ג'ון סמית', פוקהונטס והישוב האנגלי הראשון בעולם החדש.
ג'ון סמית', פוקהונטס והישוב האנגלי הראשון בעולם החדש.
חברת וירג'יניה של לונדון לא התיימרה להיות שום דבר אחר למעט חברה למטרות רווח, ובעלת שלושה יעדים מרכזיים: חיפוש זהב, למצוא מעבר לאוקיינוס השקט במערב, ואם אפשר, גם להביא את הנצרות למקומיים. ב-1607 הגיעו לעולם החדש 105 המתיישבים הראשונים, גברים בלבד, אשר היו כה בטוחים שימצאו זהב שהם הסכימו להיכנס להסכם עם החברה שבתמורה לכרטיס לכיוון אחד וחלקה ברווחים; הם יצטרכו לעבוד בתנאי עבדות במשך שבע שנים ללא שכר וללא יכולת לעזוב. כוונתם הייתה להתייחס באופן חיובי למקומיים, ולהביא להם את הציביליזציה ואת הנצרות. אולם רוב הנאיביים הללו, אשר היו ממעמד שלא הכיר את עבודות הגפיים, ואשר ציפו למצוא אוצרות, חיים טובים ומקומיים מזמינים, לא שרדו גם את השנה הראשונה.
אפילו המסע לעולם החדש היה קשה, לקח להם מעל לחודשיים וחצי להגיע לאיי הודו המערביים, ולאחר מכן כחודש נוסף במסע של 2500 ק"מ צפונה לוירג'יניה. הם היו דחוסים בשלוש ספינות קטנות וצפופות יחד עם הצוות, ומגלה הארצות המפורסם ג'ון סמית', כנראה לאחר שהואשם כי הנהיג התמרדות של הנוסעים עקב התנאים הירודים, העביר את רוב זמנו במעצר, ואף כמעט והוצא להורג אילולא הכישרון שלו לצאת ממצבים מורכבים באמצעות דיבורים.
הספינות הגיעו למה שהפך להיות וירג'יניה ב-26 באפריל, ועגנו במה שהיום כף הנרי. במהרה פגשו המתיישבים את האינדיאנים, אירוע אשר מתועד היטב מהתקופה. לאנגלים היו כוונות מאוד טובות כלפי המקומיים, והם לא האמינו כי האירופאים היו טובים יותר מהמקומיים מכיוון שהפראיות הייתה מבחינתם לא יותר מנקודת התחלה ממנה החברות עולות ומתפתחות לכיוון המודרניזם; הם אף ראו את עצמם כפראים לשעבר אשר שודרגו עם הגעתם של הרומאים התרבותיים לבריטניה החל מהמאה ה-1 לפנה"ס, ובהמשך דרך הנצרות – תהליך שביקשו להקנות עתה לאינדיאנים. למעשה, הם אף ראו באינדיאנים כמשתייכים לזהות שלהם ושמשתנים מהם רק עקב השימוש הקבוע בצבעים, זאת בשונה למוּרִים או לאפריקאים השחורים שנתפסו כמשהו שונה.
האנגלים דאגו בהקפדה להתיישב אך ורק באזור לא מיושב, וביקשו לפתח עם האינדיאנים יחסי מסחר ושיתוף פעולה. אולם היה להם ברור שהאינדיאנים, עקב התרבות בה התפתחו והיחסים העונים שהיו בין השבטים השונים, ראו בהם כפולשים וסלדו מהם. ואכן, הבעיות נוצרו כבר מהיום הראשון. כאשר חזרו האנגלים לחוף הם הותקפו בידי קבוצת אינדיאנים ושניים מהם נפצעו. הם הצליחו להבריח אותם באמצעו הנשק המתקדם יותר אם כי לא פגעו באף אחד, וג'ון סמית', אשר צפה במתרחש, אכן תיאר שהנשקים של המקומיים יותר מדויקים ומהירים. ביום השני הם לא פגשו אינדיאנים למעט מחנה נטוש, אך לאחר מספר ימים הצליחו לייצר איתם קשרים, הגיעו להסכם, והאינדיאנים אף הזמינו אותם לכפר שלהם לארוחה ואף הציגו סוג של הצגת ריקודים אשר כללה צעקות, יללות, עיוותי פנים וכד'.
במשך שבועיים חיפשו האנגלים מקום להתיישב בו ופגשו מספר שבטים, כמה מהם עוינים, אך לא הייתה אלימות רצינית. ב-14 במאי הם בחרו במה שהפך להיות ג'יימסטאון, התיישבות הקבע הראשונה של אנגליה באמריקה. היה זה אזור של ביצות, עם יתושים, הרחק מאזורי ציד וחקלאות טובים, וללא מים הראויים לשתייה. הישוב החדש גם הוקם בעונה מאוחרת מדי למען עבודות חקלאיות. נשיא המושבה, אדוארד מריה ווינגפילד, הכריז כי מכיוון שפניהם לשלום ולשם כך באו, הישוב לא יקים חומה ולא יהיו אימונים בנשק. האינדיאנים ביקרו בהתחלה בישוב שכן התעניינו רבות בכלי המתכת השונים והמתקדמים שהמתיישבים ביקשו לסחור בהם, לרבות כלי נשק.
ג'ון סמית' שוחרר לאחר שהתגלו הוראות מאנגליה אשר דרשו כי יהיה במועצה השלטת, וכי נדרשו ידיים פועלות להקמת הישוב החדש. הוא לא הורשה תחילה להיות חלק מהמועצה, ולאחר שביקש משפט, בהצבעה הדמוקרטית הראשונה ומשפט המושבעים הראשון בהיסטוריה האמריקאית, זוכה סמית' מכל אשמה.
ביום הרביעי הגיע צ'יף אינדיאני עם 100 לוחמים חמושים וביקש לקחת לעצמו כלי נשק ללא כל תמורה, ולאחר התכתשות נאלץ לעזוב בזעם. זמן קצר לאחר מכן סמית' ו-22 אנשים נוספים יצאו למשימת החברה לחפש זהב ומעבר לאוקיינוס האטלנטי, ובמהלכה גילו את גודלה של אימפריית צ'יף פאּוהאטאן האינדיאנית. פאּוהאטאן היה צ'יף גדול בעל השפעה גם על שבטים שכנים, ושלט על מה שהיום כל מזרח וירג'יניה. הקבוצה לא מצאה זהב ולא מעבר, וכאשר הם חזרו להתיישבות גילו כי הותקפה על ידי האינדיאנים, ילד ומבוגר נרצחו, ועשרות נפצעו. הישוב הצליח לשרוד ולהימנע מטבח רק בזכות ירי תותחים מהם נהרג אינדיאני אחד. אלו היו ההרוגים הראשונים, בזמן שהישוב עוד לא היה אפילו בן שבועיים.
עתה הבין ווינגפילד שיש צורך להקים חומה ובנה כזאת עם תותחים. משלב זה התרחשו התקפות ספורדיות על הישוב, אם כי לא היו הרוגים עד אשר בסוף מאי נהרג אנגלי משישה חצים שנורו בו. האנגלים הבינו כי בזמן שלא כל השבטים הינם עוינים, שכניהם ה-פספהג שנאו אותם; הם אומנם הקימו את ההתיישבות בשטח ריק ולא מיושב, אך הפספהג בכל זאת חשבו כי אמור להיות שייך להם. בניגוד לתקוותם של האנגלים, היו אלו רק האינדיאנים המרוחקים יותר אשר היו יותר ידידותיים והמוכנים לסחור, ולא שכניהם הקרובים.
במחצית השנייה של יוני, הימאים, שהיו הפועלים היעילים ביותר, שטו חזרה. כאמור, המתיישבים לא היו רגילים לעבודות מסוג זה, ואפשר כי מסיבה זו העבודות במחנה הופסקו. הם היו בטוחים כי האוניות יחזרו עם מזון וסירבו לעשות דבר. המזון היה משותף ועל כן הייתה מוטיבציה קטנה למאמץ אישי. בקיץ החלו בעיות נוספות, ומי השתייה שהיו טובים באפריל הפכו למליחים ביוני. היתושים הביאו מלריה. האספקה החלה להיגמר והיציאה מהמושבה יכלה להוביל לרצח בידי האינדיאנים. אנשים החלו למות ממלריה ומחסור במזון, ולעתים היו 5 גברים כשירים בלבד לשמירה על החומות. כמעט מחצית מאנשי המושבה מצאו את מותם, והיה ברור כי לשאר מחכה רק הטבח. האינדיאנים באופן מפתיע הגיעו לסחור במזון בתמורה לגרזנים וחרוזים, שכן לא ידעו עדיין את מצבם החלש והנואש של האנגלים וכמה פשוט יהיה זה לחסל אותם. בנקודת שפל זו הם בחרו בג'ון סמית' כמנהיג המושבה, והוא קבע כללי משמעת, ובעיקר שמי שלא עובד לא אוכל.
קפטן ג'ון סמית' נולד ב-לינקולנשייר, אנגליה, ב-1579. הוא היה בן למשפחה עמידה אך מעולם לא התעניין בעניינים עסקיים וחיפש הרפתקאות, מסעות וגילויים. הוא ברח לצרפת הצטרף לצבא הצרפתי בו למד להילחם. אחר כך נלחם עם הצי הבריטי נגד הספרדים. לאחר שפעל גם למען הסקוטים, עבר לגור ביער אנגלי לטפח עצמאות, אך גם חיי בדידות, עסק בציד וכתיבה, אך גם זה לא התאים לו. הוא העביר זמן קצר כשודד ים, סבל מקור ורעב, אך לבסוף מצא את ייעודו כשכיר חרב. היכרותו עם "על אמנות המלחמה" של ניקולו מקיאוולי, כמו גם כישוריו עם החרב, הקנו לו שם ב"מלחמה הארוכה" של האימפריה ההבסבורגית והאימפריה העותמאנית והרשימו את האצולה, והקנו לו את התואר "קפטן". סמית' ערף את ראשם של שלושה מפקדים טורקיים בדו קרב, מה שהקנה לו אבירות ושלט אצולה מאצילי טרנסילבניה. ב-1602 נפל בשבי ונמכר כעבד לאציל טורקי, אך לבסוף הצליח לברוח. הוא טייל באפריקה ואירופה לפני שחזר לאנגליה ב-1604.
בחורף של וירג'יניה, כאשר המחלות מעט נסוגו, יצא סמית' למסע נוסף בחיפוש אחר זהב ומעבר לאוקיינוס השקט. היה זה במהלך המסע הזה שהוא פגש את פוקהונטס. הוא פיצל את הקבוצה והשאיר 7 אנשים על סירה ליד החוף עם הנחיות לא לעלות עליו, בו יכולים להיכנס למארב של האינדיאנים. אולם אנשי שבט צ'יקהומיני שלחו את הנשים שלהן לאזור החוף לפתות את הגברים. הם עלו לחוף, הותקפו ורק אחד הצליח לחזור בחיים לסירה. הם תפסו את השורד, ג'ורג' קאסן, קשרו אותו ערום, ואז אחד האינדיאנים תפס את ידו וחתך עם קליפת מולים מפרק אחר מפרק, תוך שהוא ממשיך דרך האצבעות, וזרק את החתיכות למדורה. לאחר מכן השתמש בקליפות ואָחוּ בכדי להוריד את העור מהפנים והראש של קאסן. בשלב הבא חתך את בטנו והוציא את המעיים וזרק גם אותן לאש. לאחר מכן שרפו המקומיים את קאסן עד העצמות.
במקביל, תקפו האינדיאנים גם את הקבוצה של סמית', הרגו את אנשיו ותפסו אותו. הוא הובל בפני אחיו של הצ'יף פאּוהאטאן, אופצ'נקנוגה, והיה צפוי לעבור טקס עינויים דומה לקאסן, אולם אז טען כי הינו צ'יף בעצמו, וזה לא היה נהוג לענות צ'יפים. אופצ'נקנוגה החליט לקחת אותו לאחיו, הצ'יף של הצ'יפים, במסע שארך מספר שבועות. סמית' הבין כי אופצ'נקנוגה רוצה לתקוף את ג'יימסטאון ולכן שיקר לגבי ההגנות שלה, ואף הצליח לשכנע שיאפשרו לו לשלוח הודעה למושבה לאחר שטען כי אם יחשבו כי נפגע יבואו לנקום בזעם. ללא ספק, היה לסמית' כישרון מיוחד לבלף. הוא כתב ביומנו כי על המגנים של המושבה היה להפחיד את מוסרי המסר עם תותחים ולהעניק מתנות מיוחדות. השליחים אכן חזרו מפוחדים, גם מכיוון שהמתנות היו בדיוק מה שסמית' הבטיח, זאת משום שלא היה להם כתב והיו בטוחים כי סמית' גרם לפיסת הנייר לדבר. לאחר זמן ממושך כאסיר הוא פגש את צ'יף פאּוהאטאן, אותו העריך כבן שישים או שבעים, ומאוד סמכותי. סמית' שוב שיקר כאשר הסביר את כוונותיו ואמר כי האנגלים נחתו על החוף לאחר תבוסה בקרב ימי וכי הם מתכוונים לחזור לאנגליה בהקדם. הוא גם הסביר כי האנגלים מאוד נקמניים, ובכך רמז לו כי לא יהיה זה נכון לפגוע בו.
פאּוהאטאן לא השתכנע ופקד על אנשיו להשתמש בסלע או אלה בכדי לפגוע בראשו של סמית' ולהוציא את המוח שלו החוצה. אפשר כי כעס על שאחד הבנים שלו נהרג באחד העימותים עם האנגלים. בשלב זה, הבת האהובה מבין ילדיו הרבים של פאּוהאטאן, פוקהונטס בת ה-11 או ה-12, רצה מהקהל והצמידה את ראשה לראשו של סמית' והתחננה לחייו. סמית' האמין שהיא רק ילדה סקרנית המעוניינת לדעת על הזר. אולם בפועל אירוע כזה היה נפוץ למדי במסגרת התרבותית של השבט, וייתכן כי ההתערבות של פוקהונטס הייתה למעשה הצגה, אירוע סימבולי המציין את הלידה החדשה של סמית' בשבט. פאּוהאטאן הסכים להשאירו בחיים, בתנאי כי הלה יסכים לשלוח בתמורה שני תותחים ואבן משחזת. האנגלי כמובן שהסכים.
סמית' חזר לג'יימסטאון בתחילת 1608 ומצא כי המצב בכי רע, המזון כמעט ונגמר, הישוב סבל מהתקפות של אינדיאנים וכי רק 40 מ-105 המתיישבים המקוריים היו עדיין בחיים. היו כאלו שהתכוונו לשוט חזרה לאנגליה, אך היה זה בניגוד לכללי החברה וסמית' איים בירי תותחים על כל ספינה עוזבת. בשלטון היו אלו שביקשו להוציאו להורג במהלך המסע הימי לוירג'יניה, ואשר שוב ביקשו להוציאו להורג בתליה. אולם הוא שוב ניצל כאשר כריסטופר ניופורט הגיע למושבה עם אספקה ומתיישבים חדשים והחזיר אותו למועצה השלטת, ובהמשך הוא אף הצליח דרך מהפכה להפוך לנשיא המועצה. ללא ספק, ההנהגה הקודמת הובילה את הישוב לאבדון ומחצית מהתושבים כבר לא היו בחיים, והייתה זו רק הנחשיות והיוזמה הנוקשה של סמית' שהצילו את ג'יימסטאון מהרס וודאי.
פאּוהאטאן שלח חזרה יחד איתו 12 אינדיאנים שהיו אמורים לקחת את הציוד. סמית' הציע להם 3 רובים כבדים ששקלו 1.5 טון כל אחד, והאינדיאנים, אחרי שלא הצליחו להרים או לסחוב אותם, עזבו בלעדיהם. אלו היו אופי היחסים עם המקומיים במשך חצי השנה הראשונה של ג'יימסטאון. האנגלים ביקשו לא לייצר שום פרובוקציה, אולם עצם נוכחותם כבר הייתה כזאת. מדי פעם האינדיאנים סחרו עם הישוב או ביקשו את עזרתו נגד שבטים אחרים, אך לרוב היחסים היו עוינים. רבים באנגליה, ורבים מאלו שבאו לאחר מכן לוירג'יניה, המשיכו להאמין כי ניתן לקיים יחסים חיוביים עם "אנשי הטבע", אולם סמית' הבין במהרה כי שקט תעשייתי נסבל זה הטוב ביותר שניתן לקוות לו.
עדיין היו לעתים סימני ידידות, והאנגלים שלחו ילד לכפר של פאּוהאטאן בכדי שילמד את שפתם ואת המנהגים שלהם, והאינדיאנים שלחו ילד אשר נשלח בהמשך לאנגליה וחברת וירג'יניה של לונדון הציגה אותו בתערוכה כעוד מזימה לגיוס כספים. פוקהונטס ביקרה את ג'יימסטאון ושיחקה עם הבנים האנגליים והכירה טוב יותר את סמית'. האנגלים עדיין היו משוכנעים שימצאו זהב והחברה והמשיכה לשלוח כורים, אשר מצאו בעיקר את "זהב השוטים", פיריט. למעשה, כבר סמית' עצמו התריע על הטיפשות שבכך ואמר שאם היה זהב המקומיים כבר היו מוצאים אותו בדומה לדרום היבשת.
באביב 1608 לא הייתה אומנם מלחמה, אולם פאּוהאטאן ביקש לבצע סחר של תרנגולי הודו תמורת חרבות. סמית' לא רצה לחמש אויב פוטנציאלי וסירב, והאינדיאנים החלו לבצע פשיטות במטרה לגנוב ציוד מג'יימסטאון. באחד המקרים נתפסו 20 גנבים, וסמית' שלח הודעה בה דרש להחזיר את הציוד שנגנב בתמורה לשחרורם; האינדיאנים תפסו שני אנגלים וביקשו לבצע עסקה תמורתם. הישוב חוזק במתיישבים חדשים וסמית' יצא למסע שבמסגרתו לא הרג אף אחד, אך שרף כפרים וסירות קנו של האינדיאנים. פאּוהאטאן החזיר את השבויים, שמהם למד סמית' כי הצ'יף תכנן לקיים סעודה ולהזמין את המתיישבים, להרוג אותם ולקחת את כל הציוד שלהם. סמית' שחרר את השבויים אשר נרתעו מהנחישות שלו. השקט התעשייתי נמשך.
סמית' הבין כי יש חובה בגישה נוקשה כלפי האינדיאנים, וכי אלו לא ילדי טבע עדינים השואפים לנצרות. כל גישה אחרת פירושה טבח הישוב. הוא כתב מכתבים כנים לחברה והסביר כי וירג'יניה הינה כישלון וכי אין אפשרות להתעשרות מהירה באמצעות זהב. הארץ עשירה אך מתאימה יותר לחקלאים ודייגים בלבד. כך, עם הזמן, החלה החברה לשלוח מתיישבים מתאימים יותר.
פאּוהאטאן התקשה להחליט האם עדיף לנסות להרעיב את האנגלים או לקבל מהם את המרב שניתן באמצעות המסחר. בחורף 1608 החל להיגמר המזון, והצ'יף הציע תבואה בתמורה לבית אנגלי, חרבות, מתכות וחרוזים. סמית' הסכים, למעט הנשקים. ואז התרחשה הבגידה הגדולה. יחד עם קרוב ל-20 בנאים אשר הלכו לכפר של הצ'יף לבנות את הבית היו שני יוצרי זכוכית גרמניים עבור החלונות. הם התרשמו מכמויות המזון בכפר והחליטו לעקור לצד האינדיאני, סיפרו לצ'יף על ההגנות של ג'יימסטאון ואף התנדבו לגנוב נשקים. בינתיים, כאשר הגיע סמית' לקחת את המזון, פוקהונטס שוב הצילה את חייו כאשר הזהירה אותו מהמזימה להרוג את משלחתו כאשר יתיישבו לאכול. כך הם שמרו על הנשקים צמוד בזמן שאכלו, מנעו את המזימה וחזרו עם המזון לחורף.
הגרמנים הצליחו לשכנע גם מספר אנגלים לשתף פעולה בגניבת נשקים, אולם סמית' גילה מאוחר יותר על המזימה, והציע לגרמנים לחזור להתיישבות בתמורה לרחמים. הם הסכימו, אולם אחרי חודש שוב חזרו לפאּוהאטאן, סיפרו לו כי מגיעה משלחת של כמה מאות מתיישבים חדשים, והציעו לאסוף מודיעין על האציל שמגיע להחליף את סמית'. פאּוהאטאן אמר שכמו שבגדו באנגלים הם יבגדו גם בו ופקד לרוצץ את ראשם עם אלות.
סמית' המשיך לגלות אזורים נוספים והגיע אף עד דלאוור ומה שיהפוך להיות וושינגטון הבירה, וחקר את נהרות רפאנוק ו-פוטומק, דבר שהוא אהב לעשות הרבה יותר מאשר לשבת סגור בתוך הישוב. אולם ב-1609 היו לו הרבה מאוד סכסוכים עם המתיישבים החדשים והוא אף נפצע בפיצוץ, וויתר על השלטון בג'יימסטאון, והחברה החזירה אותו לאנגליה. הוא מעולם לא חזר לוירג'יניה. בישוב היו בשלב זה 500 מתיישבים, אולם הללו שוב היו עצלנים שביקשו להתקיים מהאספקה האנגלית, המזון של המקומיים והזהב שחשבו למצוא. היה זה משום שחברת וירג'יניה שלטה בכל המידע שהגיע מהמושבה, לרבות מכתבים אישיים, והסתירה את הקשיים והבעיות בכדי למשוך משקיעים ומתיישבים חדשים. כך, המתיישבים החדשים הללו לא גידלו מספיק מזון. פאּוהאטאן פגש את המנהיגים החלשים שהחליפו את סמית' והבין כי אלו לא אותם הנוקשים והכישרוניים כמוהו. גם החלו פשיטות בזק על ההתיישבות; קבוצת סיור של המתיישבים שחיפשה מזון נטבחה והגופות הושארו במקום עם לחם שנדחף להן לפה. ספינה שיצאה עם ציוד למסחר עם פאּוהאטאן חזרה ריקה עם רק 16 מתוך 50 אנשי הצוות בחיים, זאת לאחר שרב החובל לא נקט באמצעי הזהירות הנדרשים עם האינדיאנים וגם הוצא להורג בעינויים איטיים שכללו קטיעת איברים ושריפה.
חרף ההישגים הכבירים שלו והצלחתו להציל את המושבה, הובילו הצרכים האינטרסנטיים להתקפה על דמותו ואישיותו של סמית' הן מצד השלטונות החדשים של ג'יימסטאון והן בלונדון. סמית' יצא למתקפת נגד, האשמים את חברת וירג'יניה של לונדון, את ההנהגה שלה ואת שיטותיה, ושנתיים מאוחר יותר פרסם ספר זיכרונות על תקופתו בוירג'יניה. ההתקפה על דמותו לא צלחה וב-1614 הוא שוב נשלח לאמריקה, הפעם צפונית לג'יימסטאון, בכדי לחפש זהב. אולם סמית' מצא דברים חשובים יותר - דגים, פרוות, ואף יצר תיאור מפורט של מה שהוא כינה "ניו אינגלנד". הוא השקיע את כל האנרגיות שלו כאן והאמין כי ניו אינגלנד הוא המקום המתאים ביותר להתיישבות חדשה וכי יש להשתמש במשאבים של האזור. לפני שהאבות העולים הגיעו לפלימות', סמית' כבר שם את המקום על המפה. ב-1615 הוא חזר לניו אינגלנד ונתפס בידי צרפתים אשר האשימו אותו לשווא בהיותו שודד ים. הוא הצליח לברוח, חזר לאנגליה ולא חזר יותר לעולם החדש. את שארית חייו העביר כסופר וב-1624 פרסם את ספרו המפורסם "ההיסטוריה הכללית של וירג'יניה, ניו אינגלנד, ואיי הקיץ". עולי הרגל השתמשו רבות בתיאוריו והמפות שלו.
סמית' הלך לעולמו ב-1631. יחסיו ההומניים לשבטים האינדיאניים, יכולותיו המנהלתיות והמומחיות, נטייתו לגבורה ומנהיגות חסרת הפחד שלו זיכו אותו במעמדו כאגדה אמריקאית מהשורה הראשונה, גם אם הוא לא תמיד זכור ככזה. הוא היה הגיבור האמריקני הראשון, פורץ דרך, מדינאי, חלוץ, שכיר חרב, היסטוריון וחוקר. סמית' הציל את וירג'יניה ונתן את השם לניו אינגלנד. חייו הם סיפור נועז ורומנטי שגורם אפילו להישגים הגדולים ביותר בעידן המודרני להיראות קטנים בהשוואה.
בג'יימסטאון, החורף של תחילת 1610 היה תקופה של רעב, האינדיאנים כמעט והצליחו לחסל את המושבה, ובמרץ רק 100 מתוך ה-500 נותרו עדיין בחיים, כאשר השאר מתו מרעב או התקפות אינדיאנים. 36 מהם גנבו ספינה וברחו לאנגליה. הם היו כה רעבים שאכלו גופות של חבריהם, ואחד מהם אף הרג ואכל את אשתו ההרה. לאחר אחת ההתקפות קברו אינדיאני הרוג כמנהגם, אך לאחר כמה ימים, מחוסר ברירה, הוציאו אותו ואכלו את גופתו. הישוב כבר כמעט וננטש. העוינות עם האינדיאנים הובילה לנפילתה בשבי של פוקהונטס ב-1613, ולאחר מכן היא המירה את דתה לנצרות וב-1614 התחתנה עם ג'ון רולפי (הראשון שהצליח לייצר טבק בוירג'יניה) ובכך הובילה להסדר שלום עם האינדיאנים. במהלך תקופת השלום החלו הרשויות שוב לבקש לקדם את רעיון האהבה ואפשרות הניצור של "אנשי הטבע". 10 אלף אקר אדמות באזור בו המירה פוקהונטס את דתה הועברו להקמת בית ספר נוצרי עבור האינדיאנים. מנהיג בשם ג'ורג' ת'ורפ כה דאג להם, שכאשר בתקופה בה כבר נעו בחופשיות באזור הישוב והמושבות שלה שצצו לאורך הנהר, התלוננו האינדיאנים כי הכלבים מפחידים אותם, הוא תלה את הכלבים. הוא אפילו בנה בית אנגלי לאופצ'נקנוגה אחרי שהפך לצ'יף בעקבות מותו של פאּוהאטאן ב-1618.
עם זאת, לאופצ'נקנוגה לא הייתה בת אהובה הנשואה לאנגלי והוא שנא את ההתיישבות. במרץ 1622 האינדיאנים הגיעו כהרגלם והתיישבו בשולחנות ארוחת הבוקר ומקומות העבודה. לפתע הם החלו לרצוח את כל מי שיכלו, גברים נשים וילדים, אולם מרבית האנגלים קיבלו אזהרה מוקדם יותר ושמרו על נשקם קרוב, כך שהאינדיאנים לא יכלו לעשות את כל אשר ביקשו. הם הצליחו לרצוח כשליש מתוך 1200 המתיישבים. תורפ', אשר כה אהב אותם, נרצח בצורה אכזרית ומזוויעה במיוחד, כתב מקור בן התקופה, ואפילו גופתו הושחתה.
הייתה זו מכה קשה ליישוב, אולם האנגלים הצליחו להחזיר מלחמה קשה ובמרץ 1623 אופצ'נקנוגה כבר ביקש להגיע להסדר. הפעם היה זה תורם של האנגלים, אשר כבר לא סמכו על ההסדרים עם האינדיאנים, לבצע תחבולות. הם הביאו יין מורעל ממנו נהרגו 200 אינדיאנים. שנה לאחר מכן כבר נחתם הסדר שלום אמתי.
ב-1644 אופצ'נקנוגה שוב ביצע תרגיל דומה והוביל למותם של בין 400 ל-500 מתיישבים. הפעם לא הייתה לכך השפעה גדולה כי הישוב כבר גדל משמעותית, והאנגלים ניהלו הפעם מלחמה קשה יותר ולא עצרו עד מותו של הצ'יף. שנתיים מאוחר יותר קבעה מועצת האסיפה הכללית של וירג'יניה שהצליחו לסיים את האיום הקיומי מהאינדיאנים, אשר פועלים עתה יותר כבוזזים וגנבים.
ברור מהתיאורים כי האנגלים ביקשו לקדם גישה ידידותית, עד כמה שניתן, בין שתי תרבויות שונות, וכי מתן האפשרות לתת לאינדיאנים להתמזג עם האוכלוסייה, אשר הובילה לטבח של 1622, מצביעה על רמה גבוה של אמון. כך גם העובדה שאפשרו שוב טבח דומה 21 שנים מאוחר יותר. במידה והייתה לאינדיאנים גישה חיובית דומה ניתן היה לקדם יותר את המחסר, חילופי הרעיונות ואולי גם נישואי תערובת ובכך התמזגות. המתיישבים, כך נראה, לא הביאו לעולם החדש שום דעות קדומות אשר היו מאפשרות למנוע את מקרי הטבח.
מקורות:
David A. Price, Love and Hate in Jamestown: John Smith, Pocahontas, and the Start of a New Nation, Vintage, 2005.
William Gilmore Simms, The Life of Captain John Smith: The Founder of Virginia, Forgotten Books, 2017.
