"דם וקרביים הזקן" - הגנרל ג'ורג' פטון.
"דם וקרביים הזקן" - הגנרל ג'ורג' פטון.
"על ידי התמדה, לימוד ותשוקה נצחית, כל אדם יכול להיות גדול."
- ג'ורג' פטון.
ג'ורג' סמית פטון הבן נולד בקליפורניה ב-1885. הוא היה צאצא לשורה ארוכה של אנשי צבא וחיילים, רבים מהם בעלי עיטורים מכובדים. סבא רבא רבא שלו היה יו מרסר, רופא, חברו של ג'ורג' וושינגטון וגיבור של מלחמת העצמאות של ארצות הברית. סבו ומספר בני משפחה נוספים שלו שירתו בגבורה ובהצטיינות בצבא הקונפדרציה במהלך מלחמת האזרחים. לאחר שהסב נהרג בקרבות ב-1864, עברה סבתו לקליפורניה והתחתנה עם בן דודו. אביו המשיך את המסורת הצבאית המשפחתית ולמד במכון הצבאי של וירג'יניה, ולאחר מכן חזר לקליפורניה, למד משפטים והפך לראש העיר הראשון של סן מרינו.
את ימיו המוקדמים העביר פטון הצעיר בחווה המשפחתית. הוא עסק בציד, דייג, שייט ואף הפך לרוכב סוסים כישרוני, אך לא למד בבית הספר עד אשר היה בן 12. הוא גם גדל על סיפורי הגבורה הצבאיים של אבותיו. הוא למד היסטוריה, בעיקר של הדרום, והעריץ דמויות כגון רוברט אי. לי, תומאס ג'ונתן ג'קסון, נייתן בדפורד פורסט, וג'י. אי. בי. סטיוארט. ללא ספק, חרף העובדה כי חי בקליפורניה, ליבו בוודאות היה במדינות הדרום. בהמשך הוא העביר מספר שנים במוסד אקדמי פרטי ולבסוף התקבל למכון הצבאי של וירג'יניה ב-1903. שנה לאחר מכן עבר ל-האקדמיה הצבאית של ארצות הברית בווסט פוינט. הוא התקשה בלימודי המתמטיקה, אולם לאחר כ-5 שנים סיים את לימודיו עם ציונים ממוצעים.
פיזית היה פטון אדם גדול ואתלטי, עם נחישות ואומץ יוצאי דופן. קשה אפילו למצוא תמונה שלו בה הוא לא מזעיף פנים. הוא יכל להיות לעתים יהיר, בלתי נסבל וחסר רגישות, וכמה מבני דורו ראו בו אדם המחפש תהילה, אבל הוא גם היה בעל חזון. הוא היה מנהיג וחייל מלידה, ובשלב מסוים אף נחשב לאתלט המוביל בצבא. הוא שבר את שתי ידיו בעת ששיחק פוטבול אמריקאי באקדמיה הצבאית, שבר שיא בריצת משוכות, והשתתף בפנטאתלון המודרני הראשון במשחקים האולימפיים בסטוקהולם ב-1912. הוא סיים במקום החמישי הכללי, והיה בין הראשונים בשחייה, רכיבה, ריצת שדה והראשון בסייף. הוא השתמש בתחרות באקדח 0.38 קליבר ביעילות גבוהה, והיה זוכה במדליה אילולא כבר פגע במרכז המטרה כל כך הרבה פעמים שאחד הכדורים כבר עבר דרכה ולא ניתן היה להוכיח כי לא פספס; אולם הוא לא התלונן ואהב את התחרותיות, סממנים קלאסיים של חייל טוב. לאחר מלחמת העולם השנייה הוא פגש שוב מספר יריבים מהמשחקים האולימפיים והשיג תוצאה גבוהה יותר.
הוא למד להיות טייס ואף רכש מטוס, אם כי הפיל אותו פעמיים. הוא למד גם ניווט ורכש סירת סלופ, לה קרא "ארקטורוס". ללא ספק, הוא אהב הרפתקנות וחוויות, וכמעט מצא את מותו כחייל, טייס, רב חובל, ובמקרה אחד הציל 3 נערים מטביעה ליד מסצ'וסטס לאחר ששחה שלוש פעמים להביא לסירתו כל נער בנפרד. כך הוא זכה במדליית הצלת החיים של הקונגרס. בזמן שפטון מזוהה פעמים רבות עם הרג וחוסר רגשות אשמה לגבי הנעשה בשדה הקרב, המציאות היא שהוא הבין את קדושת החיים והוקיר אותם. אלו שלא לקחו חלק בקרבות קטלניים יכולים לא להבין את הדיכוטומיה הזאת, אולם החיילים שמכירים את המוות יכולים להעריך אותם יותר. באירוע אחד הציל מלינץ' חייל שחור שהואשם באונס, ללא שום התחשבות האם אכן היה אשם או לא.
פטון אהב מאוד את חיל הפרשים וניידות צבאית הייתה בדמו. הוא הפך ל"רב אומן של החרב" הראשון של ארה"ב עקב יכולות הסייף והרכיבה שלו, והוא שכתב את מדריך אימון הפרשים. ב-1913 הוא אף עיצב מחדש את חרב סיף הפרשים שנועדה יותר לדקירה מאשר למכה חותכת.
פטון הבין כמובן, במיוחד לאחר שהתנסה בלוחמת שריון, כי הפרש כבר לא יוכל לעמוד מול מכונות הירי המודרניות. ב-1916 הצטרף לגנרל ג'ון "בלאק ג'ק" פרשינג למערכה במקסיקו בניסיון לעצור את פנצ'ו וייה, במה שנחשב לעימות המשוריין הראשון בהיסטוריה האמריקאית. פטון השתמש בשלושה כלי דודג' על מנת לאגוף ולחסל מפקד צבאי של וייה, העבריין חוליו קרדנס, וקשר את גופתו ואת גופות שניים מאנשיו על גגות הרכבים ונסע ברחבי העיר לסמן את הניצחון. כתוצאה, קרא לו פרשינג בחיבה "בנדיטו" ופטון הפך לשם מוכר בכל רחבי ארה"ב. הוא השתמש באקדחי 0.45 קליבר בעלי ידית שנהב, ואמר לאשתו כי מרגיש איתם כמו עם החרבות.
בתקופה שקדמה למלחמת העולם השנייה היה פטון אחד המפתחים והמקדמים החשובים והגדולים ביותר של לחימת השריון האמריקאית. לאחר כניסת ארה"ב למלחמת העולם הראשונה ביקש פרשינג כי פטון יפתח מרכז הכשרה אמריקאי ללחימת השריון. הטנקים היו עדיין יחסית חדשים בתקופה זו, ופרשינג הבין את החשיבות ללמוד וללמד את כל הניתן בתחום, וכן ידע כי פטון הינו המוכשר ובעל היכולות הגבוהות ביותר למטרה זו. הטנקים נראו אומנם עדיין בעיקר כארטילריה ניידת, אולם אסטרטגים בריטיים כבר החלו לראות בהם פוטנציאל גדול יותר. פטון הסכים לתפקיד שכן הוא ראה בטנקים אפשרות לתפקיד אותו מילאו הפרשים לפני מכונות הירי: כתמיכה לרגליים וכמבצעי התקפות בזק עצמאיות מהירות ומפתיעות. יחידת טנקים מיומנת ומצוידת היטב יכולה לחסל במהירות את האויב ולהסב נזק אדיר בשלב המאוחר יותר של העימות. פטון ראה ביחידות השריון סוג של פרשים כבדים מודרניים, וכפי שהוכיחה מלחמת העולם השנייה, הוא בהחלט הקדים את זמנו.
לקראת סופה של מלחמת העולם הראשונה פטון נפצע וכמעט נהרג לאחר שהוביל טנק ושישה חיילים אל הקרב. על כך הוא קודם לדרגת קולונל וקיבל שלושה עיטורים שונים, לרבות את לב הארגמן. כל זאת בגיל 33.
"אם כולם חושבים אותו הדבר, מישהו לא חושב". פטון.
בשנים שבין מלחמות העולם דרש פטון להגדיל את התקציבים ואת אימוני השריון. אולם הייתה התעלמות מדרישותיו והוא הועבר להוואי, היכן שעסק בתכנון הגנת האיים וכן המשיך לפתח תאוריות בדבר שילוב לחימת אמפיביה עם לחימת השריון. ככלל, הכתיבה של פטון מראה על ידע היסטורי-צבאי ואסטרטגי אדיר, והוא השתמש לעתים קרובות בידע הקלאסי בכדי לפתור בעיות מודרניות. מבחינתו, הלחימה לא השתנתה, ובזמן שהנשק היה אחר, בני אדם היו עדיין אותו הדבר.
זמן קצר לפני תחילת המלחמה הבין סוף סוף הפיקוד הצבאי את חשיבות פיתוח השריון, ופטון, אשר הוביל חיל זה במשך שני העשורים שקדמו לכך, קודם לדרגת מייג'ר ג'נירל וקיבל ב-1941 את הפיקוד על דיוויזיית השריון השנייה ולאחר מכן על הארמיה השלישית בג'ורג'יה. הארמיה השלישית הועברה לאחר מכן לקליפורניה והוא אימן את החיילים בלחימה מדברית. היחידה הייתה חוד החנית בעת הפלישה לצפון אפריקה במבצע לפיד ב-1942. פטון ידע וחישוב נכונה כי אימונים בתנאים האקלימיים והגאוגרפיים של מדבר דרום קליפורניה יהיו מתאימים לתנאים בצפון אפריקה.
מעשיו באפריקה ואירופה במהלך המלחמה הם אלו שהקנו לפטון את תהילת העולם. הוא קודם לדרגת לוטנט ג'נירל וקיבל את הפיקוד על הקורפוס השני. הוא ניצח בקרב מוחות בתוניסיה את אחד הגנרלים הגרמניים המוכשרים ביותר, ארווין רומל. כמפקד הארמיה השביעית הוא עזר לשחרר את סיציליה ב-1943. הוא הפציר בחייליו להילחם חזק ולהעניש את האויב, אשר מבחינתו לא היה ראוי לשום רחמים. אפשר שהיה אף נוקשה מדי, ובמה שמכונה "אירוע הסטירה" הוא גידף באופן פומבי ונתן סטירה לחייל אשר אפשר שסבל מהלם קרב, מצב שמוכר כיום כהפרעת דחק פוסט-טראומטית. הוא לא האמין במחלה של החייל ודיווח כי החיילים לא מבצעים את עבודתם כנדרש בבית החולים; החייל דיווח מאוחר יותר כי סובל ממלריה. המקרה כמעט וסיים את הקריירה של פטון, אולם אייזנהאואר ומחלקת המלחמה ידעו כי יש צורך אקוטי באדם בעל סגולותיו והנחישות שלו לצורכי השלבים האחרונים של המלחמה.
במהלך תקופתו בצפון אפריקה התוודע גם לפיגור של המקומיים. ב-1943 כתב בקזבלנקה: "מה אם הערבים היו נוצרים? לי זה נראה ברור שתורתו הפטאלית של מוחמד וההשפלה המוחלטת של נשים הם דוגמאות יוצאות דופן של התפתחות עצורה של הערבי. הוא בדיוק כפי שהיה לפני 700 שנים, בזמן שאנחנו ממשכים להתפתח".
זמן קצר לאחר הפלישה לנורמנדי ב-1944 פטון שוב קיבל את הפיקוד על הארמיה השלישית והיה אחראי לתכנן את מבצע קוברה, התקפה שנועדה להחדיר את הכוחות האמריקאים מאזור נורמנדי אל תוך האזורים הכבושים. פטון עשה זאת בהצלחה, ובשילוב נהדר של כוחות השריון, האוויר והרגליים הצליח לדחוק את הגרמנים לגבול הבלגי. הוא ביקש להמשיך את המתקפה אל תוך שטחה של גרמניה, אולם נעצר רק עקב המחסור בדלק. הנאציונל-סוציאליסטים ניצלו את ההפוגה על מנת להתכונן לקרב הגדול האחרון של המלחמה במערב – הקרב על הבליטה.
"פתרון טוב המיושם בחריפות עכשיו הוא טוב יותר מפתרון מושלם המיושם עשר דקות מאוחר יותר". פטון.
התגובה האמריקאית ממחישה את הגאוניות של פטון. הוא מיד הוציא 6 דיוויזיות מתוך הארמיה השלישית במטרה להציל את הדיוויזיה המוטסת ה-101 המוקפת והפגועה באזור בסטון בבלגיה. לשם כך היה צורך בתמרון לוגיסטי יוצא מן הכלל, ואפילו אייזנהאואר הופתע מהמהירות הביצועית של פטון. לאחר שהציל את ה-101 אשר החזיקה מעמד בגבורה עם מעט תחמושת ואספקה, הוא עצר למעשה את ההתקדמות הגרמנית, ובכך בלם ופגע במורל של כל הצבא הגרמני. התעוזה של ה-101 הצליחה למנוע את הנפילה של בלגיה, וההגעה המהירה של פטון הבטיחה זאת סופית.
מכאן הבטיחו האמריקאים את הדומיננטיות בחזית המערבית. פטון המשיך לרדוף את הגרמנים דרך בלגיה חרף ניסיונות הפגיעה בקווי אספקת הדלק, והתקדם דרך הריין אל תוך גרמניה כבר בתחילת 1945. על התעוזה בנורמנדי ובבסטון הוא קודם ב-1945 לדרגת גנרל ארבעת הכוכבים, הדרגה הגבוהה ביותר. הוא נחשב למפקד השדה האמריקאי הגדול ביותר של המלחמה, ונראה כי נלחם כמו גיבורי ילדותו תומאס ג'ונתן ג'קסון ונייתן בדפורד פורסט.
"תוביל אותי, עקוב אחריי, או זוז מדרכי". פטון.
פטון ידע כיצד לנצח. באמת לנצח. הוא הבין את חשיבות השליטה וההשתלטות. הוא אמר פעם לחייליו, עם סיגר בין השיניים: "יש רק עיקרון טקטי אחד שאינו כפוף לשינויים. זה להשתמש באמצעים העומדים לרשותכם בכדי להסב לאויב כמות מקסימלית של פציעות, מוות והרס במינימום זמן." אלו שיראו זאת כיום כנוקשה מדי או ימהרו לשפוט חיילים על כל עבירה שוכחים כי מלחמה היא גיהינום, לא משחק מחשב, ואין הם יכולים לשפוט את אלו שבשטח. כפי שעוד אמר פטון: "שום ממזר מעולם לא ניצח מלחמה בכך שמת למען ארצו. הוא ניצח בכך שגרם לממזר המסכן השני למות בעד ארצו שלו".
פטון ידע שלא נכנסים למלחמה עם חיילים הפוחדים לירות באויב, או עם רכרוכיים בקסדה, או להיכנס לשטח אויב במטרה להיות הומאני. הוא הבין שלכל קרב יש להיכנס עם הוראות ברורות ומטרות מוגדרות, שיש לפגוע באויב ולא לנסות להרגיע אותו. "הנאצים הם האויב. כנסו בהם. שפכו את דמם. תירו להם בבטן. כשתכניסו את היד לשלולית מפוזרת שרגע לפני זה הייתה הפנים של החבר הכי טוב שלכם, תדעו מה לעשות." כאשר אנשי צבאו של פטון תפסו חיילי גרילה נאציונל-סוציאליסטיים של ארגון ורוולף, הם קשרו אותם והוציאו אותם להורג ללא פחד מביקורות של ארגוני זכויות אדם למיניהם.
"אומץ מוסרי הוא המאפיין היקר ביותר ובדרך כלל הנעדר ביותר." פטון.
כאדם בעל שורשים דרומיים, ידע פטון על זוועות תקופת השיקום וכן על ההשפעה שיכולה להיות לצבא פולש על האוכלוסייה המקומית והמוסדות של הנכבשים. כך, הוא המליץ להתייחס בהוגנות כלפי האזרחים הגרמניים, אולם לאחר שביקש להשאיר חברי המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית בתפקידים מנהליים איבד את הפיקוד על הארמיה השלישית. הסיבה לבקשה זו, כך הסביר, הייתה למנוע וואקום שלטוני ובכך את תפיסת הסמכויות בידי גורמים קומוניסטיים ואת השתלטותם על גרמניה. הוא גם ביקש למנוע את הקטנת הכוח הצבאי לאחר סיומה של המלחמה - "לשמור על המגפיים שלנו מצוחצחות" - ולמנוע את ההתפשטות הקומוניסטית במזרח אירופה. הוא לא זכה לאוזן קשבת, אם כי סביר להניח כי תוכנותיו יכלו להקטין את ממדי המלחמה הקרה.
במהלך מסע ציד בסוף 1945 היה פטון מעורב בתאונת דרכים קטנה. איש לא נפגע, אולם פטון, אשר ישב בכיסא האחורי, פגע עם ראשו בכיסא הקדמי, מה שגרם לנזק לעמוד השדרה שלו. הוא הפך למשותק מהצוואר ומטה, ולאחר מספר שבועות נפטר מתסחיף ריאתי. האדם הבלתי מנוצח הלך לעולמו.
פטון היה התגלמות הקצין האידיאלי. נועז, הרואי, מסור, תקיף ובעל עקרונות. כחייל מקצועי, הוא הבין את האחראיות שהגיעה עם המעמד. כיום, יהיה זה נדיר למצוא גברים מסוג זה, אולם אם רבים יותר היו לומדים לא לפחד או להירתע מקשיחות מול הסכנות, המצב היה כנראה אחר.
"אנו כקצינים בצבא, לא רק חברים במקצועות המכובדים הוותיקים ביותר, אלא גם הנציגים המודרניים של אלים למחצה וגיבורי העת העתיקה." "בימי האבירות - תור הזהב של המקצוע שלנו - קציני אבירים צוינו לשבח גם באדיבות ועדינות התנהגותית, כמו גם באומץ מתריס". "ממעשי האדיבות והנועם שלהם נגזרה המילה, המוצהרת כיום, ג'נטלמן". "בואו נהיה עדינים (Gentle). כלומר, אדיבים ומתחשבים בזכויות של אחרים. בואו נהיה גברים. כלומר, חסרי פחד ובלתי נלאים במילוי חובתנו כפי שאנו רואים אותה." - ג'ורג' פטון.
מקורות:
Martin Blumenson (ed.), The Patton Papers 1885–1945, Houghton Mifflin, 1972–74, 2 vols.
George S. Patton Jr., War As I Knew It, Houghton Mifflin Company, 1947.
http://www.generalpatton.com/quotes/index.html
