הג'יהאד לספרד, חלק ד': המוראביטון וגבעות הראשים הכרותים ב-סגראחאס.

 

הג'יהאד לספרד, חלק ד':

המוראביטון וגבעות הראשים הכרותים ב-סגראחאס.

אלפונסו השישי, מלך לאון וקסטיליה, שיחרר מהמזרח תיכוניים בשנת 1085 את העיר טולדו, הבירה העתיקה של ספרד הויזיגותית. בכך הוא החל באופן רשמי את הרקונקיסטה. כמעט מחצית מחצי האי האיברי חזר לידיים נוצריות. כתוצאה, ה-אמירים של האזורים הכבושים של אנדלוסיה, שליטי ממלכות הטָאִיפָה, אשר כבר היו בשלב זה מפולגים, נהנתנים ומנוונים שכבר לא התעניינו בג'יהאד ולא עקפו באופן מלא את השריעה, ספגו מכה מורלית קשה והיו חייבים לפעול שכן "יהירותם של הכלבים הנוצרים ... הייתה גדולה."

הם פנו לבני דתם הקנאים והפנאטיים בצפון אפריקה הקרובה, ה-מוראביטון, כת בֶּרְבֵּרִית שהקדישה את עצם קיומה לג'יהאד ואכיפת השריעה לאורך נהר ה-ניז'ר ונהר סנגל, ואשר השתלטה על מרוקו וסביבתה באמצע המאה ה-11. משמעות שמה הייתה "אלו המאיישים את ה-ריבאט" (מבצרים קטנים). המנהיג הקשיש שלהם היה יוסוף בן תאשפין, אדם אשר העביר את מרבית חייו במדבריות המקומיות של צפון אפריקה. נאמר כי הוא נחשף רבות לרעב ומחסור, ולא הייתה לו שום הערכה או חיבה לחיים או לתענוגות כלשהן. לבוש בבגד שחור אשר כיסה את כל גופו, לרבות הפנים למעט העיניים, קיבל השיח' בן ה-76 את ההזמנה מהאמירים לאחר ששמע על ההתקדמות הנוצרית בצפון, ופלש לאנדלוסיה עם כוחות רבים. אלו היו דומים יותר לג'יהאדיסטים הקנאים המקוריים שפלשו לספרד במאה ה-8 מאשר שליטי הטָאִיפָה ה"מתונים" יותר יחסית. אכן, היו המוראביטון בעלי תדמית קשוחה ומאיימת, ובדומה למנהיג שלהם נהגו לכסות את החלק התחתון של הפנים בכדי להגן על עצמם הן מרוחות המדבר והן "מרוחות רעות".

האמירים המוּרִים קיבלו במהרה את סמכותו של יוסוף בתקווה כי יעצור את המומנטום של "הכופרים", ועל כן פתחו בפניו את השער לג'יהאד בספרד. באוקטובר 1086 ניצבה קואליציה גדולה של אלפי מוראביטון ואנדלוסים תחת פיקודו של יוסוף מול צבאו של אלפונסו והאבירים שלו ב-סגראחאס, ליד בדחוס. גודל הצבאות אומנם לא ידוע, אך נראה כי הצבא הג'יהאדיסטי היה גדול פי 3.

כפי שכתוב כרוניקאי מזרח תיכוני: "כאשר נעמדו שני הצבאות אחד מול השני, כתב יוסוף לאלפונסו והציע לו אחד משלושת [התנאים] שנקבעו בחוק; כלומר אסלאם, מס או מוות ... עם קבלת מכתב זה, היה הכופר ממורמר מאוד. הוא נכנס לתשוקה אלימה ביותר והחזיר תשובה המעידה על המצב האומלל [של מוחו]."

ב-23 באוקטובר החלו הנוצרים במתקפה אל תוך חזית הצבא הג'יהאדיסטי, היכן שהוצבו האמירים האנדלוסים, בזמן שאת לוחמיו האפריקאים הציב יוסוף מאחור. הקרב במהרה "הפך לפראי מתמיד, וכבשי המלחמה בערו באלימות גדלה; המוות הראה את זעמו." כצפוי, החזית האנדלוסית החלה להתפרק והנוצרים תקפו עם זעם עולה.

התגובה הרגועה והמחושבת של יוסוף הוכיחה את הזלזול שהיה לו כלפי בני דתו "המתונים": "תן לשחיטה להימשך עוד זמן מה" אמר למפקד מודאג; "הם האויבים שלנו לא פחות מהנוצרים." ללא ספק, היה זה סנטימנט של אדוקים קנאים רבים כי הניוון הדתי הוא שהוביל למפלות לנוצרים בצפון. השיח' הוסיף כי באופן זה הנוצרים גם יתעייפו, "ואנחנו נביס אותם ללא מאמץ רב".

כך, במהרה הגיעו אלפונסו ואביריו אל העורף של המחנה המזרח תיכוני, אולם הם לא מצאו את יוסוף בשום מקום. מנהיג המוראביטון פיצל את כוחותיו לשלוש קבוצות, כאשר הראשונה נועדה לסייע לאנדלוסים המובסים, השנייה לתקוף את אלפונסו, והשלישית, אותה הוביל בעצמו, עקפה את שדה הקרב. אנשי הקבוצה השלישית "התקרבו עם תופים רועמים ודגלים מתנופפים", תקפו ישירות, שרפו ושחטו את כולם במחנה העורף של הנוצרים.

אלפונסו הבין כי האויב איגף אותו, וביצע טעות חמורה כאשר פקד על כוחותיו לחזור למחנה. האבירים נכנסו לקו הנמלטים מהמחנה שלהם והחלו להיפגע מאחור בגבם מהחרבות והחניתות של המזרח תיכוניים. הנוצרים גם התבלבלו עקב צלילי תופים לא מובנים וקבועים; הייתה זו למעשה טקטיקה חדשה של המוראביטון שבמסגרתה התקדמו הלוחמים בהתאם לצלילים. יוסוף המשיך לרכוב על סוסו לאורח הקווים של צבאו והבטיח שלל לשורדים וגן עדן למתים. כך, במהרה, גם הלוחמים המוּרִיים האנדלוסיים החלשים, אשר הוברחו מוקדם יותר, החלו לחזור אל הקרב. כרוניקאי לטיני כתב כי “האדמה רעדה מתחת לפרסות סוסיהם; השמש הוסתרה עקב ענני האבק העולים ממתחחת לרגלי הלוחמים; הרוכבים שחו בנהרות דם. שני הצדדים, בקיצור, נלחמו באיבה ובאומץ שווים." גם מקור מזרח תיכוני כותב: "ההמולה הסוערת של התופים, התנגשות תרועה ושופר, מילאה את האוויר; האדמה רעדה (תחת משקלם של הלוחמים), וההרים הסמוכים הדהדו את אלפי הצלילים המחרידים."

ברגע המתאים ביותר שחרר יוסוף אל הקרב את המשמר השחור - 4000 עבדים-לוחמים אפריקאים שואגים החמושים בחרבות קלות, כידונים, ומגנים המכוסים בעור היפופוטם. אלו הופנו ישירות נגד הכוח הספרדי החזק ביותר בו הוצבו אלפונסו והאבירים המוכשרים ביותר שלו. האפריקאים אכן הופעלו ביעילות, פגעו בסוסים של האבירים, ובעזרת החניתות גם ברוכבים עצמם. לפי מקור מזרח תיכוני:

"באמצע העימות תקף אלפונסו עם חרב בידו עבד שחור שכבר זרק את כל הכידונים שלו, וכיוון לראשו; אך השחור נמנע מהמכה, ובזחילה מתחת לסוסו של אלפונסו תפס את החיה ברסן; ואז, הוציא חג'אר [פגיון בצורת J] אותו לבש על חגורתו, פצע את המלך הנוצרי בירך, הכלי פילח שריון ובשר כאחד, והצמיד את אלפונסו לאוכף סוסו. אז הפכה הנסיגה [הנוצרית] לכללית, סופות הניצחון נשבו, ואללה שלח את רוחו למוסלמים והפך את הדת האמתית למנצחת."

אלפונסו הפצוע והעייף, ולאחר שאיבד לפחות מחצית מצבאו, נסוג יחד עם 500 אנשיו הנותרים, רובם ככולם פצועים. הג'יהאדיסטים רדפו אחריהם אל תוך הלילה והמשיכו לטבוח בהם. לפי אל-מקארי, אלפונסו "ברח משדה הקרב כמו הארנבת הפחדנית שנרדפת בידי כלבים, והגיע לטולדו מוכה, מדוכא בנפשו, ופצוע."

בינתיים, בשדה הקרב שהושאר מאחור, התרחשו זוועות. בהתאם לתבנית ההתנהגותית של 400 שנות גיבורים וח'ליפים מזרח תיכוניים, אשר חוזרת עד להתנהלותו של הנביא כלפי שבט בני קוריט'ה, "יוסוף פקד לכרות את ראשיהם של כל ההרוגים הנוצרים ולייצר מהם ערימות ענקיות". מדובר היה ב-2400 ראשים. "ומפסגות המינרטים המחרידים האלה קראו המואזינים ללוחמים המנצחים לתפילת הבוקר, שכעת עבדו בטירוף למראה הדריכה החייתית מתחת לשרידי אנוש, בשם אללה, הרחמן, והרחום.” לאחר מכן העביר האמיר את הראשים הכרותים לעגלות, ושלח אותן לממלכות אנדלוסיה כהוכחה לניצחון, וכאות אזהרה לכל מי שמתנגד לדתו.

יוסוף בן תאשפין נערץ עד היום על ידי מזרח תיכוניים רבים, בעיקר בקרב תומכי הג'יהאד, על ההצלחה הדתית שלו בקרב זה. אכן, למעט אולי קרב הירמוך, אין קרבות שזוכים לאהדה כה גדולה בהיסטוריוגרפיה המזרח תיכונית כמו קרב סגראחאס, אם כי בשפתם הם קוראים לו בשם אחר: "קרב א-זלאקה", דהיינו "חלקלק", עקב התנאים שנוצרו בשדה הקרב וכמויות הדם האדירות שנשפכו בו.

"שנים רבות לאחר ששדה הקרב היה מכוסה בכל כך הרבה גופות הרוגים, אי אפשר היה לעבור בו מבלי לדרוך על עצמותיו הנבולים של כופר כלשהו." העימות הוביל לכך שבמשך מאה וחצי השנים הבאות התרחשו אין ספור התכתשויות עקובות מדם בין שתי הדתות בספרד, והוא גם תרם רבות לקריאה למסע הצלב הראשון מספר שנים מאוחר יותר.

יוסוף נאלץ לחזור לאפריקה בכדי לדכא מרד וחזר עם צבא גדול ב-1089 תוך קריאה לשליטי אנדלוסיה להצטרף אליו. בשלב זה הבינו כבר צאצאי הכובשים המקוריים של אנדלוסיה כי האפריקאים הללו ברברים וקנאים מדי לטעמם. כך תקף יוסוף את טולדו בלעדיהם, אך חרף העובדה כי הביא להרס רב לאזורים מסביב, הוא לא הצליח שוב לכבוש את העיר. שוב שליטי הטָאִיפָה "המתונים" הואשמו גם בכישלון זה, ותושבי הערים הכבושות, מעודדים מהניצחונות של המוראביטון וספוגי הלהט הדתי שלהם, פעלו נגד האמרים הישנים ושלחו אותם לגלות.

חרף התבוסה, סירב אלפונסו לקבל את הנפילה ושלח הודעות לשליטי ספרד וצרפת, הזהיר אותם מהתקדמות המוראביטון, וביקש שישלחו תגבורות ועזרה. אחת ההודעות נשלחה גם ללוחם הקסטיליאני רודריגו דיאס דה ויוור. הייתה ביניהם אומנם היסטוריה שלילית ארוכה, אלפונסו הגלה אותו ורודריגו אף לחם "בגבורה" למען מושל טָאִיפָה סרגוסה וקיבל את הכינוי "אל סיד" ("האלוף"/"האדון"); אולם עתה הבין "אל סיד" את הסכנה האיומה שמהווים המוראביטון לעולם הנוצרי, ובלחימתו נגדם הקנה לעצמו את תהילת העולם והוא גם נחשב לגיבור הלאומי של ספרד. על שמו נקראת השירה האפית הספרדית Cantar de mio Cid - "הפואמה של הסיד"- המתארת את שחרורו את ולנסיה (עד לנפילתה שוב ב-1102) והוא השיג ניצחון גדול בקרב ביירן ליד גנדיה ב-1097.

שנתיים מאוחר יותר, עם מותו של "אל סיד", שלטו הספרדים כבר בשני שליש מחצי האי איבריה. המומנטום הג'יהאדיסטי של המוראביטון נשבר.

מצד שני, השליטים החדשים של אנדלוסיה מנעו התקדמות הנוצרית נוספת דרומה, אם כי היו בעיקר עסוקים בלספח לעצמם את מדינות הטָאִיפָה. עם הנפילה של סרגוסה ב-1102 השלימו למעשה המוראביטון את שליטתם על כל המזרח תיכוניים של אנדלוסיה, ויישמו שריעה נוקשה שהובילה לרדיפה קשה של נוצרים ויהודים ד'ימי והרס הכנסיות. ד'ימי רבים נרצחו או נמכרו לעבדות.

איש החצר והמשורר האנדלוסי אבן עבדון אל-יאבורי תיאר בסוף המאה ה-11 את מצבם של הד'ימי. כפי שכתב: אסור היה על המזרח תיכוני להיות עסאי של נוצרי או יהודי, ולא לנקות את האזורים שלהם. אסור לו לעבוד במשק של יהודים ונוצרים או להיות רוכב החמורים שלהם. אסור למכור בגדים אותם לבשו מצורעים, יהודים או נוצרים. אסור לד'ימי להתלבש בצורה יפה או מכובדת, ואסור לברך אותם לשלום שכן הם משתייכים ל"מפלגת השטן". הם מחויבים לשים סימן מזהה (טלאי?) המבדיל אותם כנוצרים או יהודים. יש לאסור על צלילי הפעמונים, ורצוי כי רופאים יהודים או נוצרים לא יטפלו במאמינים.

ד'ימי שעברו על ההנחיות יכלו להימכר לעבדות. ב-1126 אלפים נשלחו לעבדות במרוקו. אכן, עוד בתקופת ח'ליפות בית אומיה הפכה אנדלוסיה למרכז סחר בעבדים, ושפחות מין אפילו בגיל 11 נמכרו בהמוניהן, כמו גם בנים, שרבים מהם גודלו להיות חיילים-עבדים, בזמן שאחרים הפכו לסריסים בכדי לשמור על ההרמונות. שפחות בלונדיניות שנתפסו במהלך הפשיטות לצפון נמכרו במחירים גבוהים במיוחד, ועל רבות מהן מרחו המזרח תיכוניים צבע בכדי שיראו בהירות ובלונדיניות יותר בכדי שערכן הכספי יעלה. במאה ה-11 הפכו שווקי העבדים האנדלוסיים לחשובים ביותר בכל העולם האסלאמי לאחר ששני השווקים האחרים - דרום-מזרח אירופה ומרכז אסיה - התרוקנו, בעיקר לאחר שהטורקים המירו את דתם ולא יכלו למכור יותר אחד את השני.

המצב נותר על כנו עד 1118 כאשר החל אלפונסו הראשון מלך אראגון - אשר קיבל את הכינוי "הלוחם" - ברקונקיסטה נוספת. מסע צלב זה תקף את עמק נהר האברו, ובעזרתם של הפרנקים הווטרנים של מסע הצלב הראשון הצליח לשחרר את סרגוסה באותה השנה. היה זה הניצחון הנוצרי הגדול ביותר מאז טולדו 33 שנים מוקדם יותר. אלפונסו המשיך את המסע אל תוך שטחם של המוראביטון, ולעתים קרובות חזר עם אלפי ד'ימי משוחררים. הללו התנדבו לאייש ולבנות את אזורי החזית שנותרו הרוסים.

המזרח תיכוניים הענישו כדרכם את המיעוטים שנותרו תחת שליטתם, בעיקר כאשר לא הצליח אלפונסו לשחרר את גרנדה. לאחר ש-10 אלף ד'ימי הצליחו לברוח לאזורים של "הלוחם", השאר סבלו מהחרמת רכושם, כליאה, מקרי טבח והוצאות להורג. אזורים שלמים רוקנו. אחרים הועברו לצפון אפריקה, בעיקר מרוקו, בה מצבם היה כה קשה שרבים העדיפו להמיר את דתם.

אלפונסו "הלוחם", אחד מגיבורי ספרד הגדולים בהיסטוריה אשר שחרר אזורים רבים, נפל בקרב ב-1134. אולם בתקופה זו תחושת תגובת הנגד הידועה כ"מסעי צלב" כבר הייתה נפוצה באירופה עצמה, ורבים הצטרפו לתנועה בספרד. אלפונסו השביעי, מלך לאון, הוביל מהלכים צבאיים מוצלחים בצפון אנדלוסיה ב-1138. אפונסו אנריקש הביס את המוראביטון בקרב אוריקה ב-1139, אחד הניצחונות החשובים ביותר, ולאחריו הפך אפונסו למלך פורטוגל הראשון.

ב-1146 כבר החלו הנוצרים להתקדם באופן חסר תקדים, ואפילו החזירו אליהם לתקופה קצרה את קורדובה. שנה מאוחר יותר, בעזרת צלבני מסע הצלב השני האנגלים, הסקוטים, האנגלו-נורמנים והפלמים, הם שחררו את טורטוסה, ליסבון ו-אלמריה. באופן אירוני, בזמן שקיים זלזול במסע הצלב השני עקב חוסר ההצלחות שלו במזרח, קרוב לוודאי כי שחרור ספרד לא היה מתאפשר בלעדיו.

מקורות:

Fernandez-Morera, Dario, The Myth of the Andalusian Paradise, ISI Books, 2016.

Watts, Henry Edward, The Christian Recovery of Spain: Being the Story of Spain from the Moorish Conquest to the Fall of Granada (711– 1492 A.D.), G. P. Putnam’s Sons, 1894.

Fregosi, Paul, Jihad in the West, Prometheus Books, 1998.

O’Callaghan, Joseph F., Reconquest and Crusade in Medieval Spain, University of Pennsylvania Press, 2004.

Fletcher, Richard, Moorish Spain, University of California Press, 1992.

Carroll, Warren H., The Building of Christendom, Christendom College Press, 1987.