המלחמה עם הקומאנצ'י.
המלחמה עם הקומאנצ'י.
בימיה המוקדמים של רפובליקת טקסס היו אנשי שבט הקומאנצ'י האינדיאנים בין הפרשים הקלים הכישרוניים ביותר בעולם, כך שכמעט שום כוח אזורי לא הצליח להתמודד איתם. אולם עוצמתם נשברה לבסוף במאה ה-19 בעימות האכזרי שנקרא "מלחמת הקומאנצ'י".
השם "קומאנצ'י" הוא עיוות ספרדי למילה "קו'מא'טס" שהייתה בשימוש של הקבוצה האינדיאנית יוט, ומשמעותה היא "אויב" ו"זר" הפועל נגדנו. הקומאנצ'י עצמם, לעומת זאת, בדומה לרבים אחרים, קראו לעצמם "האנשים" או "העם" - "נומונוך" - והם השתייכו לקבוצת שושון של דרום איידהו המודרנית. במהלך המאה ה-16 הם עברו לדרום אוקלהומה. שם הם רכשו סוסים מהספרדים והפכו מעניים לדומיננטיים במערב אוקלהומה, צפון טקסס ומזרח ניו מקסיקו, אזור שהיה מושלם לטיפוח סוסים וצייד. אוכלוסייתם גדלה והגיע עד 30 אלף. עם כוחם העולה הגיעו גם הפשיטות על השכנים והם פגעו באפצ'י, פואבלו, ופאוני באריזונה, ניו מקסיקו וקנזס. הם תפסו שבויים במקסיקו וסחרו בהם, בזמן שלא הספרדים ולא הרפובליקה של מקסיקו הצליחו לעצור אותם. בסוף המאה ה-18 הם כרתו ברית עם שבט לוחמני אחר, הקיובה, אשר עזר להגדיל את היקף הפשיטות.
זמן קצר לאחר השתחררותה של טקסס ממקסיקו, חתמה הרפובליקה העצמאית הסכם שלום ראשון עם הקומאנצ'י, הסכם אשר לא היה לו סיכוי רב. הוא נחתם רק עם קבוצה אחת של הקומאנצ'י, לא הגדיר גבולות, והיו יותר מדי אמריקאים עשירים יחסית שגרו באזורים מבודדים והיוו מטרות מפתות מדי עבור הפושטים. הפשיטות היו יעילות בהתגנבותן ומדויקות, וקבוצות של עד 1500 אינדיאנים יכלו לנוע בחשאיות לאורך המישורים, כפי שעשו גם לפני כן נגד מטרות מסורתיות יותר כגון כפרים גדולים חסרי הגנה, אזרחים מקסיקניים ואינדיאנים אחרים. הללו פעלו בעיקר בעת ירח מלא, והזוועות שיצרו הובילו אף למונח "ירח הקומאנצ'י". הם לרוב רצחו את הגברים הטקסנים ושעבדו את הצעירים והנשים. הנשים שלהם עינו ועיוותו לרוב את הנשים האמריקאיות בכדי להפוך אותן לפחות מושכות. הן גם עינו לרוב את הגברים, הורידו להם את העור מהרגליים, קשרו לסוסים, ואילצו אותם ללכת עד אשר התמוטטו.
ב-1840, שנתיים בלבד לאחר אותו ההסכם, היחסים בין הצדדים כבר היו בשפל. משלחת של טקסס ארגנה פגישה עם הצ'יפים בסן אנטוניו במטרה לדון בהחזרת 200 שבויים אמריקאים ולקדם שיפור יחסים. אולם האינדיאנים הגיעו לפגישה עם שבוי אחד בלבד, וכן עם ילדה אמריקאית קטנה לה הם שרפו לחלוטין את האף, ואשר הייתה שבורה מהאלימות ומקרי האונס הקבוצתיים הרבים שעברה. החיילים של טקסס, אשר עוד לפני המפגש כבר כעסו על הפשיטות המזוויעות על האזרחים שלהם, הרגו בתגובה את הצ'יפים, ופתחו באש על האחרים. הקומאנצ'י ראו בכך בגידה גדולה, שכן מבחינתם אכזריות כזאת כפי שהפגינו ויחס מזוויע לשבויים היה דבר שבהרגל שלא אמור לעורר רגשות רבים. האירוע הזה, שנגרם עקב ההבדלים התרבותיים, הוביל לשנים רבות של איבה ושנאה, ובזמן שהקומאנצ'י פשטו גם על קנזס, את מלוא הזעם השנאה תמיד הפנו כלפי אזורי טקסס. כבר באוגוסט 1840 הם פתחו בהתקפה על שתי ערים, ובזמן שבאחת הובסו כי לא היו רגילים ללחימה עירונית, את העיר השנייה שרפו לחלוטין והיא מעולם לא שוחזרה. הערים הללו שכנו במרחק של מאות קילומטרים ממרכזם של הקומאנצ'י, וזה הציג את המרחק הרב שהם יכלו לנוע בו במהירות, לאורך אזורים פתוחים ולא ממוגנים.
הלחימה הזאת, אשר נמשכה כ-40 שנים עד שנות ה-70 של המאה ה-19, מחולקת לשלושה שלבים עיקריים. הראשון נמשך עד הצטרפותה של טקסס לאיחוד ב-1845, והתאפיין בלחימתם של האינדיאנים בטקסנים מקומיים שנתמכו בידי ממשלת טקסס. השני נמשך עד 1861 והיה סוג של מלחמה קרה במהלכו הצליחה הממשלה לבלום את הקומאנצ'י אך לא חיסלה את יכולתם לנהל לחימה. השלישי הגיע לאחר מלחמת האזרחים, בו הממשל הנקמני של תקופת השיקום ביקש לפגוע בדרום והתעלם מהתקפות מזוויעות של הקומאנצ'י על אזרחים חסרי נשק, ואף תמך באינדיאנים באמצעות קידום מדיניות כזאת או אחרת. היה זה רק לאחר שהאליטה עצמה הייתה תחת איום שהיא החלה לפעול לסיים סופית ב-1879 את האיום של הקומאנצ'י.
לאחר ההתקפה על שתי הערים הראשונות ב-1840 הקימו הטקסנים מיליציות ויחידות רנג'רים והצליחו להביס את האינדיאנים שביצעו זאת, בעיקר בזכות כלי נשק מתקדמים יותר. סיבה נוספת להצלחה זו הייתה המנהיגות הדינמית של נשיא טקסס מיראבו ב' למאר אשר היה נחוש לשים סוף ל"פראים העזים והבוגדניים המנהלים לוחמה אכזרית נגד תושבינו החשופים וחסרי ההגנה, רוצחים את הנשים והילדים, ומאיימים על כל קו הגבולות הלא מוגנים בשממה". לאחר ההצלחה הוא ניהל פשיטות תגובה נגד כפרי הקומאנצ'י בצפון טקסס ואוקלהומה, אשר תפסו אינדיאנים רבים לא מוכנים. למאר ראה את העימות כקונפליקט בין תרבויות ולא ריחם על הקומאנצ'י, בניגוד לשבטים פחות לוחמניים. למאר פיתח אסטרטגיות התקפיות והגנתיות; הרנג'רים יכלו להביס קבוצות גדולות ומנעו פשיטות עוצמתיות על הישובים, בזמן שאנשי המיליציה של הישובים בטקסס הגנו מפני פשיטות קטנות. השיטה לא הייתה מושלמת, אך הפשיטות קטנו בהיקפן והיו לא מעט פעולות נגד. בניגוד לספרדים והמקסיקנים המותקפים, היו אנשי טקסס מאורגנים, מאוחדים ובעלי קישורים יוצאים מהכלל ביכולות הפעולה והלוגיסטיקה שלהם. עד לתחילת ההתקפות שלהם על טקסס, הקומאנצ'י מעולם לא חוו פעולות תגובה כגמול על התוקפנות שלהם, ולא סבלו מהרס הכפרים שלהם. הם היו תלויים בעונות צייד הבופאלו והמוגבלויות שנלוות לכך, בזמן שהטקסנים יכלו לפעול בכל עונות השנה. בין 1838 ל-1840, כרבע מכוח הלחימה של הקומאנצ'י כבר חוסל.
מה שמנע את ההכרעה הסופית היה המצב הגאופוליטי והמצב הכלכלי הירוד של טקסס, אשר נאלצה לפעול בכמה חזיתות במקביל, לרבות נגד תוקפנות מקסיקנית. ב-1845 הצטרפה טקסס לארה"ב והרנג'רים היקרים להחזקה ותפעול הוחלפו בחיילים פדרליים. הללו נשלחו תחילה למבצרים לאורך החזית ולא יכלו למנוע את התנועה האינדיאנית או לבלום את קבוצות הפשיטה. לשם כך נשלח לטקסס כוח פרשים שהצליח למנוע מספר פשיטות. בנוסף, אלפי קומאנצ'י נפגעו ממגפת הכולרה שהופיעה בעקבות הבהלה לזהב. האמריקאים החלו להרחיב את הגבולות ולהוסיף יישובים. כך, בשנות ה-60 היו הקומאנצ'י על סף תבוסה מוחלטת, אך ניצלו לבסוף בזכות מלחמת האזרחים. החיילים הפדרליים והדרומיים עזבו והשטח נפתח שוב והופקר לפשיטות האכזריות, אשר כהרגלן כללו אונס, ביזה ועינויים. אולם הוואקום הוסיף נדבך נוסף: האינדיאנים יכלו עתה לגנוב גם את הצאן של הטקסנים, ובהמשך למכור אותו לסוחרים ספרדיים בתמורה לרובים; כך הם ביטלו למעשה את העדיפות הצבאית הטכנולוגית של טקסס. ממשלת תקופת השיקום של שלאחר המלחמה ירשה אם כך איום קומאנצ'י חמור ואכזרי עוד יותר, אך לא לקחה אותו ברצינות. אנשי האליטה הצפונית ששלטו התעניינו יותר בלהפוך עצמם לעשירים על חשבון הדרומיים המקומיים מאשר להגן עליהם מפני התוקפנות האינדיאנית. בשנות ה-70 מאות אנשים נרצחו, ואלפים החלו לנטוש את החזית והחוות ולגרום בכך לדילול הישובים. אלו שנשארו הפכו את מקום המגורים שלהם למבצר. עד שנות ה-80 לא ניתן היה בכלל ליישב את צפון טקסס.
כל עוד מקרי הרצח המשיכו להתרחש, הממשלה, בדומה לתקופות המודרניות, ביקשה לקדם תכניות מפלת, רווחה והטמעה. במהלך המלחמה האחרונה אשר נמשכה בין 1865 ל-1879, פורקו אנשי טקסס מנשקם על ידי ממשלת תקופת השיקום, ונאסר עליהם חוקית לבצע כל פעילות כנגד הפשיטות האכזריות. כל אשר נותר להם היה להפוך לדורשי נדבות של שלטון עוין, אשר מצדו אף מנע הוצאות להורג של אינדיאנים אשר היו אחראים למקרי רצח. אולם באופן אירוני, מקרי הרצח הללו הובילו לבסוף להתערבות של הצבא הפדרלי. בצפון ומזרחית למיסיסיפי התוקפנות של האינדיאנים נפתרה באמצעים אלימים יותר מאשר בדרום. בדרום היה ניסיון הומאני יותר לפתרון הבעיה, כגון במקרה של שבט הצ'רוקי, עימו היה עימות ארוך בג'ורג'יה' השבט הועבר למקום אחר בכדי למנוע מלחמה ושפיכת דמים בין שתי תרבויות שונות מדי, ואפילו צ'יף של הצ'רוקי, סטנד ואטי אשר הפך לאחר מכן לגנרל בצבא הקונפדרציה, תמך במהלך הזה והוביל את אנשיו מערבה.
בקונטקסט זה, ברור מדוע לאחר מלחמת האזרחים קבוצות רבות ביקשו לקדם אמצעים לא אלימים, בעיקר אלו שכבר לא סבלו מהאינדיאנים בצפון. המשרד לעניינים אינדיאניים גם ביקש יותר שליטה על חשבון הצבא, והנשיא גרנט ביקש לשלב את האינדיאנים במקום להתייחס אליהם כאומות נפרדות. הוא הטיל על קבוצות דתיות שלוות המתנגדות למלחמות לעזור לקומאנצ'י להפוך לאיכרים המבקשים שלום, אך נראה, במבחן ההיסטורי, כי לתת משימה כזאת לקבוצות אנטי מלחמתיות הייתה טעות. הסוכן הדתי שנשלח לקומאנצ'י בפורט היל ב-1869 החל בתוכנית סוציאלית והקים בתי ספר, שטחים טובים והעניק הנחיות לחקלאות, וכן הקים תחנת רוח. האינדיאנים קיבלו גם קפה, סוכר, מצעים וחיי בטיחות, ונהנו מהגנת החיילים. אולם חרף ניסיון הסוכן לתרבת את הקומאנצ'י, מסורתם הייתה מלחמה ופשיטות; העושר מגיע אך ורק דרך המלחמה, והשיטות הללו של פציפיזם היו זרות ולא מספקות לדרך החיים שלהם. הם העדיפו ביזה מאשר נדבות הרווחה. כך הפכה פורט היל לבסיס ממנו יוכלו האינדיאנים לנהל מלחמה. ב-1871 הם כבר ביצעו קרקופים נגד האמריקאים, ולמעשה דחו את דרך השלום שהסוכן ביקש לקדם.
בדומה לתקופה המודרנית, גם במאה ה-19 אלו שחיו הרחק מהמתרחש האמינו שיודעים טוב יותר מאחרים את אשר יש לעשות. היה זה קל בפילדלפיה וניו יורק לקדם את הניסיונות ההומניים, אולם בחזיתות המציאות הייתה כמובן אחרת לגמרי. במינסוטה, תקפו אינדיאנים משבט ה-סו ורצחו מאות אמריקאים ב-1862, אשר בתגובה התאחדו בכדי לגרש את הפולשים מאזוריהם. בקולורדו, הנהיגו ב-1864 אנשי דת ומתנגדי העבדות כוח נגד שבט שאיין כמענה לפשיטות הרצחניות. באותה השנה המשיכו קרבות קשים נגד הקומאנצ'י בטקסס.
כך, קיבלו אנשי טקסס עזרה מאלו שהכירו את האינדיאנים מקרוב. באופן אירוני הגיעה העזרה מלא אחר מאשר הגנרל ויליאם שרמן, שמעולם לא האמין בעצמו במדיניות הפייסנית של גרנט. כאשר ביקר בטקסס ב-1871 לבחון את הנזק שגרמו הקומאנצ'י, גם השיירה שלו עצמו הותקפה, 7 נרצחו, קורקפו והושחתו. אחד מהם נרצח לאחר שנקשר לעגלה ואש הוצתה מתחת לראשו. שרמן שלח כוח אשר תפס שניים מהמנהיגים של ההתקפה זו, ושלח אותם למשפט בטקסס. המשפט הפך לבדיחה, ובזמן שרוצחים הורשעו בעונש מוות, הם לא הוצאו להורג שכן הפכו לכלי במשחק ומאבק פוליטי. גרנט ביקש להמיר את העונש במאסר עולם, ושני האינדיאנים שוחררו לבסוף לאחר פחות משנה בכלא. הדבר הוביל למהומה ציבורית גדולה, ואפילו גרנט הבין כי יש לפעול בנחרצות נגד האלימות האינדיאנית והעביר את המושכות לקולונל רנאלד ס. מקנזי. מקנזי הבין את הצורך והיעילות של מקלע גאטלינג ועשה בו שימוש רב שכן היה אפקטיבי במיוחד נגד כוחות גדולים. הוא היה אדם קשוח אשר הכיר בזוועות של מלחמות, נכנס עמוק אל תוך שטחם של הקומאנצ'י, ורדף אותם אפילו אל תוך מקסיקו. אנשיו אף פגעו במקרים מסוימים בנשים וילדים. הוא לקח שבויים מכל קבוצות האוכלוסייה, מה שחייב את כוחות הלחימה של הקומאנצ'י לנוע ביחד עם כל הכפר שלהם. יתר על כן, אנשי המיליציה המקומיים נפגעו רבות מהפשיטות של האינדיאנים, ועל כן היו נקמניים יותר מהחיילים המקצועיים.
שיטה זו אפשרה לפתוח במערכה גדולה אחרונה באוגוסט 1874 כאשר הדף מקנזי את הקומאנצ'י אל המישורים הדרומיים של צפון-מערב טקסס ומזרח ניו מקסיקו. הם תפסו סוחר נשק ספרדי אשר אולץ לחשוף את מקומו של כפר קומאנצ'י גדול בקניון. מקנזי ואנשיו רכבו כל הלילה, פשטו על הקניון, הביסו את האויב ותפסו סוסים, מזון ואוהלים. הפגיעה באספקה והלוגיסטיקה אפשרה לאחר מספר ימים את ההכנעה של האויב. כך, בסוף 1875 איום הקומאנצ'י הופחת משמעותית. יתר על כן, מסילות הרכבת אפשרו את הגעתם של ציידי בופאלו אשר פגעו בעדרים בהם הקומאנצ'י היו תלויים, ואשר אף הצליחו בעזרת הרובים המתקדמים שלהם להביס גם את האינדיאנים עצמם. ב-1879 האיום כבר למעשה לא היה קיים, כוחם של הפושטים נשבר, מספרם ירד ל-1500, הם עברו לשמורה ומעלם לא חזרו לבצע שוב את הפשיטות האיומות נגד טקסס. שום טקסני מעולם לא פחד שוב מ"ירח הקומאנצ'י".
לקריאה נוספת:
T. R. Fehrenbach, Comanche: A History of a People, Anchor, 2003.
