על הגזענות, חלק יז - עקומת הפעמון.
על הגזענות, חלק יז - עקומת הפעמון.
פרסומו של הספר "עקומת הפעמון" ב-1994[1] מאת הכלכלן צ'רלס מארי מהמכון האמריקאי ליוזמות (AEI) והפסיכולוג ד"ר ריצ'רד הרנסטיין מאוניברסיטת הרווארד היה אחד האירועים השנויים ביותר במחלוקת במאה ה-20, בעיקר בכל הקשור לפסיכולוגיה דיפרנציאלית. הספר, המבוסס על מחקרים רבים, חוזר לדעות שהיו נפוצות יותר בעבר, ואשר כבר אינן מקובלות כיום: האינטליגנציה של האינדיבידואל נקבעת בעיקר בעת לידתו והינה הגורם המשפיע על התפתחות חייו. הספר תוקף למעשה את רוב המדיניות החברתית של העשורים האחרונים. השערורייה שיצר עזרה לספר להימכר ביותר מ-300 אלף עותקים.
במרכז הספר נמצא סקר רוחבי של נערים (NLSY), שהינו למעשה מחקר אדיר מ-1979 בו נבדקו יותר מ-12 אלף צעירים אמריקאים שנבחרו בקפידה בכדי לייצג את כל האומה. נראה כי מטרת הסקר הייתה להוכיח את התפיסה המודרנית יותר לפיה הפתולוגיה החברתית נקבעת עקב הרקע המשפחתי או הרקע הבית ספרי, והייתה התעלמות מלאה מגורם האינטליגנציה. נתוני מנת המשכל נאספו במסגרת הסקר לגמרי במקרה לאחר שהצבא ביקש להשתמש בסקר לצורכי עדכון מבחני הכניסה לשירות, ובכך אפשר לסקר לבדוק האם יכולה האינטליגנציה לאבחן את ההצלחה או הכישלון בחיים ללא קשר לרקע המשפחתי.
מחברי "עקומת הפעמון" טוענים בקפידה בספר כי האינטליגנציה הינה גורם מכריע, תוך שהם מציגים גרפים רבים. העקומה התלולה של אחד הגרפים מראה את ההשפעה שיכולה להיות לאינטליגנציה על המצב הכלכלי של הנסקר, בזמן שגרף אחר בעל עקומה עדינה יותר מראה את ההשפעה של המצב הסוציו-אקונומי של ההורים. לפי הגרף, אנשים בעלי מנת משכל ממוצעת הם בעלי 11% סיכוי להיות עניים במידה והוריהם השתייכו למעמד הנמוך ביותר, בזמן שאנשים ממעמד גבוה בעלי איי. קיו. ממוצע גם כן מורידים את הסיכוי הזה, ל-5% בלבד.
כך, האינטליגנציה, לדעתם, הינה חשובה בהרבה ממעמד ההורים. אנשים מרקע ממוצע ואינטליגנציה נמוכה היו בעלי סיכוי של 26% להיות עניים, בזמן שהאינטליגנטיים ביותר בעלי 2% בלבד. לפיכך משפיעה האינטליגנציה פי-13 על אפשרות העוני, בזמן שהרקע על פי-2 בלבד. עקומת הפעמון טוענת כי זה הוא גם הגורם החשוב ביותר על תחומים אחרים כגון פשיעה, רווחה, מַמזְרוּת, אבטלה וכו'.
82% מהעניים בסקר היו בעליי איי.קיו. מתחת לממוצע, כמו גם 90% ממקבלי הרווחה. ל-95% מהילדים החיים בעוני היו אימהות בעלות מנת משכל נמוכה, והורים כאלו נוטים להיות הורים לא טובים, אלימים ומזניחים. זהו כאמור הפקטור החשוב ביותר, ולפי עקומת הפעמון התמיכות בעניים ובמתקשים בבתי הספר מתעלמות מכך ובפועל הן לא יעלו את האינטליגנציה. זאת ועוד, טוענים מארי והרנסטיין שהמבקרים שלהם מודעים לכך ומחפשים דרכים להעלים עובדה זו, ועל כן הם עצמם מנסים להשתמש ביותר נתונים ומנתחים יותר מידע בכדי לתמוך בטענות שלהם. מנת המשכל יכולה אומנם לרדת עקב תזונה ירודה או חסך חושי, אולם לטענתם בסביבה ממוצעת לא ניתן לעשות רבות בכדי להעלות את האינטליגנציה הממוצעת, בטח שלא דרך תכניות בית ספריות מיוחדות.
אולם המחברים לא נעצרו כאן והפכו את ספרם לשנוי במחלוקת עוד יותר שכן פנו גם לתחום הגזע, אם כי לא ניכרת בספר שום שנאה גזעית הנראית לעין. באופן לא מפתיע, היה זה החלק הזה של הספר שקיבל את מלואה תשומת הלב, חרף העובדה כי הינו רק סיכום של מידע מוכר וקודם יותר. המעניין ביותר בבדיקתם הייתה ההשוואה של בעלי אותה מנת המשכל מגזעים שונים. למשל, בזמן שהקווקאזואידים צפויים פי 2.5 להיות בוגרי מכללות מאשר השחורים, שחורים בעלי איי. קיו. טיפוסי למסיימי מכללה (114) צפויים להיות בוגרי מכללות ב-36% יותר. יתר על כן, בזמן ששני שליש מהקווקאזואידים של הסקר צפויים לעבוד במה שהספר מכנה "משרות איי. קיו. גבוה", שחורים בעלי מנת המשכל הנדרשת (117) צפויים פי 2.6 להחזיק במשרות כאלו מאשר אמריקאים בעלי איי. קיו. דומה. נראה שיש כאן רצון להראות כי השחורים נהנים מהעדפות גזעיות. אולם ההעדפות המלאכותיות הללו לא מעלימות את הבעיות שנובעות מההבדלים הגזעיים; לדוגמה, השחורים בסקר צפויים פי 3.7 להיות עניים יותר מהאמריקאים, וההיספנים פי 2.6, כאשר הבדלים קטנים יותר קיימים גם במקרה של אי. קיו. זהה של 100. המשמעות היא שהחברה, או לפחות המעסיקים והאוניברסיטאות, נוטים להעניק למיעוטים הללו יחס מועדף; אולם רבים המיעוטים הללו לא מצליחים לנצל יחס מועדף זה וצפויים להיות עניים יותר מהקווקאזואידים בעלי אותה מנת משכל, כמו גם להגיע לבית סוהר או לחיות על רווחה. השחורים וההיספנים צפויים פי 5 ופי 2 בהתאמה להוליד ילדים מחוץ למסגרת הנישואין מאשר אמריקאים בעלי אינטליגנציה דומה.
הטענה של הספר היא שהפקטור שגורם להבדלים בין קבוצות בעלות אותה מנת משכל יכול אולי להסביר מדוע גם כאשר הקבוצות הגזעיות השונות מקבלות את אותו הציון במבחן הפסיכומטרי, השחורים בכל זאת מקבלים ציונים נמוכים יותר בלימודים במכללות עצמן. זאת ועוד, המידע הזה על ההבדלים הגזעים יכול לחזות לטענתם גם כשלים חברתיים בקרב המיעוטים, כגון שמירה על החוק, אי תלות באחרים, ילודה מחוץ לנישואין וכו'. במילים אחרות, גם כאשר השחורים וההיספנים אינטליגנטים כמו הקווקאזואידים הם עדיין מתנהגים אחרת מהם, מה שמרמז שההבדלים הגזעים עמוקים יותר מאשר רק בתחום האינטליגנציה, כגון רמת ההורמונים, דחיית סיפוקים ומשמעת עצמית, אולם "עקומת הפעמון" נמנע מלדון לעומק בשאלה זו. הגופים הפרוגרסיביים טוענים כמובן כי הבדלים אלו נובעים מהגזענות שבחברה, כאשר תומכי טענות הספר טוענים שהחברה דווקא מכירה מעל ומעבר ביכולות והכישורים של המיעוטים.
מארי והרנסטיין מצביעים על תובנה מעניינת נוספת מהסקר, לפיה הקבוצות הגזעיות השונות מקבלות כמעט את אותו גובה שכר העבודה. זה אומר שקיים יחס שווה מהמעסיקים וסותר את הטענה שהמיעוטים זוכים ליחס מועדף. עם זאת, הטענה של תומכי עקומת הפעמון היא שאם המיעוטים בעלי אותה מנת המשכל הינם פחות רצויים במקומות העבודה, עקב ההבדלים העמוקים יותר שהוזכרו לעיל, תשלום שכר זהה יוצר סוג של יחס מועדף; לכל הפחות, לטענתם, זוכים השחורים ליחס שווה אשר פוגע בטענות ל"גזענות" כאחראית להבדלים.
ממצא פרובוקטיבי נוסף עליו מצביעים מחברי עקומת הפעמון הוא בתחום הדיסגניקה, כלומר הניוון הגנטי. הם טוענים כי אנשים פחות אינטליגנטיים מולידים יותר ילדים מאשר האינטליגנטיים, וכן מולידים אותם בגילאים מוקדמים יותר; כך נוצר מצב בו נוצרים 5 דורות גדולים של פחות אינטליגנטיים, במקביל ל-4 דורות קטנים של אינטליגנטיים. מכיוון שאינטליגנציית ילדי נשות הסקר נבדקה גם היא, ניתן לדעת את היקף ההעברה של איי. קיו. נמוך מדור אחד לאחר. למשל, 20% מנשות מנת המשכל הנמוכה ביותר - מתחת ל-88 - הולידו 72% מילדים בעלי איי. קיו. מתחת ל-81.
עוד טוען הספר כי הבדלי אינטליגנציה גזעים רק הולכים ומתרחבים. הבדלי מנת משכל עם השחורים של אימהות הסקר עמדו על 13.2 נקודות, בזמן שבין הילדים נעמד כבר ההפרש על 17.5. ההפרש עם אימהות היספניות היה 12.2, בזמן שבמקרה של הילדים כבר עלה ל-14.1. מארי והרנסטיין מציינים כי מכיוון שההבדלים הם אך ורק בין האימהות ובין הילדים, לא כל אוכלוסיית הסקר, אין סיבה ברורה לעלייה בהבדלים. כך, אפשר כי הדיסגניקה מורידה את ממוצעת האיי. קיו. של ארה"ב בנקודה או שתיים בכל דור. מארי והרנסטיין בדקו את ההשפעה של הדרדרות זו על רמות הנכשלות החברתית. לפי אחד הגרפים, לדוגמה, ירידה של 3 נקודות בלבד מעלה את שיעור הנשירה מבתי הספר ב-14%, בזמן שעלייה ב-3 נקודות מורידה אותו ב-30%. על כן, גם לשינוי הקטן ביותר יכולות להיות השלכות אדירות.
מצד שני, אין "עקומת הפעמון" טוען לקשר בלתי נמנע בין מנת משכל נמוכה לפתולוגיה חברתית. הוא מצביע על עלייה אדירה בפשיעה וילודה מחוץ לנישואים בשנות ה-60 שהייתה כה פתאומית שלא ייתכן כי הייתה תולדה של תנועה דיסגנית הדרגתית. לפני העשור הזה, אנשים בעלי אינטליגנציה נמוכה הסתדרו בחייהם טוב יותר מאשר לאחריו. אפשר כי הכוחות החברתיים שעלו בעוצמתם פגעו באנשים בעלי איי. קיו. נמוך יותר מאשר בכל אחד אחר.
הספר דן בהקפדה על מספר נושאים נוספים, כגון האופן בו הדרישה אחר כלכלה מודרנית מפרידה את האנשים האינטליגנטיים משאר האוכלוסייה, הן בפן התעסוקתי והן במקום המגורים. הוא מראה כיצד הדרך הטובה ביותר עבור כל מעסיק למצוא את העובד הטוב ביותר היא באמצעות מבחן אינטליגנציה בן 12 דקות בלבד. הוא מציג את ההשפעה הפוגענית והשלילית של הגירה המונית ממדינות בעלות מנת משכל נמוכה. את התוצאות הרודניות לטענתו של ניסיונות השלטונות לכפות בכוח את השוויון על אנשים לא שווים. הוא כולל סיכום מפורט על האופן בו האפליה המתקנת באמת פועלת, ומתאר כיצד האופן בו משקיעים בתי הספר כל כך הרבה משאבים על הלא כישרוניים מוביל לפגיעה בבעלי היכולות הגבוהות.
בנושא הגזע, נראה כי המחברים חושבים שהוא לא יותר מאשר עיוות סטטיסטי. הם כותבים שאם המדינה תפסיק את הספירה והקטלוג לפי גזע ותתייחס לאנשים כאל יחידים, "הבדלי קבוצות יכולים לתפוס כראוי את מקומם הלא משמעותי בהשפעה על החיים האמריקניים." האם הם אכן מאמינים בכך או שפשוט מרגישים חובה לכתוב זאת במסגרת האווירה המודרנית? לא ברור.
באופן צפוי, זכה הספר למבול של ביקורות, והוביל לספרים רבים אשר טענו כי מבטלים את הטענות המוצגות בו. עלו גם טעונות כי המחקרים מתבססים על מחקרים של גזענים. לא הייתה אליו שום התייחסות חיובית פומבית, וכמובן שתקופת שלטונו של ג'ורג' בוש הבן כל הצעה למדיניות המבקשת להגביל את מדיניות הרווחה, לשלוט בהגירה, לא לעודד ילודה בקרב אימהות בעלות איי. קיו. נמוך, דרישה להעלאת סטנדרטים וחיסול אפליה מתקנת נדחתה על הסף. ככלל, לא נראה כי שינה הספר את דעתם של רבים מצד אחד, אלא רק חיזק את הדעות של התומכים מצד שני.
[1] Richard Herrnstein and Charles Murray, The Bell Curve: Intelligence and Class Structure in American Life, The Free Press, 1994.
