דמותו ואישיות של קרל מרקס.
דמותו ואישיותו של קרל מרקס.
"אנשים מתחילים בתהליכים מהפכניים מסיבות הקשורות לחייהם הפרטיים."
- אריסטו.
קרל מרקס מזכיר במידה רבה את ההיפים של שנות ה-60 בכך שהתאפיין בסוג של "תרבות נגד", זאת לאחר שביקש לקדם מהפכה תרבותית ופוליטית. הוא אומנם לא שם פרח בשערו, אך כן העביר שעות רבות מאוד בשתייה ועישון מקטרת, תוך חיפוש אחר "הארה", וכן אחר ספונסר אשר יממן אותו ואת חייו. את הספונסר הוא מצא בדמותו של פרידריך אנגלס, בנו של איש עסקים פרוסי מצליח, אשר תמך וממן את מרקס במשך כ-20 שנים.
מרקס נולד אומנם אל תוך משפחה מלומדת שכן אביו היינריך היה עורך דין, אולם באופן אישי הוא היה עצלן מהסוג הנחות ביותר. הוא חי מהיד אל הפה, שנא עבודת כפים, וחלם על רעיונות ודרכים לקחת מאחרים ולחלק את עושרם. משפחתו שלו עצמו, עם אשתו וילדיו, גורשה ב-1849 מהדירה שלהם בלונדון, שנה לאחר כתיבת המניפסט הקומוניסטי, וסבלה מרעב לאחר שמרקס התעניין יותר ברעיונות הנשגבים שלו מאשר בלמלא את תפקידו כאב ובעל בכדי לספק את הצרכים הבסיסיים של משפחתו.
בתור ילד חי מרקס על חשבון הוריו, המשיך לחלוב פרה זו גם כמתבגר, וגם לאחר שהתחתן והוליד ילדים משל עצמו המשיך לרוקן את החסכונות שלהם. אימו הסובלת ממנו אף ציינה באיזשהו שלב כי הייתה מעדיפה ש"היה חוסך ממון במקום לכתוב עליו". כאשר החליטו לבסוף הוריו להפסיק לממן את חייו הבטלניים של בנם האנכי, מרקס סירב יותר לראותם, ואף לא הגיע להלוויה של אביו. אך גם כאשר הפסיק לקבל את המימון של הוריו מצא כאמור ספונסר אחר, עמית אידיאולוגי אשר גם הוא חי על חשבון הוריו, רק שהללו היו עשירים הרבה יותר. אולם לבסוף גם לאנגלס נמאס שמרקס מנצל את עושרו, וכאשר עצר את המימון, מרקס תקף גם אותו.
משפחתו נשאה בנטל העוני הכבד הרבה מזה של משפחה פרולטרית ממוצעת באותם הימים, וחיה בתנאים קשים. כה עסוק היה מרקס באינטראקציות עם עמיתיו, במשרדו, בספרייה ובכתיבת "המניפסט הקומוניסטי" עם אנגלס, שהוא לחלוטין הזניח את משפחתו ואת טובתם. יתר על כן, מה שמרקסיסטים שוכחים לציין הוא שהאובססיות הללו שלו הובילו למותם של שלושה מעשרת ילדיו לפני גיל 10, כאשר אחד מהם נפטר עוד לפני שהספיק לקבל אפילו שם, זאת משום שחיו על דיאטה של לחם ותפוחי אדמה בלבד. במילים אחרות, התזונה הירודה שקיבלו ילדיו עקב ההזנחה שלו היא שהרגה אותם. הוא לא יכול היה להרשות לעצמו טיפול רפואי עבור ילדיו כאשר חלו, ואפילו לא רכש ארון קבורה קטן עבור בתו הקטנה. בחורף הנוראי של 1849-1850 חיפשה המשפחה מקום מקלט בפנסיון גרמני רעוע, ימים שבמהלכם נפטר בנם התינוק גואידו (הנרי). אשתו של מרקס מעולם לא חזרה לאהוב אותו באותו האופן, אך מרקס עצמו אמר לאנגלס והעמיתים האחרים כי הייתה זו "הקרבה לסבל הבורגני". ב-1855 בנם אדגר בן ה-8 נפטר משחפת שהוחמרה כתוצאה מתנאי המחייה הירודים, ובמקרה זה הסביר מרקס לאנגלס כי אשתו הייתה מעדיפה את הביטחון של הקבר, והוא אינו יכול להאשים אותה בכך. הוא אומנם קיבל דוקטורט בפילוסופיה מאוניברסיטת ברלין, אולם לא ניסה אפילו לעבוד כמרצה לפילוסופיה בכדי לעזור למשפחתו, ואפילו לא כמורה בבית ספר.
כאשר ב-1852 חיה משפחת מרקס בדירת שני חדרים צפופה באחד האזורים העלובים של לונדון, נשלח סוכן ממשטרת פרוסיה בכדי לרגל אחר המשפחה. אשתו של מרקס, ג'ני, הייתה אחותו של שר פרוסי אשר וויתרה על חיי הנוחות של האצולה בשביל חיי עוני עלובים עם בעלה. הם חיו במחשבה כי ספרו של מרקס, "הקפיטל", ירוויח כסף, אולם מרקס היה מוכר כאדם שאינו מסיים את משימותיו או שכזה שמתעלם מגודל הטקסט שהוסכם, והוא אכן פרסם את הספר באיחור של 16 שנים. גם הרווחים מהספר הגיעו כבר למספר הקטן של ילדיהם שעדיין נותרו, לאחר שקרל וג'ני כבר לא היו בחיים. אולם הסוכן נשלח בגלל קרל עצמו ולא בגין אשתו, שכן הוא היה "הרוח החיה" של המפלגה הקומוניסטית. לפי הדוח של הסוכן, ניתן היה להניח כי מודבר בחסר בית. הסוכן דיווח כי חייו מבולגנים, הוא חי כמו צועני, מתרחץ או מחליף בגדים לעתים רחוקות, אוהב להשתכר; הוא יכול לא לעשות כלום במשך ימים, כל הרהיטים בבית מלוכלכים או שבורים; החדר של מרקס מלא בעשן מקטרת והבית עצמו מלא באבק.
אכן, מרקס סבל מהגינה אישית נמוכה מאוד, סירב להתרחץ, הסריח, לא הסתרק, לא עסק בפעילות גופנית והיו לו שחין ויבלות. הפגמים על העור הופיעו בכל הגוף, מה שהוביל אפילו להתמוטטות עצבים וזעם רב ב-1873. הוא סבל מהם במשך 25 שנים, לרבות בעת שכתב את "הקפיטל", מה שיכול אולי להסביר את תחושת הכאב בעת קריאת הספר. הוא אף אמר לאנגלס כי "יהיה אשר יהיה, ככלל שהבורגנים קיימים, אני מקווה שתהיה להם סיבה לזכור את היבלות שלי".
לפחות שתיים מהבנות של מרקס התאבדו, אחת מהן יחד עם בעלה, אותו מרקס שנא ולעג לו. אולם הוא שנא גם את בעלה של בתו השנייה, לאורה, משום שהיה קובני, והוא כינה אותו "ניגרילו", "גורילה", וציין כי הינו בעל "דם כושי". ככלל, היחס שלו כלפי נשים לא היה טוב יותר מאשר לקבוצות אתניות או גזעיות אחרות, והוא ניהל רומן עם המטפלת של המשפחה. נראה כי הוא גם הכניס אותה להריון, אולם סירב להכיר בכך שהילד, פרדי, הינו שלו ועל כן לא שילם לה אפילו מטבע אחד. הוא גם שלט בחייהן של הבנות שלו, וכן שטף את מוחן באידאולוגיה שלו; והן מצדן העריצו אותו וחשו גאווה להיות חלק מהמשפחה המהפכנית. היה זה רק בגילאים מבוגרים יותר שהן הבינו את המחיר של היותן מרקס, ואחת מהן ציינה כי איבדה שלושה ילדים היות והקדישה במקומם את כל כולה לאידאולוגיה של אביה. בת אחרת וויתרה על קריירה נוצצת כעיתונאית למען חיי נישואין עלובים לאחד החסידים הצרפתיים של אבא שלה. השלישית התאהבה באדם שחשבה שיהיה ראוי לאביה, אך אשר בסופו של דבר הוביל אותה להתאבדות.
קשה יהיה להתווכח גם עם הכלכלן האמריקאי השחור ואיש האקדמיה וולטר אי. וויליאמס אשר אמר כי "מרקס היה גזען ואנטישמי מוחלט". חרף העובדה כי היה מרקס יהודי אתני, פעם אחר פעם דיברו האבות המייסדים של הקומוניזם בגנותם של היהודים והשחורים. את מנהיג תנועת הפועלים פרדיננד לסל כינה מרקס "יהודי חלקלק", "היהודון הקטן", "יהודי בראון", ו"הכושי היהודי", זאת חרף העובדה כי גם לסל היה סוציאליסט. מרקס אף כתב לאנגלס כי "ברור לי עתה לחלוטין שכפי שצורת ראשו וצמיחת שערו מעידים לגביו, שהוא צאצא של הכושים שהצטרפו למנוסת משה ממצרים." כסוג של הבחנה דרוויניסטית, הוא הוסיף כי צורת ראשו של לסל מוכיחה כי "אימו או סבתו מצד האב התערבבו עם כושי". "איחוד זה של יהודים וגרמנים עם בסיס כושי היה חייב לייצר הכלאה יוצאת דופן."
אנגלס היה שותף לא רק לדעות הגזעניות של מרקס, אלא גם ליחס הנצלני כלפי הנשים והחליף במהלך חייו מספר מאהבות אשר ביקשו להתחתן איתו. בשנות ה-50 הוא החל לקרוא לאחת מהן "אשתי", אולם לא התחתן איתה באופן רשמי. לאחר שהלכה לעולמה, התחתן אנגלס עם אחותה, אולם רק כאשר כבר הייתה במצב סופני. הוא כתב למרקס, בדבר החתן הקובני שלו, כי יש לו אחוז מסוים של "דם כושי". החתן הקובני הזה, פול לפארג, היה מועמד פוליטי בפריז ב-1887, במחוז בו היה גן חיות; במכתב לאשתו של לפארג ובתו של מרקס, כתב אנגלס: "היותו באיכותו ככושי, הקרוב יותר לשאר ממלכת החי משארנו, הוא ללא ספק הנציג המתאים ביותר של אותו המחוז."
לא יהיה זה נכון כמובן לזלזל בדעות הפוליטיות של מרקס רק בגלל האופי יוצא הדופן של ההוגה, שכן גם איינשטיין היה תימהוני למדי; אולם התיאוריות של איינשטיין עבדו כאשר ניסו ליישם אותן, מה שלא ניתן לומר על הפנטזיות של מרקס שבאו על חשבון משפחתו. ניתן לומר לזכותו כי מעשיו תאמו את אשר קידם בעצמו, וכפי שכתב: "ניתן לסכם את תורת הקומוניזם במשפט אחד: לבטל את כל הרכוש הפרטי." הדעות שלו התפשטו הרבה מעבר למשפחתו והובילו למצב ירוד ועלוב דומה בקרב מיליוני משפחות אחרות ברחבי העולם.
מרקס האמין כי העוני קיים מכיוון שהעשרים – הבורגנים – פוגעים חברתית במעמד הפועלים, הפרולטריון. הוא התכוון כמובן לאנשי מעמד הפועלים אשר החזיקו בעבודה קבועה ומלאה, בשונה ממנו עצמו. העשירים הם המדכאים, בזמן שהעניים הם המדוכאים. כפתרון, בשם "ההוגנות", יהיה זה נכון לחלק את העושר בין כולם – סוציאליזם. לעשרים יש משהו שהעניים רוצים – כסף ורכוש. במקום לעבוד קשה בכדי להשיג זאת, מה שהתנאים המודרניים מאפשרים יותר מכל שלב מוקדם יותר בהיסטוריה, ההתנהגות של מרקס מוכיחה כי הוא העדיף נדבות. באופן לא מפתיע, הוא האמין כי זאת תפקידה של הממשלה לחלק מחדש את העושר והרכוש, ולסיים את אי השוויון בין המעמדות. זהו גרעין החשיבה המרקסיסטית. כך, בסופו של יום היה מרקס סוג של קבצן, רק שרעיונותיו לא מתו יחד עמו, והובילו למותם של 100 מיליון במאה השנים האחרונות.
אם רעיונותיו היו נקברים אתו, האנשים בקובה, למשל, לא היו ממשכים להיות בתנאים מחפירים. תעשיית החקלאות הנשלטת בידי המדינה הובילה למחסור אדיר במזון ולהקצבות ממשלתיות רבות, כך שקובה נאלצת לייבא 80% מהמזון שלה. תנאי מחייה ודיור לא נאותים הפכו לנורמה, ועל האזרחים נאסר להחליף עבודות ללא אישור הממשלה.
כישלון נוסף של המרקסיזם-לניניזם היה הקמת הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה, אשר התפרקה כמדינה סוציאליסטית לאחר 50 שנה בלבד ב-1992. הרפובליקה העממית הפולנית הקומוניסטית הייתה מדינה סוציאליסטית עם כלכלה כושלת, עוני עצום, הקצבות מזון, ומשטר צבאי. ברפובליקה העממית הסוציאליסטית של אלבניה, אשר התקיימה גם היא פחות מ-50 שנה, הקומוניסטים נזרקו בבוז מהשלטון דרך הצבעה לאומית.
למעשה, ניתן להציג 27 דוגמאות למדינות שהוקמו או התקיימו על עקרונות המרקסיזם-לניניזם, כגון סין, צפון קוריאה, לאוס ווייטנאם, בהן יושמה הגבלה על חופש הפרט, העוני הינו רב, הפועל הממוצע מרוויח פחות מדולר ביום, והגישה למוצרי צריכה מודרניים הינה מחוץ להישג ידם של מרבית האזרחים. זאת כמובן, בשונה ממה שמוצג פעמים רבות בהוליווד.
דעותיו של מרקס והמרקסיזם מרכבים את הבסיס של הקומוניזם והסוציאליזם. אולם מרקס עצמו, בזמן שדיבר רבות על מה שיש לעשות, העדיף להשאיר לאחרים את העבודה השחורה שנועדה לקדם את דבריו. הוא היה עצלן גם בכל הקשור למחקריו, אותם ביצע בספרייה בלבד, ונמנע מלהגיע למפעלים ולחוות שלגביהם הציג עצמו כמומחה. אין זה מפתיע, אם כך, שהיה פער אדיר בין התאוריות הכלכליות שלו למציאות, והוא היה "אינטלקטואל" מגדל שן טיפוסי אשר מעולם לא התערבב אישית עם אלו שלמענם כביכול פעל. הוא מעולם לא החזיק במשרה פוליטית או מנהיגותית, זאת בניגוד מוחלט למהפכן לנין. לנין בהחלט אהב לדון עם אחרים על כתביו של מרקס, אולם היה פרגמטי הרבה יותר, עבר מתיאוריה לפרקטיקה וכן היה נואם כישרוני.
לקריאה נוספת:
Robert Payne (ed.), The Unknown Karl Marx, New York University Press, 1971.
Otto Ruhle, Karl Marx: His Life and Works, Viking Press, 1929.
Francis Wheen, Karl Marx: A Life, W. W. Norton, 2001.
Paul Johnson, Intellectuals: From Marx and Tolstoy to Sartre and Chomsky, Harper Perennial, 2007, ch. 3.
Eugene Kamenka, The Portable Karl Marx, Penguin Books, 1983.
Boris Nicolaievsky, trans. Otto Maenchen-Helfen, Karl Marx - Man and Fighter, Caven Press, 2007.
Richard Wurmbrand, Marx & Satan, Crossway Books, 1986.
