דמותו של כריסטופר קולומבוס.
דמותו של כריסטופר קולומבוס.
קרול דילייני היא פרופסור אמריטוס מאוניברסיטת סטנפורד. ב-2011 היא פרסמה את הספר "קולומבוס והחיפוש אחר ירושלים",[1] בו היא מסבירה כיצד המניעים של כריסטופר קולומבוס היו במידה גדולה דתיים, ובכדי להבין את הקונטקסט הזה חשוב להבין גם את המנטליות הקתולית של המאה ה-15. בתקופה זו האמינו הרוב כי מי שאינו הולך בדרך הדת הנכונה נידון לגיהינום, וכי האוונגליזם הינה חובה דתית ומוסרית. רבים היו מיליטריסטים אשר האמינו כי סוף העולם האפוקליפטי מתקרב, כפי שמופיע בספר ההתגלות, ואכן התרחשו מספר אירועים אשר לדעתם הצביעו על כך. על פי אמונתם, ישוע יחזור רק כאשר תהיה ירושלים בידיהם של המאמינים, אולם זו נפלה ואבדה במאה ה-12. באמצע המאה -14 הרג המוות השחור כ-25 מיליון אירופאים, כאשר באזורים מסוימים של איטליה וספרד מצאו את מותם כשלושה רבעים מהאוכלוסייה. סימן נוסף היה הקרע האפיפיורי של 1378, בו היו שני אפיפיורים מקבילים ומתחרים. וחמור מכל, הייתה זו הנפילה של קונסטנטינופול באמצע המאה ה-15 לג'יהאד העותמאני, עיר אשר הייתה לב והמרכז הדתי של הנצרות המזרחית.
בעת הנפילה של הנצרות המזרחית היה קולומבוס בן שנתיים, וגדל בתקופה בה ניסו הקתולים להסביר מדוע אלוהים התיר זוועות כאלו – מגיפות, פיצולים והנפילות של ירושלים וקונסטנטינופול. הם היו נחושים להחזיר לעצמם את המומנטום. כך, החלום הגדול ביותר של קולומבוס היה לשחרר את ירושלים הקדושה.
פרופ' דילייני כותבת כי קולומבוס האמין כי יוכל לעזור לשחרר את ארץ הקודש באמצעות הפלגה לסין דרך האוקיינוס האטלנטי. המסחר עם סין יאפשר להשיג זהב רב אשר יוכל לממן מסע צלב חדש. שנית, הוא יאפשר הימנעות מדרך המשי אשר נחסמה מאז הנפילה של קונסטנטינופול. שלישית, הוא חשב שיוכל לפגוש את המנהיג הסיני, החאן הגדול, ולנסות להמיר את דתו בכדי שיוכל לעזור לשחרר את ירושלים מהמזרח. זה אומנם נראה תמוה כיום, אולם הרעיון של גיוס תמיכה דתית סינית חוזר עוד לכתבים של מסעות מרקו פולו בתחילת המאה ה-14, וקולומבוס אף החזיק בעותק של המסעות הללו ואף כתב עליהן הערות. קולומבוס קרא בשקיקה את התנ"ך חרף העובדה שלא איש דת, דבר שהיה חריג למדי בתקופתו, וגם בני תקופתו ציינו את אדיקותו; הוא הושפע רבות מהפרנציסקנים, אשר האמינו כי אין לחכות להגעתם של אחרית הימים, אלא לפעול ולקדם יוזמה לשם כך. הוא גם האמין כי עדיף עבור בני דתות אחרות להמיר את דתם בכדי להציל את נשמתם.
קולומבוס היה איטלקי שגדל בג'נובה. הוא היה בן 9 כאשר ספינות עזבו את העיר בדרך למסע צלב כושל, מה שללא ספק השפיע רבות על תפיסת עולמו. כאשר היה בן 14 החל לחוות את המסעות הימיים, ובגיל 25 שט לראשונה באטלנטי בדרך לאנגליה ב-1476. חמש שנים מאוחר יותר הוא שט למה שהיום היא גאנה, ועצר באיים הקנריים. הוא הפך לנווט כישרוני, ועם כישרון מיוחד לניווט מקורב – ללא מכשירי ניווט.
הוא ביקש להגיע לסין בכל מחיר, ולא היה לו משנה מי השליט שיממן את המסע הזה. הוא ניגש לז'ואאו השני, מלך פורטוגל, אולם הפורטוגלים היו מעוניינים יותר לחקור את המסלול סביב אפריקה. הוא ניגש גם לבריטים והצרפתים, אולם לבסוף היו אלו מלכי ספרד, המלכים הקתוליים פרדיננד ואיזבלה, אשר הראו את ההתעניינות הגדולה ביותר. ועדיין, מסע השכנוע של הספרדים נמשך 13 שנים לפי שהמסע הראשון יצא אל הפועל ב-1492. איזבלה דחתה תחילה את הנושא שכן הייתה עסוקה בשחרור ספרד מהמוּרִים, אולם גם לאחר הרקונקיסטה והשחרור של חצי האי המלכה עדיין לא הייתה בטוחה. פרדיננד מעולם לא בטח בקולומבוס, היועצים של המלכה המליצו לה אחרת, אולם בסופו של דבר היא הסכימה לממן 3 אוניות קטנות וצוות של 90 ימאים בלבד.
קולומבוס ניהל יומן מפורט ומדוקדק אשר לרוע המזל רק חלק קטן ממנו השתמר, אך גם החלק הזה בכל זאת מלמד רבות. לאחר שיט של 31 ימים, כה רבים מאנשי הצוות דרשו כי יסתובב ויחזור לספרד שהוא הבטיח להם כי במידה ולא יראו אדמה תוך שלושה ימים, אכן ישוטו בחזרה. יומיים לאחר מכן עגנו האוניות באי סן סלבדור של איי בהאמה. במקום זה הוא פגש אנשים עירומים אותם החשיב ליפים ואינטליגנטיים. הוא העניק להם תכשיטים "שהם כל כך נהנו מהם וכל כך הפכו לחברים שלנו שזה היה מדהים". הוא היה בטוח שהגיע להודו המזרחית ועל כן החל לקרוא למקומיים "אינדוס", אינדיאנים.
לאינדיאנים הללו, מקבוצת אראוואק, כך נראה לו, אין שום דת ומכיוון שלא יצטרכו לזנוח דת קיימת האמין קולומבוס כי לא יהיה זה קשה להמיר את דתם. הוא כתב בחזרה לספרדים כי "יש להתייחס אליהם באדיבות מכיוון שהם האנשים הטובים והעדינים ביותר בעולם, ובמיוחד כי יש לי תקווה רבה באדוננו כי הוד מלכותיכם יהפכו אותם לנוצרים." יחד עם זאת הוא התקשה מול אנשי צוותו, וכאשר שטו מאי לאי, נאלץ להיאבק בחוזקה בכדי למנוע מהם לבזוז. ביומנו תיאר בחיוב את המקומיים: "אני מאמין כי אין בעולם אנשים טובים יותר או ארץ טובה יותר. הם אוהבים את שכניהם כמו את עצמם, ויש להם את הדיבור הכי מתוק שבעולם והם עדינים ותמיד צוחקים." הוא היה מוקסם מהיופי של האיים, הצמחייה, הדגים והציפורים. המקומיים ישנו בערסלים, וכך במהרה כל הימאים האירופאים החלו לישון גם כן על הערסלים במקום על הסיפון.
רב חובל אחד, מרטין אלונסו פינזון, נעלם ל-6 שבועות בחיפוש אחר זהב. כאשר קולומבוס חזר, גילה כי אנשיו תפסו מספר גברים ונשים מקומיים; קולומבוס מיד הורה לשחררם ולהחזירם לביתם. הוא המשיך לחפש מישהו שיוכל להוביל אותו אל החאן הגדול בכדי שיכול להציג לו את מכתבי הברכה של המלכים הקתוליים ולנסות להמיר את דתו. הוא הצליח לשכנע 6 אינדיאנים לחזור איתו לספרד, בכדי ש"יוכיחו" כי הצליח להגיע עד הודו, וקיווה כי ילמדו ספרדית, ימירו את דתם וישמשו כמיסיונרים בעולם החדש.
האוניה "סנטה מריה" נפגעה והושבתה במהלך חג המולד. הצוות הקים מחנה בשם "נבידאד", וקולומבוס השאיר מאחור 40 אנשים עליהם פקד להיות חיוביים כלפי האינדיאנים. בדרך חזרה עצרו האוניות במה שהיום היא הרפובליקה הדומיניקנית ומצאו שם שבט אינדיאנים מאוד מאוד שונה מה-אראוואק, דהיינו מלחמתי ועוין. הללו היו מקבוצת שבטי "קאריבים", שבט קניבלים אכזרי אשר תפס והחזיק עבדים ואשר פתח בעימות עם הצוות של קולומבוס.
האוניות המשיכו לשוט חזרה מעבר לאטלנטי, וחזרו במצב רע 7 חודשים ו-11 ימים לאחר שעזבו. קולומבוס היה גיבור, הוא הציג למלכה את האינדיאנים שהסכימו לחזור איתו, וכן מספר חתיכות זהב שמצא. הוא הבטיח שניתן למצוא גם עבדים, אולם אך ורק מקרב הקאריבים הקניבליים, שכן הצו האפיפיורי הותיר עבדות אך ורק מקרב עובדי אלילים שעוסקים במנהגים שפלים ואכזריים כגון מעשי סדום או קניבליזם. בכל מקרה, איזבלה עצמה לא הייתה מעוניינת בעבדים אלא רק לנסות לנצר את האינדיאנים היכן שהם חיים.
המלכה ארגנה מסע שני וגדול בהרבה, אשר כלל צוות של 1200 אנשים ו-17 אוניות. הללו נועדו לבנות תחנות מסחר עם הסינים, וקולומבוס אמור היה לקבל עשירית מההכנסות. המלכה פקדה כי יש להתייחס לאינדיאנים "טוב מאוד ובאהבה."
אולם כאשר חזר הצי ל-נבידאד, גילה קולומבוס כי כל האנשים שהשאיר מאחור הינם מתים. אינדיאנים ידידותיים סיפרו לו כי אנשיו לא הקשיבו להוראותיו והחלו לבזוז ולאנוס, וצ'יף שכן תקף ושחט אותם. לקולומבוס היו יחסים טובים עם האינדיאנים הללו ועל כן האמין לדבריהם, אולם רבים מאלו שהפליגו לראשונה לא סמכו עליהם ודרשו נקמה. קולומבוס הצליח לרסן אותם, ומצא מקום אחר באי היספניולה להקמת מחנה חדש.
פרופ' דילייני מציינת כי בזמן שהיה נווט כישרוני, היה קולומבוס פקיד כושל. הוא האמין כי אנשים ממעמדות שונים יוכלו להסתדר זה עם זה, אולם אלו שהשתייכו למעמד האצולה "הידאלגו" סירבו לעבוד וציפו לרווחים קלים. הם סירבו לעבוד כחקלאים, לאכול מזון מקומי ממנו נהנה קולומבוס, וכתבו מכתבים הביתה בו הם התלוננו עליו. כאשר הוא המשיך עוד יותר לעומק את המסע תוך חיפוש אחר זהב והסינים, האנשים שהשאיר מאחור החלו לפגוע במקומיים.
קולומבוס השאיר את אחיו ברתולומאו כאחראי על ההתיישבות וחזר לספרד. הוא הגיע בלבוש חום בסגנון פרנציסקני, אותו לבש בשארית חייו. דילייני טוענת שהיה זה אולי כתגובה לרדיפת הבצע של הספרדים. הוא חשב כי המתיישבים לא היו מיסיונרים טובים. כאשר פגש את המלכה, ביקש כי תשלח אנשי כמורה טובים יותר מאלו ששלחה למסע השני. הקתולים האמינו שטקס הטבילה יספיק בשביל להפוך אנשים לנוצרים טובים, אולם קולומבוס חשב כי יש להעניק לאינדיאנים הדרכה מפורטת לגבי מאפייני האמונה. הוא תמיד דיבר על החשיבות הגדולה של מיסיונרים אשר דוברים את שפתם של האינדיאנים.
בין המסעות השני והשלישי העביר קולומבוס שנתיים בספרד, כאשר בפעם השלישית נשלחו איתו אך ורק 300 גברים, וכן 30 נשים. דילייני כותבת כי אין זה ברור האם היו אלו נשות הימאים, משרתות או זונות שנועדו למנוע פגיעה בנשים המקומיות. כאשר חזרו להתיישבות, גילה קולומבוס כי היו כאלו שמרדו בסמכותו של ברתולומאו. הוא עשה כמיטב יכולתו להרגיע את מלחמת האזרחים הקטנה הזאת, העניש קשות את אלו אשר פגעו במקומיים, ואף תלה את המבצעים הקשים ביותר. הוא סירב לכל שעבוד של האינדיאנים, אולם תחת לחץ נאלץ להטיל מס זהב או תבואה.
גם כמה אנשי מעמד הידאלגו סירבו לקבל הוראות מקולומבוס, והוא כתב למלכה בבקשה שתשלח בורר שיחזק את סמכותו. איזבלה בחרה בפרנסיסקו דה בובדילה, אשר החזיק בדעה שלילית לגבי קולומבוס, בהשפעת אלו שכבר חזרו לספרד. אכן, הבורר לקח את הצד של המורדים והחזיר את קולומבוס לספרד בשלשלאות. המתיישבים העדיפו יותר את דה בובדילה, אשר היה פחות נוקשה לגבי היחס החיובי לאינדיאנים. איזבלה שחררה את קולומבוס מיד עם הגעתו, אולם הוא שמר את השלשלאות בשארית חייו כמזכרת להשפלה.
במהלך שהותו בספרד כתב קולומבוס את "ספר הנבואות" אשר היה למעשה הצדקה תיאולוגית ארוכה של חייו ומסעותיו. הוא ראה את הגילויים שלו כחלק ממערכה קוסמית גדולה יותר אשר תגיע לשיאה באחרית הימים. החיבור כלל ציטוטים תנכיים רבים אשר נועדו לתמוך בתפיסה כי המסעות היו בעלי ממד אלוהי הנועד להגשים נבואות מקראיות. הוא התייחס גם לשמו "כריסטופר", דהיינו "הנושא את ישו", שכן הוא האמין כי נושא את ישוע למזרח. פרופ' דילייני כותבת כי מרבית החוקרים הינם "בהלם" מ"ספר הנבואות" ומנסים להתעלם ממנו. תהיה דעתם עליו אשר תהיה, הם לא אהבו את העובדה כי היה קנאי דתי, והספר לא תורגם לאנגלית עד 1992.
למסעו האחרון יצא קולומבוס ב-1502. ההנחיה שקיבל הייתה רק לחקור ולגלות. במושבות כבר היו אלפי מתיישבים והמלכה לקחה ממנו את הסמכויות. הוא אכן ביצע גילויים נוספים, בעיקר במרכז אמריקה, אולם נאלץ לסבול מסדרה של קשיים כגון פגיעה באוניה אשר הובילה להיותו תקוע בג'מייקה במשך 370 ימים.
איזבלה הלכה לעולמה זמן קצר לאחר שחזר לספרד. פרדיננד, אשר מעולם לא האמין בקולומבוס, סירב לממן כל מסע נוסף. קולומבוס מעולם לא חי בעוני או כאדם לא מוכר בציבור, אולם הוא מעולם לא זכה שוב באותה התהילה כמו לאחר המסע הראשון.
דילייני מתייחסת בתמיהה לתדמית השלילית אליה זוכה מידי פעם קולומבוס. ברטולומה דה לאס קסאס, אשר הכיר והעריץ את קולומבוס, נחשב כגיבור היות והגן על זכויות האינדיאנים ב-ויכוח ואיאדוליד ב-1550 והתעקש על זכויות שוות. דילייני כותבת: "לאס קסאס זכור רק בגלל ההגנה שלו על האינדיאנים; מה שנשכח הוא שהיה בעל עבדים ואישר וניהל אנקומיינדה [מטעים בהם האינדיאנים היו צמיתים] ואילו קולומבוס, שמעולם לא החזיק בעבדים, מושחת ומואשם בכל מה שהשתבש באיי הודו."
מגדל השן האקדמי ממשיך אומנם להחשיב את לאס קסאס להומניטרי דגול, אולם אלו שהורסים כיום את האנדרטאות של קולומבוס קרוב לוודאי שמעולם לא שמעו עליו. את האידיאולוגים זה בוודאי שלא יעניין בכלל שקולומבוס היה נעים ואנושי כלפי האינדיאנים, ואף תלה ספרדים אשר פגעו בהם.
[1] Carol Delaney, Columbus and the Quest for Jerusalem, Free Press, 2012.
