הנוצריות שנותרו חופשיות בצפון ספרד. לאחר שתפס את הסמכויות מהאמיר והכריז על הג'יהאד, רבים מאוד הצטרפו אליו. עם הצבא האדיר שאסף, הוא יצא ל-57 מסעות ג'יהאד מוצלחים ובלתי פוסקים והרס כאלף כפרים נוצריים, מה שהקנה לו את הכינוי "אלמנסור", "המנצח". הוא בזז, שרף והטיל אימה על אזורי הצפון, תוך שהוא הורס את כל הכנסיות והמנזרים שהיו בדרכו, לרבות הממלכות המתפתחות לאון וקסטיליה וכן ברצלונה. הוא היה אחראי למקרי טבח ושעבודם של עשרות אלפים. בשונה מאחרים, הרושם הוא כי הג'יהאד שלו נבע מתחושות דתיות מלאות ולא כתוספת לתירוץ לכבוש, לאנוס ולבזוז. הוא בזז את סמורה ורצח 4000 נוצרים. ב-985 הוא בזז את ברצלונה ושנה לאחר מכן הרס את לאון תוך השמדת המנזרים. נראה כי הייתה לו שנאה מיוחדת למבני הדת של ה"כופרים". מלך לאון רמירו השלישי ניסה אומנם לפעול נגדו, אך היה צעיר מדי עבור הג'יהאדיסט המנוסה ולא אכזרי כמוהו, ואלמנסור הביס אותו שלוש פעמים. הוא תמיד החזיק עימו את ספר הקודש וקרא בו רבות, ומכיוון שלפי אמונתו אין צורך לנקות את גופת השהיד שכן הדם על בגדיו כבר טיהר אותו, הוא שמר את האבק שכיסה את בגדיו במהלך מלחמות הדת שלו, וביקש כי יפוזר על קברו לאחר מותו בכדי שהאל שלו יהיה מרוצה ממנו. אלמנסור ביקש גם להאדיר את שמו ושלח קבוצה גדולה של עבדים נוצריים עם שלשלאות ברגליהם בכדי שירחיבו וימשיכו לשדרג את הקתדרלה הגדולה שהוסבה למסגד בקורדובה.

ב-997 הגיע אלמנסור לפינות הצפון-מערביות של ספרד, עמוק בתוך השטח הנוצרי, ובזז את סנטיאגו דה קומפוסטלה ב-13 באוגוסט. הייתה לו שנאה אדירה לפטרון הקדוש והלוחם של ספרד. הוא הרס לחלוטין את כל המבנה, המזבח, את האייקונים, הצלבים והפסלים. פעמוני כנסיית קומפוסטלה נשלחו לקורדובה בכדי שימושו כנורות בקתדרלה הגדולה אשר הוסבה למסגד, וגם השערים נלקחו למבנה בקורדובה. את הפעמונים והשערים סחבו על כתפיהם לאורך כ-800 ק"מ עבדים נוצריים חדשים שנתפסו בסנטיאגו. הנזירים שביקשו להגן על המזבח נטבחו. אחרים הצליחו להחביא את שרידי קוטל המורים, אשר הוחזרו כאשר המבנה נבנה שוב מאוחר יותר. מסיבה לא ברורה רק הקבר של הקדוש לא נהרס, בעיני הדתיים עקב התערבות אלוהית.

אלמנסור המשיך אמנם במסע ההרס, אולם היו למעשיו בסנטיאגו השלכות חמורות עבור הפולשים, שכן הידיעות בדבר חילול קדושת המזבח זעזעו עמוקות את כל העולם הנוצרי והחזירו רבים למשימתו של יעקב הקדוש. הרקונקיסטה הייתה מעבר לפינה, ו-240 שנים מאוחר יותר החזירו לעצמם הספרדים, תחת מלך קסטיליה פרננדו השלישי, את השליטה בקורדובה, והוא גם החזיר את הפעמונים לקומפוסטלה, היכן שהם נמצאים עד היום. השערים, לעומת זאת, אבדו.

ייתכן כי אלמנסור הבין לבסוף את אשר גרם, וכאשר שכב גוסס מפצע שספג במסע נגד אתר נוצרי אחר ב-1002, אמר מסורתית: "אילו הייתי משמיד את כל השטחים שהוכנעו על ידי, אילו באמצעות חורבן והרס הייתי יוצר מדבר של עשרה ימים לפחות בין הגבול הקיצוני שלנו לזה של הנוצרים, היינו יכולים למנוע את הסערה המתקרבת." ההרס הרב שזרע הוביל אף לאמרה הנוצרית כי עם מותו "נקבר בגיהינום".

בין אם אמר אלמנסור את הדברים או לא, הובילו בהמשך העימותים הפנימיים לחלוקתה של ח'ליפות קורדובה לשלושים ממלכות קטנות, ממלכות הטָאִיפָה ("פלגים") הראשונות. החלו גם עימותים עם בֶּרְבֵּרִים מצפון אפריקה אשר אתגרו את הסמכות של בית אומיה, ועם השתלטותם על קורדובה ב-1013 הם החלו לטבוח ביהודים והובילו לטבח יהודים גדול בגרנדה. בהמשך גרמו הפיצולים הללו להפסקת ההתעניינות בג'יהאד, מה שאפשר לנוצרים להתארגן. ח'ליפות קורדובה הגיעה לסיומה ב-1031, כאשר ח'ליף בית אומיה האחרון, הישאם השלישי, נאסר ונשלח לגלות ולא הייתה הסכמה על יורש.

באמצע המאה ה-11 כבר יכול היה מלך לאון פרננדו הראשון להפוך את הקערה על פיה ולדרוש כתגובה לג'יזיה מיסים מהממלכות המזרח תיכוניות השכנות. הוא הצליח להביס את ממלכות הטָאִיפָה של סרגוסה, בדחוס, טולדו ו-ולנסיה. ב-1064 הוא הטיל מצור מוצלח על קוימברה ולמעשה שחרר את מרבית פורטוגל. על כן, זכה פרננדו בתואר "הגדול". בנו אלפונסו השישי המשיך במדיניות דרישת המיסים, אשר מטרתה הייתה להחליש את אנדלוסיה בכדי שבעתיד ניתן יהיה להשיב את אדמות ספרד באמצעים צבאיים. כך הצליח ב-1085 אלפונסו לשחרר את טולדו, הבירה הויזיגותית העתיקה, ולמעשה להתחיל את הרקונקיסטה. לניצחון זה הייתה סמליות אדירה לשני הצדדים. כפי שאלפונסו הכריז:

"העיר, על פי שיפוטו הנסתר של אלוהים, במשך שלוש מאות שבעים ושש שנים הייתה מוחזקת על ידי המוּרִים שבדרך כלל השמיצו את שמו של ישו ... במקום בו העריצו אבותינו הקדושים את אלוהי האמונה, נאמר שמו המקולל של מוחמד ... נטלתי נשק נגד העמים הברבריים ... כיוונתי את צבאי נגד העיר הזאת ... וחשבתי שזה יהיה טוב בעיני האל, אם אני, אלפונסו, הקיסר, תחת הנהגתו של ישו, הצלחתי להחזירה לחסידי אמונתו, את העיר אשר אנשים רשעים בהדרכתו הרעה של מנהיגם מוחמד לקחו מהנוצרים."

[1] https://www.weeklyblitz.net/counterterrorism/islamic-state-orders-massacre-at-churches/

מקורות:

Watts, Henry Edward, The Christian Recovery of Spain: Being the Story of Spain from the Moorish Conquest to the Fall of Granada (711– 1492 A.D.), G. P. Putnam’s Sons, 1894.

Bertrand, Louis, The History of Spain. 2d ed., rev. and continued to the year 1945. London: Eyre & Spottiswoode, 1952.

Dozy, Reinhart, Spanish Islam: A History of the Muslims in Spain, trans. Francis Griffin Stokes, Goodword Books, 2001.

Fernandez-Morera, Dario, The Myth of the Andalusian Paradise, ISI Books, 2016.

O’Callaghan, Joseph F., Reconquest and Crusade in Medieval Spain, University of Pennsylvania Press, 2004.

Bonner, Michael, Jihad in Islamic History: Doctrines and Practice. Princeton: Princeton University Press, 2006.