מה חשבו האבות המייסדים והמדינאים של ארה"ב על העבדות והגזע.
מה חשבו האבות המייסדים והמדינאים של ארה"ב על העבדות והגזע.
בדומה לבני האדם, גם האומות עצמן מספקות לעתים קרבות תיעוד חלקי בלבד של עברן, כאשר דווקא מה שהן מנסות להסתיר חושף הרבה יותר. הדבר נכון כמובן גם לגבי ארה"ב, שכן רבות מהדמויות ההיסטוריות האהודות ביותר שלה היו בוודאות נופלות כיום תחת קטגוריית ה"גזענות". לפי הסטנדרטים המודרניים, ללא ספק, אופן החשיבה שלהם היה כה בזוי, שכיום ניתן להגיע למידע הזה רק דרך ספרים מאוד ישנים אותם כמעט ולא ניתן יותר למצוא.
את הבעיות הגזעיות ירשה ארה"ב כבר עם הקמתה שכן העבדות כבר הייתה ממוסדת במדינה החדשה. בפילדלפיה, למשל, השאלה האם היו העבדים אנשים או רכוש הייתה הנסערת ביותר בוועדה החוקתית. נציגי המדינות בהן העבדות הייתה נפוצה יותר דרשו כי יש לספור אותם כאנשים בכדי שיהיו להן יותר נציגים בקונגרס, אולם לכל מטרה אחרת שייחשבו כרכוש. הפשרה לבסוף הייתה כי כל עבד ייחשב לשלוש חמישיות אדם. ג'יימס מדיסון, מהאבות המייסדים והנשיא הרביעי, לא היה הנציג היחיד שפחד כי העבדות תהיה המקור המרכזי לעימותים לאומיים בשנים הבאות.
בקונטקסט היסטורי, חשוב להבין כמובן שמשמעותה של ההתנגדות לעבדות לא הייתה קבלת השחורים כשווים פוליטיים או חברתיים. ללא ספק, גם אלו שהתנגדו למוסד העבדות בצורה החריפה ביותר מסיבות מוסריות היו בטוחים מעבר לכל ספק כי השחורים עצמם הינם גזע נחות שמעולם לא היה צריך להביא אותו לאמריקה. בנג'מין פרנקלין היה דמות יוצאת דופן בתקופתו שכן חשב כי השחורים אינם נחותים מבחינת האינטליגנציה; אולם גם חרף היותו האמריקאי "הליברלי" ביותר של תקופתו, גם הוא האמין כי האומה החדשה צריכה להיות אך ורק אנגלו-סקסונית, והתנגד לכל הגירה אחרת. פרנקלין גם חשב כי השחורים הם מאוד לא נעימים מבחינת המראה האסטטי, והיה אוסר עליהם להיכנס למדינה אך ורק מסיבה זו.
חמישה מתוך שבעה הנשיאים הראשונים של ארה"ב החזיקו בעבדים: וושינגטון, ג'פרסון, מדיסון, מונרו וג'קסון. כך, את 40 מתוך 48 השנים הראשונות של האומה, ניהלו אותה בעלי עבדים. ג'קסון אף ניסה את מזלו בסחר עבדים. ג'פרסון כתב בהרחבה ובבהירות כי השחורים שכנעו אותו כי הינם נחותים יותר אינטלקטואלית, אם כי חיפש במשך כל חייו שחורים מכובדים בכדי שיוכיחו לו אחרת. מדיסון ומונרו כתבו באופן דומה.
אכן, הדילמה הגזעית הייתה מרכזית מאוד בכל התקופה הזאת. ג'פרסון קבע באופן חד משמעי: העבדות הינה תופעה שלילית שלא צריכה להיות קיימת. מצד שני, בהיותם של השחורים נחותים לא ניתן לקבל אותם בחברה כאנשים חופשיים. על כן, הפתרון הנכון ביותר מבחינתו היה שיש לשחרר אותם ולהוציא מהמדינה. כל עוד היו השחורים בתוך שטח ארה"ב, חוסר המוסריות של העבדות היה הרע במיעוטו מאשר התוהו ובוהו של חברה מעורבת.
ג'פרסון כתב: "תפסנו את הזאב באוזניים ואנחנו לא יכולים להמשיך להחזיק אותו, ולא לשחרר אותו. הצדק בצד האחד של המאזנים, ושימור עצמי בצד השני."
באותו הזמן היו בארה"ב כ-750 אלף שחורים, וג'פרסון אף חשב לנכון להרחיב את סמכויותיו במידה וזה מה שדרוש בכדי להוציא אותם מהמדינה. הוא בחן מקומות שונים לצורכי הקמת "מושבות" למטרה זו, והגיע למסקנה שאפריקה ואיי הודו המערביים הם הטובים ביותר לשם כך. הוא ביטל כאפשרות את מרכז ודרום אמריקה היות והרגיש כי האירופאים יתיישבו לבסוף בכל היבשת ולא רצה לשים מכשולים מפני התרחבות זו.
בדומה לפרנקלין, גם ג'פרסון ראה את השחורים כלא יפים אסתטית למראית העין. הוא כתב שכפי שזה נורמלי לחלוטין להעדיף מבנה פיזי טוב עבור הכלבים והסוסים, יהיה זה גם טבעי להבדיל בין גזעים יפים ללא יפים. כמגדל חיות משק בעצמו, ידע ג'פרסון כי בעלי חיים צעירים מקבלים את המאפיינים של הוריהם. הוא חשב כי ניתן ליישם את העקרונות האאוגניים גם על בעלי החיים והשתעשעה עם הרעיון לפקח עם רביית בני האדם.
לפי הסטנדרטים המודרניים, ללא ספק היה ג'פרסון צבוע שכן החזיק בעבדים בזמן שגינה את מוסד העבדות (יש אף טענות שנויות במחלקות ולא מוכחות כי החזיק בפילגש שחורה, זאת בזמן שהחשיבם לנחותים, אולם גם היא הייתה רק רבע שחורה וזכתה לתיאורים של אישה יפה מאוד).
כמובן שלפי הסטנדרטים שלו עצמו ושל תקופתו, אין ג'פרסון החשיב עצמו כצבוע. אם ניתן היה להוציא את השחורים מהמדינה הוא ללא ספק היה מקריב רבות בכדי להוציא זאת לפועל. גם ג'יימס מדיסון אחריו היה תומך נלהב של הקמת מושבות לצורכי העברתם של השחורים. הוא העריך כי עלות הרכישה, ההעברה והקולוניזציה של השחורים תעלה כ-600 מיליון דולר, והוא היה מוכן למכור בין 200 ל-300 מיליון אקר של אדמות ציבוריות בכדי לגייס סכום זה. אולם הוא הרגיש כי בכדי לאשר לממשלה הפדרלית להעביר את השחורים קיים צורך בתיקון לחוקה, והוא חווה התנגדות עזה מצד בעלי העבדים והמדינות האמריקאיות בהן היא הייתה נפוצה יותר. לאחר שתי הקדנציות שלו בנשיאות הוא הקדיש את מירב מאמציו בחברת הקולוניזציה האמריקאית, ואף הפך לנשיא שלה.
החברה קיבלה בתקופה זו את תמיכתם של האנשים החזקים והמכובדים ביותר באמריקה. הנרי קליי קיים את המפגש הראשון שלה ב-1816. בין חבריה ומנהיגיה, לאורך השנים היו דמויות כגון ג'יימס מדיסון, אנדרו ג'קסון, דניאל ובסטר, סטיבן דאגלס, ויליאם סיוארד, פרנסיס סקוט קי, וינפילד סקוט, המוציא לאור מפילדלפיה מתיו קארי, נשיא אוניברסיטת הרווארד ומושל מסצ'וסטס אדוארד אברט, ושני שופטי בית המשפט העליון. מטרה החברה, כפי שהגדיר זאת הנרי קליי, הייתה "להיפטר מחלק חסר תועלת ומזיק, אם לא מסוכן, מאוכלוסייתה" של ארה"ב. החברה מעולם לא הצליחה לשכנע את הממשלה לעשות זאת, אך היה זה דרך מאמציה שהוקמה מדינת ליבריה כבית לעבדים המשוחררים. הנשיא ג'יימס מונרו היה תומך פעיל של הקולוניזציה וב-1824 תושבי ליבריה קראו לעיר הבירה שלהם "מונרוביה", כאות הוקרה למונרו.
חילוקי הדעות שקדמו למלחמת האזרחים לא היו האם השחורים צריכים להיות עבדים או חופשיים, אלא האם הם צריכים להישאר עבדים או שיש להוציא אותם אל מחוץ למדינה. אלו שביקשו רק לבטל את העבדות היו מיעוט שנתפסו לא רק בדרום אלא גם בצפון כלא יותר מחתרנים אשר מתערבים בכוח בעניינים הלא קשורים אליהם. לעתים קרובות הם הוכו או כוסו בזפת ובנוצות. באחת הערים של אילינוי, למשל, המונים הרגו ב-1837 עורך שתמך בביטול העבדות. גם עורך זה, אליג'ה לאבג'וי, לא היה תומך בשוויון לפי סטנדרטים מודרניים, וטען כי אחד היתרונות של ביטול העבדות הוא סוף לקשרים האינטימיים בין הגזעים, אותם כינה "יחסי המין העלובים, המבישים והמזוהמים". הוא נרצח מכיוון שביקש חירות עבור הגזע שלגביו רבים בצפון העדיפו שיישאר במצבו הנוכחי. כמובן שגם בדרום, מנוקדת מבט מודרנית, המציאות הייתה ש"הליברלים" היו בעד הגירוש בזמן ש"השמרנים" בעד המשך מוסד העבדות. הפערים בין הצדדים היו כה אדירים שהיה זה בלתי אפשרי לגשר ביניהם; לבסוף שום צד לא קיבל את אשר ביקש, ובמקום זאת קיבלו שניהם חברה רב-גזעית.
אברהם לינקולן היה התומך הגדול האחרון בקולוניזציה והעברתם של השחורים, אולם בניסיונו הנואש והמוצלח להציל בכוח את האיחוד ולמנוע את פרישתן של חלק מהמדינות, הוא קיבל החלטות אשר הפכו את אופציית הקולוניזציה להרבה יותר קשה ומורכבת. בניסיונו להשיג את תמיכת העולם ולמנוע ממדינות אירופה מלהכיר בעצמאות הקונפדרציה, הוא הוציא אל הפועל את הצהרת האמנציפציה, אשר הובילה למעשה לביטול העבדות. ברגע שהשחורים הפכו לאזרחים במקום עבדים, גירוש בכפייה הפך לאופציה פחות ריאלית. ללא הלחץ של המלחמה ושדות הקרב ואיום פירוק האיחוד לא היה לינקולן משחרר את העבדים מבלי לדאוג קודם כי יועברו למקום אחר. לפני, ואפילו במהלך המלחמה חזר לינקולן פעם אחר פעם כי ביטול העבדות ללא הקולוניזציה הינה אפשרות בלתי מתקבלת על הדעת. למעשה, אפילו בשעות האפלות ביותר של מלחמת האזרחים ניסה לינקולן פעמים רבות לקדם את פתרון הקולוניזציה. הוא שכנע את הקונגרס לגייס כספים בכדי לרכוש עבדים במחוז קולומביה ולשלוח אותם אל מחוץ למדינה. הוא הזמין משלחת מכובדים שחורים לבית הלבן – הפעם הראשונה ששחורים קיבלו הזמנה מסוג זה – וביקש מהם לשכנע שחורים אחרים ללכת להאיטי ומרכז אמריקה. הוא אפילו שקל להפוך את טקסס לסוג של מקלט עבור שחורים בכדי ששאר המדינה תהיה חופשיה מהם.
במידה וההתנקשות בחייו של לינקולן לא הייתה מתרחשת, סביר להניח כי היה מקדיש את שארית חייו או את שלטונו העריץ בכדי לקדם את הקולוניזציה. עתה שהסיעה שתמכה בעבדות הובסה, לא היה שום מחסום בפני רצונו לגרש אותם מארצו. במקום זאת, הן המלחמה הן האמנציפציה, אשר לא היו מתרחשות ללא הכפייה של לינקולן, הובילו לחברה המעורבבת שהוא ורוב האחרים פחדו ממנה.
מאז סיומה של המלחמה ועד התקופה המאוד מודרנית, התקשו מרבית הנשיאים למצוא פתרונות פשרה הולמים לבעיית הגזע, פתרונות אשר ג'פרסון ולינקולן היו בטוחים כי אינם קיימים. עד סוף תקופתו של אייזנהאואר המשמעות הייתה להכיר בנחיתות של השחורים מצד אחד, ולהתייחס אליהם בהוגנות מצד שני.
תאודור רוזוולט, למשל, האמין כי השחורים היו "גזע טיפש באופן מושלם", והאשים בצורה ממורמרת את הדרומיים על שהגדילו את מספרם. ב-1901 הוא כתב: "אין פתרון לבעיה הנוראית שמביאה לנוכחות הכושי ביבשת זו". "הוא כאן ולא ניתן לא להרוג אותו ולא לגרש אותו". הוא גם האמין כי האיטי סבלה רבות משלטון עצמאי של שחורים וכי עוד 100 שנות עבדות היו עושות לה רק טוב.
עדיין, בהיותם עתה חלק מהחברה המערבית, לא ניתן היה לשלול מהשחורים את כל הזכויות. רוזוולט הכיר בכך שכמה מהם הינם בעלי יכולות וכי ראויים למשרות ציבוריות. למרות שמעולם לא הקים מערכת לבחירה, הוא גם האמין שיש לתת לכמה שחורים את זכות הבחירה.
גם הסוציאליסטים המוקדמים לא היו בעלי אותה תפיסה ליברלית בתחום נושא הגזע עמה הם מזוהים כיום, לפחות תודעתית. ב-1903 ננזפה המפלגה הסוציאליסטית על ידי האינטרנציונל השני בגין חוסר האכפתיות שלה בדבר מקרי לינץ' נגד שחורים. האסיפה הסוציאליסטית הלאומית השיבה כי רק נפילת הקפיטליזם וניצחון הסוציאליזם יכולים למנוע את ההולדה והיווצרותם של "אנשים דגנרטים הראויים ללינץ'". לנו, התשובה הזאת הנראית אומנם חריגה, אך נראה שהיא סיפקה את הארגון הסוציאליסטי הבינלאומי.
בקונגרס המפלגה הסוציאליסטית של 1910, הועדה להגירה קראה ל"הדרה ללא תנאי" של הסינים והיפנים מהסיבה שהינם פרימיטיביים פוליטית ומכיוון שאמריקה כבר סובלת מהבעיה הכושית. מאוחר יותר, תחת נורמן תומאס, פעלה המפלגה לשוויון גזעי, אולם היה זה הרבה אחרי שיא השפעתה ב-1912. הסוציאליסטים של תקופה זו היו לרוב פועלים פשוטים בעלי אינסטינקטים של כאלו. במהלך שנות ה-20 המפלגה התפוגגה ורבים מחבריה הצטרפו לקו קלוקס קלאן המתחדש.
הנשיא וודרו וילסון היה תומך גדול של ההפרדה הגזעית, וכנשיא אוניברסיטת פרינסטון השתמש בתכסיסים מלוכלכים בכדי למנוע מהשחורים להתקבל. הוא פקד על הפרדה של משרדים ממשלתיים והופתע מההתנגדות של השחורים והליברלים. עם זאת, הוא קיבל תמיכה פומבית מנשיא אוניברסיטת הרווארד, צ'רלס וויליאם אליוט, האיש שהחזיק ביוקרה האינטלקטואלית הגבוהה ביותר במדינה. הוא קבע כי לא ניתן לדרוש מ"האדם המתורבת" לעבוד לצד "גברים שחורים ברבריים". עם זאת, וילסון כן מינה שחורים למשרות ממשלתיות כאשר חשב כי הינם ראויים לכך.
הנשיא וורן הרדינג סבל כל חייו משמועות כי סבתא רבה שלו הייתה בחלקה שחורה. הוא מעולם לא הצליח להשתיק את המבקרים שכן לא היה בטוח בעצמו לגבי העובדות, וייתכן מאוד כי השמועות אכן היו נכונות. כנשיא, הוא הוביל את העמדה כי גזעים שונים מעדיפים לחיות בנפרד. באחד הנאומים המפורסמים ביותר שלו הוא אמר: "אדם שחור לא יכול להיות אדם לבן ... עליו לחפש להיות, ויש לעודד אותו להיות, האיש השחור הכי טוב שאפשר, ולא החיקוי הכי טוב שאפשר של אדם לבן." הוא היה אחד הנשיאים הראשונים לקדם את התפיסה שהשחורים יכולים לקבל שוויון פוליטי וכלכלי אפילו אם נמנע מהם שוויון חברתי.
טרומן ואייזנהאואר המשיכו להיאבק עם רעיון חלקלק ולא פשוט זה. אולם לבסוף החליט טרומן כי בזמן שאזרחים פרטיים רשאים להפלות בתחום ההעסקה, הממשלה אינה יכולה. הוא ביטל את ההפרדה בכוחות המזויינים, חרף התנגדות עזה של חיל הים, ובכך כפה על אחרים את הערבוב החברתי ממנו הוא עצמו נמנע באופן אישי. גם אייזנהאואר האמין כי בזמן שהשחורים צרכים לקבל הזדמנויות כלכליות ופוליטיות, אין זה אומר שיש לכפות על הגזעים להיות ביחד, "או שכושי צריך לחזר אחר הבת שלי". עדיין, כאשר מושל ארקנסו לא מילא ב-1957 את הוראות בית המשפט לבצע אינטגרציה בבית ספר, אייזנהאואר נתן פקודה חסרת תקדים לשלוח חיילים פדרליים בכדי לאכוף את האינטגרציה, ובכך למעשה לקדם את החיזור הבין גזעי חרף מה שאמר בדבר בתו.
קנדי היה הנשיא הראשון להתכחש, לפחות באופן פומבי, לכל תודעה גזעית. הוא אף הרחיק לכת לתמוך בצורה מפורשת בזכות להתפרעויות, וקבע שאם הקונגרס לא יעביר חוקי זכויות האזרח, אין לשחורים ברירה אלא להשתולל ברחובות. בפועל, החוקים לזכויות האזרח התקבלו אך ההתפרעויות התרחשו בכל מקרה; החוקים הגדולים ביותר הועברו ב-1964 ו-1965, אולם המהומות החמורות ביותר התרחשו שנתיים מאוחר יותר.
קנדי החל למעשה עידן חדש ביחסים הבין גזעים של אמריקה, בו אין לגזע כל חשיבות. אולם עד היום המתחים בין הגזעים והבעיות הנלוות לכך עדיין קיימים. סביר להניח כי לא לינקולן ולא ג'פרסון היו מופתעים מכך אם היו רואים את המצב הזה, זאת בניגוד למדיניות הממשלתית, אשר ללא ספק הייתה נראית להם זרה לחלוטין. אכן, כל אדם קווקאזואידי כיום שהיה מביע רק קמצוץ קטן מהדעות שלהם לא היה מסוגל להחזיק בשום משרה פוליטית; בטח שלא את הנשיאות, לפחות עד 2021.
מקור:
Nathaniel Weyl and William Marina, American Statesmen on Slavery and the Negro, Arlington House, 1971.
