הג'יהאד לספרד, חלק ב': פלגיוס והזרע שנזרע בקרב קובאדונגה.

הג'יהאד לספרד, חלק ב':

פלגיוס והזרע שנזרע בקרב קובאדונגה.

ב-28 במאי 722 (או 718 לפי היסטוריונים מוקדמים יותר) התרחש אחד הקרבות החשובים אך גם הפחות מוכרים בהיסטוריית התנגשות התרבויות, שכן ההשלכות שלו הגדירו למעשה במשך 800 השנים שבאו לאחר מכן את הלך הרוח של ה"דו קיום" בספרד בין הנוצרים לג'יהאדיסטים. היה זה "קרב קובאדונגה" אשר התרחש באזור רכסי הרי פיקוס דה אירופה בצפון ספרד.

עשר שנים קודם לכן, הג'יהאדיסטים "פלשו באכזריות בכדי להרוס את ספרד", כפי שנכתב בכרוניקה של 754. הם "הרסו ערים יפות, שורפו אותן באש; צלבו אצילים ואנשים חשובים; ושחטו בחרב צעירים ותינוקות."

לאחר שהביסו את האצילים הויזיגותים של ספרד בקרב גואדאלטה - "מעולם לא היה במערב קרב עקוב מדם גדול יותר" כתב הכרוניקאי אל-חאכם, מכיוון "שהמוסלמים לא משכו מהם [הנוצרים] את הסימיטרים שלהם במשך שלושה ימים" - המשיכו הפולשים להתקדם צפונה אל תוך ספרד. הם "לא עברו בשום מקום בלי להרוס אותו ולקחת את עושרו, כי אללה הכל יכול הכה באימה את לב הכופרים".

התנהלות מזוויעה כזאת הייתה בהתאם לספר הקודש שלהם (כגון 3:151 או 8:12). לדוגמה, הם הרגו, בישלו והעמידו פנים, או לא, כי אכלו נוצרים, ושחררו אחרים אשר ברחו ובאימתם "הודיעו לתושבי אנדלוסיה כי המוסלמים ניזונים מבשר אדם"' בכך הם "תרמו במידה לא קטנה להגברת הבהלה בקרב הכופרים", כתב אל-מקארי. בניגוד לטענות הנשמעות לעיתים, ספרד לא נפלה בקלות, וגם הכרוניקאים של הפולשים מציינים כי "הנוצרים התגוננו במלוא המרץ והנחישות, וההרס שעשו בשורות המאמינים היה גדול". בקורדובה, למשל, מספר ספרדים הסתגרו בכנסייה; חרף העובדה כי "לא היו לנוצרים שום תקוות לגאולה, הם היו כה עקשנים שכאשר הוצע להם בטיחות בתנאי שיאמצו את האסלאם, או לשלם את הג'יזיה, הם סירבו להיכנע והכנסייה הועלתה באש, כולם נספו בלהבות", כתב אל-מקארי. חורבותיה של כנסייה זו הפכו למקום של "הערצה גדולה" בקרב דורות מאוחרים יותר של ספרדים, עקב "האומץ והסיבולת שהפגינו למען דתם האנשים שמתו בה".

כך, נותר לספרדים רק לחיות תחת הכיבוש או לברוח להרים ולהסתכן ברעב וסכנות אחרות. פלגיוס מאסטוריאס (685-737), אשר שרד את קרב גואדאלטה והיה קרוב משפחה ונושא הכלים של המנהיג הויזיגותי אשר נפל בקרב זה, פעל לפי שתי האסטרטגיות. תחילה הוא נסוג צפונה, אך בהמשך הסכים להיות כפוף לשליט בֶּרְבֵּרִי מקומי בשם מונוזה (עות'מאן אבן נייסה). מונוזה לקח לעצמו את אחותו של פלגיוס, קרוב לוודאי נגד רצונו של אחיה. בתגובה הפסיק הנוצרי לשלם את הג'יזיה, ומונוזה שלח נגדו כוח גדול במטרה "לשים אותו בשלשלות" ולהענישו. פלגיוס נאלץ לברוח להרים שכן לא הייתה לו שום אפשרות להילחם בכוח כה גדול. הוא הצטרף לרבים אחרים אשר ברחו גם הם וכן חיפש אנשים נוספים לצרף אותם לקבוצתו. במקום זה בצפון-מערב ספרד, אשר נמצא באזורים המרוחקים ביותר של הרי אסטוריאס והיה למעשה המקום החופשי האחרון אליו ניתן היה לברוח מהפולשים, הכריזו הפליטים הנוצריים שנאספו על פלגיוס כמלכם החדש; הוא הפך לפלגיוס הראשון, וכך נולדה לה גם ממלכת אסטוריאס.

הכובשים לא חשבו תחילה שיתקשו רבות מול הממלכה הקטנה הזאת, ומרבית תשומת ליבם כבר הופנתה לכיוונה של צרפת. אולם כאשר גרמה קבוצת הגרילה הקטנה של פלגיוס ליותר ויותר קשיים, ואף הובילה לכך שמונוזה נאלץ לברוח מהאזור, הם החליטו סוף סוף כי יש לפעול בעניין. מונוזה חזר עם כוח תחת פיקודו של המנהיג אל-קמה. הפולשים החלו להקים במהירות עצומה צבא גדול מכל רחבי ספרד בכדי לשבור את "הכפורים". לפי המקורות הם הקימו צבא בן 180 אלף לוחמים והקיפו את ההרים של פלגיוס. הם שלחו את הבישוף או האציל בשם אופה, אשר כבר היה בשלב זה ד'ימי כנוע, זאת בכדי לקיים דיון עם פלגיוס בכניסה למערה עמוקה. הד'ימי אמר לו כי אם גם כל הצבא הגותי שנאסף הובס בגואדאלטה, איזה סיכוי יהיה לו בכלל על פסגת ההרים עם כוח קטן? הוא הציע לו להיכנע ולהפוך להיות כפוף להם כמוהו, ובכך לזכות בחיים הנוחים יותר יחסית כפי שהיו לו לפני שברח. המלך הנוצרי החדש ענה לו: "אני לא אחבור לערבים בידידות וגם לא אכנע לסמכותם". לאחר מכן ציטט פלגיוס נבואה מתוך הברית החדשה אשר הוכיחה את עצמה במשך 781 השנים שבאו לאחר מכן: "אֵיךְ נְדַמֶּה אֶת מַלְכוּת הָאֱלֹהִים אוֹ בְּאֵיזֶה מָשָׁל נַמְשִׁיל אוֹתָהּ? כְּגַרְגִּיר חַרְדָּל הִיא. כַּאֲשֶׁר זוֹרְעִים אוֹתוֹ בָּאֲדָמָה הוּא קָטָן מִכָּל הַזְּרָעִים עֲלֵי אֲדָמוֹת, אֲבָל לְאַחַר שֶׁנִּזְרַע הוּא צוֹמֵחַ וְנַעֲשֶׂה גָּדוֹל מִכָּל הַשִֹיחִים וּמוֹצִיא עֲנָפִים גְּדוֹלִים עַד אֲשֶׁר עוֹף הַשָּׁמַיִם יְכוֹלִים לִשְׁכֹּן בְּצִלּוֹ." הוא הוסיף: "ישוע הוא התקווה שלנו שבאמצעות ההר הקטן הזה שאתה רואה תוחזר רווחת ספרד וצבא העם הגותי ... עתה, אני סומך על רחמיו של ישוע המשיח, ואני מתעב את ההמון הזה ולא חושש ממנו. באשר לקרב שבו אתה מאיים עלינו, יש לנו תומך בדמות האב, כלומר האדון ישוע המשיח, המסוגל לשחרר אותנו ממעטים אלה." הד'ימי הבין כי הדיון הסתיים.

כך, בעמק כפר קובאדונגה - "מערת הגבירה" (מרים אם ישו) - שבצפון ספרד, התרחש הקרב במאי 722 (או 718). במתקפת פתע, זרקו המתגוננים מטח אבנים על המזרח תיכוניים אשר עברו במעברים הצרים, בהם הם יכלו לנוע רק במספרים קטנים, מה שהוביל לבלבול גדול בשורותיהם. בשלב הבא רצו פלגיוס וקבוצת 300 המורדים בלבד שלו מהמערות בהן הסתתרו ופגעו קשות באויב הגדול מהם בהרבה. אנשי ההרים, שקיבלו את המומנטום, רדפו עתה אחר המזרח תיכוניים אשר תחילה הצליחו לברוח וחיסלו גם אותם.

"מכה מכרעת פגעה בכוח ה-מוּרִי ... גאות הכיבוש המתקדמת נבלמה. הספרדים אספו אומץ ותקווה בשעה החשוכה ביותר שלהם; ותדמית המוסלמי הבלתי מנוצח נשברה."

לאחר הניצחון נפתחו מספר מסעות ג'יהאד נוספים במטרה לכבוש את ממלכת אסטוריאס, אך ללא הצלחה. "נוצרי הצפון לא ידעו את משמעות המנוחה, ביטחון או כל שירותי החיים." שטח הפקר נוצר באזור נהר הדוֹרוּ, אשר הפריד בין אזורי השליטה של שתי הדתות. ההרס הגדול שזרעו המזרח תיכונים הוביל לכך שהאזור קיבל את הכינוי "המדבר הגדול". הייתה זו חזית הג'יהאד שממנה בוצעו פשיטות כפעמיים בשנה לצורכי ביזה ותפיסת שבויים, והמזרח תיכוניים לא הסתפקו בלהקיף ולהרעיב את האזור, שכן לפי הקווים המנחים של דתם יש לזרוע טרור והם ביצעו מעשי טבח רבים. אזורים שלמים רוקנו. למעשה, ההרס הוביל גם לבירוא היערות שממנו סובל חצי האי עד היום.

אבן חידאיל מגרנדה כתב: "מותר לשרוף את ארצות האויב, את מאגרי התבואה שלו, את חיות המשא שלו - אם אין זה אפשרי שהמוסלמים ישתלטו עליו - כמו גם לכרות את עציו, להשמיד את הערים שלו, בקצרה, לעשות כל מה שעשוי להרוס אותו ולהרתיע אותו, ובלבד שהאימאם יראה אמצעים אלה כמתאימים, בכדי לזרז את האסלאמיזציה של אותו אויב או להחליש אותו. אכן כל זה תורם לניצחון צבאי עליו או לאלץ אותו להיכנע".

עדיין, אותו גַרְגִּיר החַרְדָּל כבר היה נטוע עמוק מדי. כפי שכתב ההיסטוריון הדגול אדוארד גיבון: "ניצוץ חיוני היה עדיין חי"; "כמה פליטים בלתי מנוצחים העדיפו חיי עוני וחופש בעמקי אסטוריאס; מטפסי ההרים הקשוחים הדפו את עבדי הח'ליף." יתר על כן, "כל מי שלא היה מרוצה מהשלטון המוּרִי, כל מי שנאחז בתקווה לתחייה נוצרית, כל מי שתיעב את מחומט, נמשך לחיי העוני והחירות."

באמצע המאה ה-8, "ניצוץ חיוני" זה התפשט והקיף את כל צפון מערב חצי האי, אזור אשר חזר לשליטה הנוצרית. במהלך מאות השנים שבאו לאחר מכן, הממלכות השונות אשר התאגדות סביב ההתנגדות לכיבוש, מה שבהמשך התאפיין כ"רקונקיסטה", התפתחו מתוך אותו גרגיר החרדל. "קובאדונגה הפכה לסמל ההתנגדות הנוצרית לאסלאם ומקור השראה לאלה שבמילים המיוחסות לפלגיוס ישיגו את ה'סאלוס ספאני', ישועתה של ספרד."

לאחר מאות שנות לחימה עקובה מדם, שוחרר לבסוף ב-1492 המעוז המזרח תיכוני האחרון בספרד - גרנדה. כל זה לא היה מתאפשר ללא ההתנגדות העיקשת של פלגיוס והגרגיר שזרע כמעט 800 שנים מוקדם יותר בקובאדונגה. הניצחון הזה הוא אם כך חלק מאוד חשוב מעברה של ספרד (ואירופה כולה) והוא נחגג בקביעות, אפילו במהלך שיאה של מה שנקרא באופן מוטה "מגפת השפעת הספרדית" ב-1918, בהשתתפותם של מלכי ספרד. אולם כיום הוא כבר פחות מוכר במערב לאחר שהוקרב על מזבח התקינות הפוליטית ומיתוס "תור הזהב" המזרח תיכוני לכאורה.

מקורות:

Wolf, Kenneth Baxter, Conquerors and Chroniclers of Early Medieval Spain, Liverpool University Press, 1990.

O’Callaghan, Joseph F., Reconquest and Crusade in Medieval Spain, University of Pennsylvania Press, 2004.

Watts, Henry Edward, The Christian Recovery of Spain: Being the Story of Spain from the Moorish Conquest to the Fall of Granada (711– 1492 A.D.), G. P. Putnam’s Sons, 1894.

Bertrand, Louis, The History of Spain, 2d ed., rev., Eyre & Spottiswoode, 1952.

Bostom, Andrew, (ed.), The Legacy of Jihad: Islamic Holy War and the Fate of Non-Muslims, Prometheus Books, 2005.

Fernandez-Morera, Dario, The Myth of the Andalusian Paradise, ISI Books, 2016.

Carroll Warren H., The Building of Christendom, Christendom College Press, 1987.