הג'יהאד לספרד, חלק ה': המוואחידון, הכישלון באלארקוס והפלישה השלישית לספרד.
הג'יהאד לספרד, חלק ה':
המוואחידון, הכישלון באלארקוס והפלישה השלישית לספרד.
במאה ה-12 היה המומנטום בספרד עם הנוצרים לאחר שהצליחו הללו לשחרר כבר יותר ממחצית חצי האי האיברי. אולם שוב ההיסטוריה חזרה על עצמה. אנשי כת המוראביטון הג'יהאדיסטית הגיעו לספרד במאה ה-11 לאחר ששליטי ממלכות הטָאִיפָה של אנדלוסיה נתפסו כמנוונים וחילוניים מדי ועל כן אפשרו את ההתקדמות הנוצרית הספרדית בצפון. עתה, במאה ה-12, היו אלו המוראביטון אשר ספגו האשמות דומות מתושבי הערים הכבושות של אנדלוסיה, מה שסלל למעשה את הדרך לכת קיצונית עוד יותר של הג'יהאד מצפון אפריקה. אל-מוואחידון, כלומר מונותאיסטים שדוגלים ב-תווחיד - האחידות המלאה של האל שלהם - ובג'יהאד חסר רחמים כלפי המאמינים בכל ישות אלוהית אחרת, לרבות מאמיני השילוש הקדוש אשר לפי תפיסתם לא שונים מהפוליתאיסטים.
מקור כת המוואחידון הוא בתחילת המאה ה-12 אצל עבדאללה אבן תומארת, בֶּרְבֵּרִי מהרי האטלס. אבן תומארת טייל במדרשות של המזרח לפני שחזר למרוקו ב-1118 כמומחה גדול לשריעה. הוא קיבל הערכה גדולה על הידע הדתי שלו, והחל להראות סימנים מגלומניים ואף הציג עצמו לא רק כ-המהדי, הגואל האסכטולוגי, אלא אף כגלגול נשמות של הנביא עצמו. אל-מרקושי בן המאה ה-12, אשר הכיר היטב את מקורות המוואחידון, כותב כי הוא פנה לאנשי השבטים של אפריקה, והם כל כך הוקסמו על ידו והחלו ללכת אחריו שאם היה פוקד עליהם לרצוח את האבות והאחים שלהם היו עושים זאת ללא היסוס; החסידים שלו יכלו לשפוך דם בקלות ללא שום רגש וזה היה עניין של מה בכך עבורם, שכן זה היה בדמם ובטבעם עקב הסביבה שהתפתחו בה.
ב-1123 הקים אבן תומארת צבא אפריקאי גדול ואמר: "צעדו נגד הכופרים והמעוותים של הדת שקוראים לעצמם [המוראביטון], וקראו להם לבטל את הרגליהם הרעים, לשנות את המוסר שלהם, להתנער מכפירה ולהכיר באימאם מהדי חסר החטאים", דהיינו הוא עצמו. בכדי לחזק את הטענה כי הינו גלגול נשמות של הנביא דאג להשתמש במילותיו, וציין כי אם האויבים ישמעו לפנייתם הם יהיו אחיהם, אך אם לא יש להילחם בהם. חסידיו החלו לבצע פשיטות רבות, גם למרחקים ארוכים, תוך שהם הורגים גם מזרח תיכוניים אחרים אשר לא היו מבחינתם דתיים אדוקים וקנאים במידה מספקת. בדומה למה שקרה לאבותיו הבֶּרְבֵּרִים של אבן תומארת 400 שנים מוקדם יותר, עתה הוא בעצמו גרם לרבים להבין כי אם הם אינם יכולים לנצח אותו, עדיף להצטרף אליו.
אבן תומארת מת סביב 1130, אולם התנועה הקנאית שהקים המשיכה להתקיים אחריו. לאחר שכבשו והשתלטו על כל הבסיסים של המוראביטון בצפון אפריקה, והמנהיג שלהם עבד אל-מועמין הכריז על עצמו כח'ליף, פלשו המוואחידון לספרד החל מ-1146 ובהחלט הוכיחו כי הינם אכזריים ופראים קנאים הרבה יותר מכל קודמיהם אשר פלשו לחצי האי. הגמלים החד-דבשתיים עליהם ישבו המפקדים המכוסים בלבלו רבות את הנוצרים אשר לא היו רגילים למחזה כזה. כך החלה הפלישה השלישית לספרד. בדומה למוראביטון לפניהם, גם עתה הצליחו הפולשים החדשים להשיג מספר ניצחונות ראשוניים, לעצור את ההקדמות הספרדית דרומה, וכן לפתוח ברדיפה מסיבית של הנכבשים שהיו תחת שלטונם. ב-1164, כל אשר נותר מאוכלוסיית הד'ימי בגרנדה חוסל.
כפי שהיה תחת שליטי ממלכות הטָאִיפָה והמוראביטון, גם תחת המוואחידון היו חיי היהודים קשים יותר ויותר ככל שהג'יהאדיסטים התקדמו. ההיסטוריון המרוקאי של המוואחידון מוחמד אל-ביידק בן המאה ה-12 כתב: "מנהיג המוואחידון לאחר מותו של מוחמד אבן תומארת המהדי ... כבש את תלמסאן [במגרב] והרג את כל מי שהיה בה, כולל היהודים, למעט אלה שחיבקו את האסלאם ... [בסיג'ילמסה] מאה וחמישים אנשים נהרגו בגלל שנצמדו לאמונתם [היהודית] ... כל הערים במדינת המוראביטון נכבשו על ידי המוואחידון. מאה אלף בני אדם נהרגו בפאס באותה הזדמנות, ו-120,000 במרקש. היהודים בכל יישובי [המגרב נכבשו] ... נאנחו תחת העול הכבד של המוואחידון; רבים נהרגו, רבים אחרים המירו דתם; איש לא יכל להופיע בציבור כיהודי."
גם הרמב"ם, שנולד בקורדובה, נאלץ לברוח בשנות ה-60 של המאה ה-12 עקב היחס ליהודים. באגרת ליהודי תימן כתב: "ואתם אחינו, ידוע לכם שהקב"ה הפילנו במהמרות עונותינו בתוך אומה זו שהיא אומת ישמעאל, שרעתם חזקה עלינו, והם מתחכמים להרע ולמאוס אותנו, כמו שגזר עלינו יתברך 'ואויבינו פלילים'. ושלא תעמוד על ישראל אומה יותר אויבת ממנה, ולא אומה שהרעה בתכלית הרעה לדלדל אותנו ולהקטין אותנו ולמאוס אותנו כמוהם."
אל-מרקושי כתב כי מנהיג ההמוואחידון אבו-יוסוף קבע כי על יהודי המגרב להתלבש בצורה שונה שתבדיל אותם, כגון בגדים בצבע כחול-כהה, שרוולים ארוכים מידי וכיסוי ראש משפיל ולא מכובד.
האפיפיור אדריאנוס הרביעי פנה לנוצרים בבקשה לעזור להתמודד עם הגל הג'יהאדיסטי החדש והאכזרי ביותר שידעה ספרד עד כה. בתגובה, הרחיבו הממלכות הנוצריות את סמכותם של המסדרים הצבאיים וכן הקימו חדשים ומקומיים שנועדו לשמור על מבצרי הגבולות. הנזירים-הלוחמים הללו, אשר חיו במבצרים לאורך הגבולות, היו קו ההגנה הראשון. אלו הפכו להיות דומים למדינות הצלבנים וקיבלו חיזוקים ותגבורות מספרדים מקומיים, מתנדבים כגון חקלאים, רועים וד'ימי שהצליחו להימלט, ואשר צוידו בנשק קל והסתתרו ביערות לצורכי פשיטות על הפולשים מהדרום, כסוג של קבוצת אנשי רובין הוד של הרקונקיסטה.
הח'ליף של המוואחידון אבו יוסוף ייקוב אל-מנסור, אשר ניהל מסעות ג'יהאד מוצלחים נגד הנוצרים, נהרג בקרבות בשנת 1184. שנה מאוחר יותר גם אפונסו הראשון הלך לעולמו. תקופה זו של חוסר הנהגה הובילה לרגיעה יחסית ולמספר הסכמים, והרקונקיסטה נעצרה. במהרה החלו הנוצרים להילחם ביניהם, זאת חרף ההתקדמות של הג'יהאדיסטים וניצחונותיהם בפורטוגל ב-1190 ותפיסת אלקרס דו סל, השער לליסבון. המצב דרש את התערבותו של האפיפיור, ושלוש שנים מאוחר יותר הכריח סלסטינוס השלישי את הנוצרים להפסיק להילחם ביניהם ולהפנות את תשומת הלב למוואחידון.
כך הוקמה קואליציה נוצרית תחת הנהגתו של אלפונסו השמיני מלך קסטיליה, אשר חוזקה בידי מתנדבים מכל העולם הנוצרי. בפזיזותו, אלפונסו לא חיכה לתגבורות, מיהר להתקיף את הצבא הג'יהאדיסטי הגדול ממנו בהרבה תחת הנהגתו של הח'ליף אבו יוסוף, והציב את צבאו ב-אלארקוס, דרומית לטולדו. המנהיגים הג'יהאדיסטים, כהרגלם, הזכירו לאנשיהם כי יש להילחם עד הסוף שכן יזכו בשלל או בחיי גן עדן.
ב-18 ביולי 1195, המוואחידון, אשר נחו לפני הקרב והיו מסודרים לפי השבטים כל אחד עם דגלו, החלו את ההתקפה. הנוצרים המבולבלים תקפו בחוסר סדר ובוצרה מפוזרת, ואף הבריחו כמה מהמתנדבים שלהם. הפולשים העמידו פני נסוגים, אלפונסו נפל במלכודת והמשיך לרדוף אחריהם בזמן שהם איגפו את צבאו. הקרב היה אבוד. אלפונסו ביקש להילחם עד הסוף בכדי לפצות על הטעות האיומה שלו, אולם האצילים שלו משכו אותו מתוך הקרב. התבוסה באלארקוס הייתה פגיעה אדירה במאמצי הריקונקיסטה, המומנטום היה צפוי לחזור לג'יהאדיסטים וכן היה פחד מחזרה לימי אל-מנסור. ב-1197 הוטל מצור על מדריד. אולם שוב החלו מרידות בצפון אפריקה ואבו יוסוף לא הצליח לעשות שימוש מרבי בניצחון זה; הוא קבע הסכמים עם מלכי קסטיליה, נווארה ולאון, אשר בכל מקרה חזרו להילחם אחד בשני.
מקורות:
Watts, Henry Edward, The Christian Recovery of Spain: Being the Story of Spain from the Moorish Conquest to the Fall of Granada (711– 1492 A.D.), G. P. Putnam’s Sons, 1894.
Constable, Olivia Remie, (ed.), Medieval Iberia: Reading from Christian, Muslim, and Jewish Sources, University of Pennsylvania Press, 1997.
O’Callaghan, Joseph F., Reconquest and Crusade in Medieval Spain, University of Pennsylvania Press, 2004.
Fletcher, Richard, Moorish Spain, University of California Press, 1992.
