מלחמות הרדה, או מלחמות הכפירה.
מלחמות הרדה, או מלחמות הכפירה.
לפני מותו בשנת 632 הצליח הנביא לאחד את שבטי ערב תחת דגל אחד של הדת החדשה. ממשיך דרכו והחותן שלו, הח'ליף הראשון אבו בכר, דרש לאחר שהבטיח את מעמדו "לא לנטוש את הג'יהאד, העם מוכפש כאשר הוא נמנע מהג'יהאד." אולם לא כל מומרי הדת החדשה התרשמו רבות מהמנהיג החדש. היו שהכריזו על עצמם כנביאים, חשבו כי אין זה מכובד כי מי ששולט עליהם הוא רק היורש של הנביא, וקבוצות התנגדות קמו בכל רחבי ערב עוד אפילו כאשר היה הנביא במצב סופני אך בחיים. חלק מהשבטים הפורשים המשיכו לקיים את דתו של הנביא אך ביקשו שלא לשלם לאבו בכר את מס ה-זכאה או את ה-סדאקה ודחו את סמכותו, בזמן שאחרים דחו לגמרי את הדת החדשה עצמה. מוסלימה אבן-חביב ואשתו הכריזו על עצמם כנביאים חדשים של נווה מדבר יממה במזרח ערב. אל-אסוואד אל-אנסי בתימן ו-טולאיה בן חווואליד משבט אסד בצפון-מרכז ערב הכריזו גם הם על עצמם כנביאים, והחלו לדרוש נאמנות מקבוצות אחרות. ככלל, היו "נביאים" אחרים והשפעתם הפוטנציאלית מסוכנים מאוד תודעתית לממשיכי דרכו של הנביא המקורי.
שבטים ערביים רבים שהוכנעו בידי הנביא ראו עתה את מותו כהזדמנות לזכות שוב בחירותם. למעט שבט הת'אקיף ושבט קורייש, פרשו רוב השבטים האחרים או חלק גדול מחבריהם מהזרם המרכזי של הדת החדשה. הם הכריזו כי שבועת הנאמנות לנביא מתה יחד עימו ואין הם מחויבים לח'ליף בשום אופן. אבו בכר, מצדו, דחה גם את אלו שהסכימו לשמור על הדת החדשה מבלי להכיר בסמכותו או לשלם לו את המסים הנדרשים. הוא וחסידיו טענו כי שבועת האמונים לא ניתנה לאדם אלא לנביא אשר קבע כי מי שעוזב את הדת החדשה דינו מוות, וכי הדת הזאת שקיבלו עודנה קיימת ובתוקף. הוא הכריז על כל המורדים כ"כופרים" - "רדה" - שדינם הדתי הינו מוות, ובכך החל את "מלחמות הרדה" או "מלחמות הכפירה", אשר הובילו למותם של עשרות אלפי ערבים, בין אם בעריפת ראש, צליבה או שריפתם בחיים.
אבו בכר שלח את הלוחם והמנהיג הצבאי המוכשר ביותר שלו, ח'אלד אבן אל-וליד, בכדי להכניע את "הכופרים" ולהחזיר אותם לדת החדשה. הוא פקד על צבאו: "כאשר אתם נתקלים באחד ממקומות המגורים של העם, ואז שומעים בו את הקריאה לתפילה, יש להרפות מהם עד שתשאלו אותם מה הסיבה לכך שהיו עוינים. אבל אם אתם לא שומעים את הקריאה לתפילה, אז פיתחו בפשיטה של הרג ושריפה." "להרוג אותם בכל דרך, באש או בכל דבר אחר." אם הם לא ישלמו את המיסים יש "לפשוט עליהם ללא שום מילת" אזהרה.
בשלב הראשוני הוא תקף כנקמה, על תבוסה קודמת יותר לביזנטים, את השבטים אשר היו בספרת ההשפעה הביזנטית, אולם לא הייתה לצעד זה משמעות רבה.
ח'אלד בהחלט היה אסטרטג כישרוני אשר הוביל מערכה מוצלחת לאורך חצי האי ערב והכניע בקלות שבטים רבים, אך הוא היה גם בעל יכולות דיפלומטיות גבוהות והצליח להחזיר לדתו החדשה חלק גדול מהמורדים ובכך הגדיל משמעותית את כוחו, בזמן שהרג את אלו שסירבו לחזור אליה.
כוחותיו של ח'אלד הצליחו לתפוס גם את המנהיג הראשי של המורדים, מאליק אבן נוברה. מאליק הסכים אומנם לשבועה הדתית בכדי לחזור לדתו של הכובש, אולם ח'אלד בכל זאת ערף את ראשו ולקח את אשתו לעצמו. אפילו במַדִינָה, המטה הראשי של אבו בכר, התלונן הח'ליף העתידי עומר בן אל-ח'טאב לח'ליף הנוכחי על ההתנחלות הפסולה של ח'אלד כלפי מי ששוב המיר את דתו: "אויב האלוהים פגע בגבר מוסלמי, הרג אותו ואז תפס את אשתו." אבו בכר לא הגיב לסגנו.
ח'אלד חזר למַדִינָה כגיבור כובש תוך שהוא עוטף בטורבן שלו, כמזכרת לניצחון, את החצים שנורו עליו. עומר, לעומת זאת, הוריד את החצים ושבר אותם. "איזו צביעות, להרוג גבר מוסלמי ואז לתפוס את אשתו! אלוהים, הייתי רוגם אותך באבנים." ח'אלד פחד כי אבו בכר יצדד בעומר, אולם הח'ליף סלח לו. "הו עומר, אני לא אכניס לנדן חרב שאלוהים שלף נגד הכופרים."
ואכן, בהחלט עוד היה לו צורך רב בחרב זו. הג'יהאדיסטים פגשו בקרב את מוסלימה אבן-חביב ב-יממה והכריזו: "הו אנשי המוסלמים, אתם מפלגת האל, והם מפלגות השטן." אפשר שמוסלימה הושפע מהנצרות, לה הייתה עדיין השפעה באזור יממה, ואפשר שאף הציע לפצל את ערב בינו לבין כוחות הנביא. בקרב זה "הכופרים" הובסו, מוסלימה נהרג והמרד התפרק. בקרב בוזק'ה הביס ח'אלד בספטמבר 632 גם את טולאיה, אשר ראשית ברח כנראה לסוריה, אך מאוחר יותר חזר לדתו של הנביא ונלחם בעוז נגד הלא מאמינים בעיראק ומערב אירן.
כך, כשנה לאחר מותו של הנביא, ב-18 במרץ 633 כבר לא היו לממשיכי דרכו מתנגדים מקרב השבטים. אבו בכר פקד על ח'אלד להוציא להורג את כל הגברים של שבט בנו-חניפה החזק של מוסלימה. ח'אלד, במקום זאת, הגיע איתם להסדר וביקש מאחד ממנהיגי השבט לתת לו את הבת שלו לנישואין. המנהיג הזהיר אותו כי אבו בכר לא יאהב זאת, ובתגובה צעק עליו ח'אלד כי בכל זאת ייתן לו אותה. ואכן, במהרה הגיעה הודעה מהח'ליף בה הוא הזכיר את ההרוגים במלחמות הרדה: "האם אתה כל כך חופשי להתחתן עם נשים, בעוד שבחצר ביתך נמצא דמם של 1,200 גברים מוסלמים שעדיין לא התייבש?" ח'אלד חשד בהשפעתו של עומר, ואכן אחד ההישגים הגדולים של אבו בכר היה לשמור על שקט תעשייתי בין סגנו לבין הגנרל הגדול. עומר בהחלט דיבר אך ורק לזכותו של אבו בכר כי היה זה הוא, לא ח'אלד, אשר הוביל לניצחון נגד "הכופרים" בשם דתם, וכי לא היה יותר שום כוח מתחרה אחר בכל ערב. כמובן שבפועל היו מלחמות הרדה השתלטות ג'יהאדיסטית מחודשת על מה שכבר נכבש בעבר ואבד, והם תפסו שוב גם את עומאן ותימן בדרום.
עתה, שוב היו שבטי ערב מאוחדים כנגד "האחר". מלחמות הרדה הובילו אומנם לאבדות רבות, אך גם לעלייה בניסיון הצבאי ופיתוח יכולות לחימה אדירות אותן ניתן היה עתה לנצל לכיבושים חדשים. ממשיכיו של הנביא הפנו את מבטם אל מחוץ לחצי האי הערב, ומסע כיבושים אדיר נגד הנוצרים והפרסים חיכה בהמשך הן לעומר כח'ליף והן לח'אלד כמפקד צבאי.
מקורות:
Akbar Shah Najeebabadi, The History of Islam, vol. 1, Darussalam, 2000.
Fred Donner, Muhammad and the Believers at the Origins of Islam, The Belknap Press of Harvard University Press, 2010.
Abubakr Asadulla, Islam vs. West: Fact or Fiction? A brief Historical, Political, Theological, Philosophical, and Psychological Perspective, iUniverse, 2009.
