גורלם של הקופטים.
גורלם של הקופטים.
היה זה רק בפברואר 2015 שרבים במערב שמעו לראשונה אודות הקופטים, העם היליד המקורי של מצרים. 20 קופטים, ותושב גאנה אחד, נחטפו ב-סִירְתְ, לוב, וראשם נערף באכזריות על ידי אנשי המדינה האסלאמית לאחר שסירבו להמיר את דתם;[1] המקרה הפך למוכר היות וצולם, והסרטון הועלה לרשת האינטרנט. בסרטון נראה בבירור כיצד דוחפים הטרוריסטים את אצבעותיהם לתוך עיני הקופטים, מזיזים את ראשיהם לאחור, וחותכים את גרונם באמצעות סכינים. הנרצחים נשמעים צועקים את שמו של המושיע הנוצרי לפני מותם. חרף הסרטון, הבי.בי.סי. ביקש כהרגלו להקטין את ממדי זוועות הטרור הדתי ואף דיווח באופן כוזב כי 13 מהקופטים (שבפועל נרצחו) שוחררו.[2] מנהיג הקבוצה הזאת של המדינה האסלאמית, תוך שהוא מנפנף בסכין, נשמע אומר: "הו אנשים, לאחרונה ראיתם אותנו על גבעות מישור א-שאם ודאביק [האזורים הסוריים], קוצצים את הראשים שנושאים את הצלב במשך זמן רב. והיום אנחנו דרומית לרומא, על אדמת האסלאם, לוב, ושולחים מסר נוסף." הוא הוסיף: "אנו נלחם בכם עד שישוע יגיע, ישבור את הצלבים ויהרוג את החזירים" (האסכטולוגיות מיוחסות ל"ישו" המוסלמי - עיסא).
עם זאת, עוד הרבה לפי שהקופטים הפכו למוכרים עקב הטבח שעברו מצד המדינה האסלאמית, הם כבר נפגעו בהמוניהם במצרים עצמה, בין אם בידי אינדיבידואלים, המונים, קבוצות, ארגונים כגון האחים המוסלמים או החזית הסלפית, ואפילו רשויות ממשלתיות, אשר גם אם לא פגעו בהם פיזית קידמו אפליה שיטתית וממוסדת.
הרדיפות והדיכוי הללו מוצגים במערב הליברלי כסטייה מהנורמה, שכן הנרטיב המקודם הוא שהקופטים והמזרח תיכוניים שכבשו אותם ואת ארצם במאה ה-7 חיו בשלום זה לצד זה במשך מאות של שנים. גם העובדה שכיום מרכיבים כבר הקופטים, התושבים המקוריים של המדינה, פחות מ-10% מהאוכלוסייה אינה מדליקה נורה אדומה בקרב האידאולוגים. לא זו בלבד, מקדמי ההיסטוריוגרפיה של הד'ימי אף מעודדים את התפיסה הא-היסטורית שהקופטים הזמינו את הפולשים במאה ה-7 בכדי "לשחרר" אותם מה"עול" הביזנטי. תפיסות אלו מובילות לדעה כי הפוגרומים בקופטים הם תופעה זמנית ועכשווית בלבד הנובעת מעוני, בורות, ושבטיות - כל דבר אחר מלבד דת.
בספרו "חרב מעל הנילוס", מבקש אדל גינדי, אחד המייסדים של ארגון "סולידריות קופטית"[3] שנועד לחשוף ולפעול נגד הרדיפה הקופטית, לתקן את התפיסה השגויה והפסאודו-היסטורית הזאת ולהציג את האמת ההיסטורית.[4]
הספר עוקב אחר ההיסטוריה הקופטית החל מהכיבוש הג'יהאדיסטי של מצרים במאה ה-7 ועד העידן המודרני, תוך התבססות גדולה מאוד על המקורות והכתבים הקופטיים של אבות כנסיית מצרים, רבים מהם תורגמו לראשונה בספר זה. בזמן שהמקור המזרח תיכוני המוקדם ביותר אודות כיבוש מצרים, עבד אל-חכם, נכתב כמאתיים שנים מאוחר יותר, המקורות הקופטיים מסתמכים יותר על ההיסטוריה המתועדת שלהם. כמו כן, בהתבסס על המקורות הקופטיים, מציג הספר את הצד של המובסים ולא של המנצחים כותבי ההיסטוריה, הדומיננטיים יותר.
לא פחות חשוב, הספר עונה לטענות המערב הליברלי כי אין לדת שום קשר לרדיפה וסבלם של הקופטים. מאות עמודי הספר המתבססים על מקורות ראשוניים מראים כי הסבל העכשווי, הכולל שריפות, פיגועים ואיסורים על הכנסיות, התקפות ורדיפות אלימות ספוראדיות, חטיפות, אונס והמרות דתיות כפויות של נערות קופטיות, כמו גם מספר עצום של צורות אחרות של אפליה חברתית מושרשת, היו נחלתם של הקופטים כבר מאז המאה ה-7; לעתים היו הרדיפות אף בממדים גדולים יותר כגון תחת הממלוכים. כמו כן, הרודפים לא היו "קיצוניים" יוצאי דופן ולעתים קרובות אפילו המושלים, בין אם ערבים, כורדים, ממלוכים, פאטמים, או טורקים לקחו חלק פעיל בפגיעה.
בסוף כל פרק מנתח גינדי את הטקסטים המתורגמים, מראה את התמונה הגדולה, ומבקש למצוא פתרונות. כמו כן, הוא לא נרתע מלציין אינדיבידואלים קופטיים, לעתים קרובות מנהיגים דתיים, אשר שיתפו פעולה במידה כזאת או אחרת עם יחס זה כלפי בני עמם, תופעה אשר מתרחשת עד היום.
אחת השאלות החשובות עליה עונה הספר היא כיצד אחת המדינות הדתיות האדוקות ביותר עד המאה ה-7 החליפה לחלוטין את דתה? לא רבים כבר יודעים זאת כיום, אולם עד הפלישה הג'יהאדיסטית הייתה מצרים ביתם של כמה מהתאולוגים הגדולים ביותר של הנצרות הקדומה כגון קלמנס מאלכסנדריה, אוריגנס מאלכסנדריה, אבי הנזירות אנטוניוס הגדול והמגן הגדול של אמנת ניקיאה אתנסיוס הקדוש. הדידסקאליה, אסכולת אלכסנדריה, הייתה מרכז ההוראה הכנסייתי הגדול ביותר בעולם.
בסוף המאה ה-4 תיאר האירופאי יוחנן קאסיאן עד כמה הייתה מצרים נוצרית, וכתב שכאשר מטיילים מאלכסנדריה בצפון ללוקסור בדרום שומעים לאורך כל המסלול את תפילות ומזמורי הנזירים, המפוזרים במדבר, בין אם ממנזרים או מערות, וכן מסוגים שונים של נזירים.
ישנם ארכיאולוגים, כגון סטנלי ליין-פול הבריטי, שטען בתחילת המאה ה-20 כי היו אלו מיסיונרים מצריים אשר הביאו את הבשורה לאזורים המרוחקים של אירופה, שוויץ, אנגליה, ובעיקר אירלנד. הטקס המוקדם ביותר של הבשורה, המתוארך למאה ה-1, נמצא במצרים, כמו גם התמונה המוקדמת ביותר של ישו.
האסון הגדול שהביא עימו אלימות ורדיפות למצרים מתואר היטב בספר של גינדי. יש לציין, באופן בלתי נמנע ברוח התקופה, כי במידה ועולות טענות ל"אסלמפוביה" המופיעה לכאורה בטקסטים של הקופטים, חשוב לזכור כי גם המקורות המזרח תיכוניים מאשרים את המתואר בהם. תקי א-דין אל-מקריזי, למשל, היה היסטוריון חשוב מאוד שחי במצרים ותיאר את ההיסטוריה של המדינה. הוא מציג מקרה אחר מקרה של שריפת כנסיות, טבח בנוצרים ושעבוד נשים וילדים, לעתים קרובות תוך שיתוף פעולה עם הרשויות. הדרך היחידה לברוח מהזוועות הייתה להמיר את הדת. בעת תיאורו של רדיפה נוראית במיוחד מהמאה ה-11, מתאר אל-מקריזי, לצד מקרי טבח רבים, כי אלפי כנסיות נשרפו או הוסבו למסגדים, מספר שבהחלט מייצג את היחס המחפיר לקופטים. כפי שהוא עצמו כותב: "תחת נסיבות אלו, נוצרים רבים מאוד המירו את דתם".
עם זאת, אלימות פיזית לא הייתה הסיבה העיקרית לכך שמצרים החליפה את דתה. חשיבות אדירה נמצאת גם במערכת ה-ד'ימי, מערכת חוקים מפלה לצורכי שליטה בנתינים הכבושים, הנוצרים והיהודים. לפי ספר הקודש המזרח תיכוני: "הרגו אלו אשר לא מאמינים באלהים ולא ביום האחרון ולא יאסרו את אשר אסר אלהים ושלוחו ובאנשי הכתב אשר לא ישפטו משפט צדק עד יובילו לך שי ויכנעו מפניך" (9, כב). מערכת זו הטילה מסים כבדים כגון ה-ג'יזיה ו-הח'ראג', קידמה אי שוויון חברתי ומשפטי, ומספר גדול של הגבלות וקשיים נוספים אשר פעלו והשפיעו רבות על היהודים והנוצרים עשור אחר עשור, מאה אחר מאה; כך, עם הזמן, יותר ויותר קופטים המירו את דתם בכדי להקל מעט על מצבם ולהשיג סוג של תנאים הוגנים יחסית. בספרו "הכיבוש הערבי של מצרים" מ-1902 מתאר ההיסטוריון האנגלי אלפרד ג'יי. בטלר את "המערכת האכזרית של עידוד הנוצרים להמיר את דתם":
"אף על פי שבתאוריה הובטח חופש הדת עבור הקופטים תחת הכניעה [ד'ימי], עד מהרה התברר שהוא למעשה עגום ומעוות. שכן לחופש דתי, שהפך להיות מזוהה עם שעבוד חברתי ועם שעבוד פיננסי, לא יכולה להיות משמעות או חיוניות. עם התפשטות האסלאם נהיה הלחץ החברתי על הקופטים עצום, בעוד שנראה שהיה קשה יותר לעמוד בפני הלחץ הכלכלי, זאת מכיוון שמספר הנוצרים או היהודים שהיו אחראים לשלם את המס [ג'יזיה] פחת משנה לשנה [עקב ההמרות] ובידודם הפך בולט יותר ... נטליהם של הנוצרים הלכו והתעצמו פרופורציונלית ככל שמספרם פחת [כלומר ככל שנוצרים התאסלמו יותר, כך גדל הנטל על המעטים יותר שנותרו]. הפלא, אם כן, הוא לא שכל כך הרבה קופטים נכנעו לזרם שהעביר אותם בכוח גורף לאסלאם, אלא שכה רבים מהנוצרים עמדו בחוזקה כנגד הנחשול, וגם כל הסערות של 13 מאות השנים לא הזיזו את אמונתם מסלע יסודה."
זאת היא ההיסטוריה האמתית של אלו שהיוו 95% מאוכלוסיית מצרים עם כיבושה של אלכסנדריה ב-641. 10% הקופטים שעדיין חיים במצרים הם בוודאי שאינם סמל לסבלנות המזרח תיכונית. בזמן שחייהם של רבים נמוגו לאחר מאות שנות אלימות, זהותם הרוחנית והתרבותית של רבים הרבה יותר נמחקה לחלוטין עם ההמרה הדתית. וזאת היא האירוניה העצובה של מצרים המודרנית - רבים מאלו שרודפים כיום את הקופטים הינם צאצאים רחוקים של קופטים אשר נרדפו בעצמם. אם לא העמידות והנחושות של הקופטים גם המיעוט הקטן הזה כבר לא היה קיים, והנצרות הייתה לחלוטין נעלמת ממצרים כפי שקרה בשאר צפון אפריקה, אשר גם היא הייתה נוצרית אדוקה לפני כיבושי המאה ה-7 המאוחרת.
לפי אמנה בדבר מניעתו וענישתו של פשע השמדת עם של העצרת הכללית של האומות המאוחדות מ-1948, הן לחץ אלים והן לא אלים נחשבים לסוג של השמדת עם. "השמדה" ו-"גרימת נזק חמור, בגוף או בנפש, לאנשים הנמנים עם הקבוצה" הם סעיפים ראשונים של האמנה; סעיף נוסף הינו "העמדת הקבוצה בכוונה תחילה בתנאי חיים שיש בהם כדי להביא לידי השמדתם הגופנית, כולה או מקצתה", סוג של "השמדת עם בהילוך איטי".
זה בדיוק מה שעשו גם "תנאי עומר" - יצרו תנאי חיים עגומים, קשים ומשפילים בכדי לעודד את הקופטים עצמם לזנוח את מסורתם, תרבותם וזהותם בכדי לקבל את "ההטבות" של דתם החדשה, הכוללות מידה רבה של הפסקת רדיפות ואפליה, אם כי גם זה לא באופן מלא.
[1] https://www.christiantoday.com/article/the-21-the-story-of-the-coptic-christian-martyrs/131772.htm
[2] https://www.bbc.com/news/world-africa-30684526
[3] https://www.copticsolidarity.org/
[4] Adel Guindy, A Sword Over the Nile: A Brief History of the Copts Under Islamic Rule, Austin Macauley Publishers LLC, 2020.
