מאפיינים לא מוכרים מההיסטוריה של הלינץ'.
מאפיינים לא מוכרים מההיסטוריה של הלינץ'.
הפעולה האלימה והרצחנית הנקראת "לינץ'" נחשבת לאחת התופעות המבישות והנבזיות ביותר בהיסטוריה האמריקאית, שנייה רק לעבדות. היא נתפסת כביטוי לשנאה גזעית, ממנה יכול היה להיפגע למעשה כל שחור אקראי ללא שום סיבה ממשית. בספרון שלו, "לינץ' - היסטוריה ואנליזה", מציג פרופ' דווייט מרפי מאוניברסיטת המדינה של ויצ'יטה, קנזס, תמונה מורכבת יותר. מטרתו הייתה לחקור את הנושא ללא, כפי שהוא כותב, "עוינות כלפי החברה האמריקאית המיינסטרים", אולם התוצאה של המחקר מצביע על מערכת משפטית מורכבת לא פחות מזו המודרנית.
מקור המונח "לבצע לינץ'" אינו לגמרי ברור, אולם מרפי מאמין כי מקורו בקולונל והשופט צ'רלס לינץ' ממחוז בדפורד, וירג'יניה, אשר ניהל מערכת משפטית מקומית במהלך המהפכה האמריקאית. באזור זה היו לא מעט נאמנים בריטיים אשר גנבו סוסים למען צבא "המעילים האדומים" של ההמלכה המאוחדת. בית המשפט הרשמי הקרוב ביותר היה במרחק של כ-320 ק"מ ב-וויליאמסבורג, ועל כן החליט הקולונל לינץ' לנסות לקחת את הצדק לידיים ולהוציא להורג את הפושעים הפרו-בריטיים הללו. לאחר המהפכה מעשיו אושרו חוקית רטרואקטיבית דרך הרשות המחוקקת של וירג'יניה, ושמו הפך להיות מזוהה עם הוצאות להורג אד הוק.
בעשורים האחרונים הפך הלינץ' לסמל חזק של גזענות נגד השחורים, עד כדי כך שלא רבים כבר יודעים שמעשי הלינץ' בוצעו גם נגד אמריקאים אחרים. אין זה אומנם פשוט לאסוף נתונים סטטיסטיים, אולם פרופ' מרפי מציג כי במהלך עשרים שנות השיא של אירועי הלינץ', בין 1882 ל-1903, התרחשו 3337 מקרים, מהם רק 2060 בוצעו נגד שחורים, כאשר 1169 בוצעו נגד אמריקאים ו-108 נגד "אחרים". 63 מקורבנות הלינץ' היו נשים, מתוכן 40 שחורות.
מרפי מצביע גם על מחקרים אחרים המצגים כי בין 1882 ל-1968 התרחשו 4742 מקרי לינץ', מתוכם 3445 נגד שחורים. בנוסף, חשוב לשים לב כי מספרם של קורבנות לא שחורים היה קרוב לוודאי גבוה יותר מכיוון שלעתים קרובות המקרים הללו לא דווחו במערב המדינה, היכן שרוב הקורבנות לא היו שחורים.
מאפיין חשוב ומוכר פחות של הלינץ' עליו מצביע מרפי הוא שלא מדובר היה בהרג אקראי אלא עונש על מעשי פשיעה ספציפיים. רבים מהמשתתפים באירוע הכירו את הנאשם ויכלו להעיד על אשמתו. אפילו מתנגדי הלינץ' טענו לעתים רחוקות מאוד כי הנאשמים הינם חפים מפשע, והתקשו כי בתי המשפט ולא ההמונים הם אלו שאמורים לאכוף את החוק וכי הלינץ' עלול להוביל לאכזריות רבה.
הלינץ', כותב מרפי, שיקף את רצון הקהילה. הוא מצביע על מקרים שפורסמו מראש בעיתונאים, אשר משכו בעקבות כך אלפי אנשים לאירוע עצמו, לרבות מובילי קהילה. לדוגמה, ב-1891 ב-ויומינג, המושל העתידי ד"ר ג'ון אי. אוסבורן עזר לבצע לינץ' בשודד לא שחור. אוסבורן עצמו אף פשט את העור מהגופה, עיבד אותו בעזרת טאנין, והפך אותו לתיק עבור כלי רפואה, רצועות לסכיני גילוח, נרתיק טבק ונעלי נשים. במשך שנים רבות הוצגו הנעליים בבנק הלאומי בויומינג כעדות לכך שהוצאה להורג מסוג זה לא נתפסה ככלימה. באמצע המאה ה-19, ראש עיר לוס אנג'לס כה רצה לקחת חלק בפעילות זו שאף התפטר מתפקידו, אשר חשב כי אינו תואם עם מעשה ביצוע הלינץ'. לאחר מכן הוא עזר להבריח אדם מהכלא על מנת לתלות אותו.
אחת הסיבות לכך שאנשים פנו ללינץ' הייתה שהרשויות המוסמכות ישבו במרחק רב מהמקום בו אירע הפשע, ולא ניתן היה להמתין עם ביצוע מתן הצדק. מרפי מזכיר כי הנשיא אנדרו ג'קסון עצמו אישר מנהג זה כאשר המליץ למתיישבים של איווה לבצע לינץ' ברוצחים. גם בקנזס דיווח הניו יורק טריביון ב-1858 כי "ישנה נטייה כללית מאוד לוותר על הצורות חסרות התועלת וחסרות התקווה של החוק הטריטוריאלי ובתי המשפט הפדרליים המושחתים, ולשפוט את [גנבי הסוסים] הללו על פי חוק לינץ'".
עובדה מעניינת נוספת אותה ניתן ללמוד ממרפי היא שגם השחורים הקימו כנופיות לינץ', בעיקר בכדי לבצע לינץ' בשחורים אחרים, אך לעתים גם באמריקאים אחרים. באחד המקרים ב-1914 בטנסי ביצע המון שחור לינץ' באמריקאי אשר אנס אישה שחורה. הרשויות קבעו לאחר מכן שההרג זה היה מוצדק, חרף העובדה שהנרצח לא היה שחור. במקרה אחר בארקנסו ב-1872, שחורים חמושים הוציאו שלושה אמריקאים לא שחורים מבית הסוהר וירו בהם למוות.
מרפי ממשיך כי הלינץ' לא היה סוג של "ספורט" בהם אנשים "ניצודו" בחופשיות. כאשר ב-1911 ארבעה אמריקאים תלו גבר שחור ואת שתי בנותיו ללא כל סיבה מוצדקת, הדבר יצר מהומה וכעס ציבורי אדיר; הרוצחים הללו נשפטו ושניים מהם נתלו למוות.
ללא ספק, הופנה הלינץ' לעיתים קרובות יותר נגד השחורים, ואין ספק שהיו מקרים שבהם לא שחורים היו זוכים במלקות במקום ההוצאה להורג. יתר על כן, השחורים זכו לעתים קרובות יותר לעינויים מאשר האמריקאים. מרפי מציין כי אפשר שבתקופה זו השחורים גם ביצעו יותר פשעים אלימים שבגנם הוצאו להורג לעתים קרובות יותר ובאופן לא מאוזן. כפי שכתב בזלזול הפעיל השחור האינטלקטואל ויליאם א.ב. דו בויז, "מעמד של פושעים שחורים, בטלנים ולא-יוצלחים אשר מהווים איום לחבריהם, הן שחורים והן ולבנים."
מרפי מוסיף כי במידה והיה הגזע פקטור מכריע, היינו מצפים לראות כי השחורים שחיו ב"דרום הישן" סבלו מכך יותר מאשר במקומות אחרים. אולם בפועל, הוא מציין, בעשור האחרון של המאה ה-19 השחורים שחיו במיסיסיפי לא סבלו מהלינץ' יותר מהשחורים בקנזס.
הדעה הפופולרית היא שהייתה זאת התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח מאמצע שנות ה-50 אשר שמה סוף למנהג הלינץ'. אולם לטענתו של פרופ' מרפי המנהג למעשה כבר לא היה קיים הרבה לפני מלחמת העולם השנייה. המגזין הליברלי "ניו רפובליק" נהג לפרסם מאמרי מערכת המתארים את מקרי הלינץ' של כל שנה, אולם הוא סיים את המסורת הזאת כבר באמצע שנות ה-30 שכן כמעט ולא היו יותר מקרים לכתוב עליהם. האיגוד הלאומי לקידום אנשים צבעוניים זכה לתרומות אדירות על כל מקרה בודד של לינץ' נגד שחורים, אולם מנהג זה כבר כמעט והסתיים בדיוק כאשר הם החלו להתארגן סביב הנושא. מרפי טוען כי הלינץ' מת מוות טבעי כאשר שלטון החוק התרחב גם לאזורים הכפריים ויותר אנשים החלו לסמוך עליו ולהאמין בו.
כיצד ניתן אם כך להשוות את הלינץ' עם המערכת המשפטית המודרנית בארה"ב? ללא ספק היה בלינץ' פוטנציאל רב לסדיזם והתרחשו גם טעויות מזוויעות. לפי הסטנדרטים העכשוויים מנהג זה היה פראיות אכזרית טהורה, בעיקר משום שביקש אך ורק להעניש, ובמידה מסוימת גם להרתיע. הלינץ' לא התיימר להיות פעולה שיקומית, בזמן שהתפיסה שהפכה לנפוצה כיום היא שיש לבקש קודם כל שיקום ותחיה במקום עונש.
מרפי מציין שמשהו אבד, אולי באופן נדרש, במערכת בה ענישת הפושעים מגיעה מהממשלה במקום הקהילה. במקרי הלינץ' ניתן היה לקבל מיידיות, סופיות, ובמקרים רבים השתתפות ישירה. הקורבנות והנפגעים, או בני משפחותיהם, יכלו לזכות בנקמה אישית. עד כמה שהיה זה "פרימיטיבי", ובעל מאפייני גחמה ואכזריות, ענה הלינץ' על צרכים אנושיים מנטליים עמוקים.
פרופ' מרפי מעדיף בבירור את מערכת הזכות להליך הוגן מאשר לקיחת החוק לידיים. ועדיין, החוק אמור לשקף את חוש הצדק הקהילתי, משהו שהינו חסר לעתים קרובות במערכת המשפטית המודרנית. עבריינים מוכרים משוחררים פעמים רבות מסיבות טכניות. במדינות שבהן קיים גזר דין מוות, ההוצאה להורג מתרחשת כל כך הרבה זמן לאחר ביצוע העברה שנראה שהרושם הנוצר הוא שאין כבר קשר בין הדברים. הפושעים מקבלים מאסרים קצרים או מגוחכים באופן לא רציונלי. מרפי מסביר שבכך שה"צדק" הועבר למעמד המקצועי, הפכנו למעשה בעצמנו לסוג נוסף של קורבן:
"הנה התמיהות של הפוליטיקה של בתי משפט, של אגו, של אידיאולוגיה ושל אמת חלקית, של החוכמה המקובלת של כל אחד, של אופנות, של משוא פנים, של דעות קדומות, לעתים קרובות של שחיתות ואהבת בצע, של אישיות ... מגבלות התקציב עם השפעתן על כוח אדם והסדרי טיעון וגזר דין וכו'. גורמים אלה מציגים ... סרטן במערכת המשפט האמריקאית."
מערכת הזכות להליך הוגן שלנו קידמה פעם מה שהיה נראה כצדק, אולם עתה הצדק התרחק עקב תקנות וטכניקות שלעתים הופכת זאת לבלתי אפשרי להעניש רשעים בדרכים המספקות את החברה. בהחלט ניתן לטעון ברוחב לב שעדיף לתת ל-99 אנשים אשמים לצאת לחופשי מאשר להעניש חף מפשע אחד, אך מערכת כזו משאירה 99 עבריינים ללא עונש ו-99 קורבנות ללא גמול וצדק. המשפט של או. ג'יי. סימפסון מראה, כפי שמרפי טוען, ש"צדק עממי בהחלט חייב להיות נוראי בכדי להיות גרוע יותר מזה."
טרגדיה גדולה היא שגם אנשים חפים מפשע נרצחו במסגרת הלינץ'. אולם מרפי שואל האם באותה המידה זה טרגי יותר מהרגלי ההריגה בחברה שאפשר שהופכת לאלימה יותר ויותר בגלל מערכת משפט אשר אינה מתפקדת כראוי? האם אין זו התראה חזקה מספיק עבור אנשים מכל הגזעים לדעת שיוצאו אותם להורג תוך כמה שעות במידה ויבצעו פשע נוראי?
תהליך הזכות להליך הוגן לוקח זמן רב בהרבה מאשר הלינץ', אולם מרפי כותב כי הוא חייב להיות "מלא באנרגיה, עם תחושת שליחות, תוך התחשבות מלאה בתביעות התרבותיות של אזרח שומר החוק". הזכות להליך הוגן עברה עיוות בידי שופטים ששמחים לפגוע ברעיונות ההגינות הקדומים והחיוניים ביותר של האנושות. לקיחת הצדק לידיים הייתה לעיתים קרובות ברברית, אולם המערכת המודרנית סובלת מניוון רחב שלעתים מקשה על גינוי המנהגים הפשוטים יותר של העבר.
מקור:
