מבוא לעבדות העותמאנית.

על העבדות, חלק י:

והפעם: מבוא לעבדות העותמאנית.

מרבית ההיסטוריונים מודעים לכל הפחות לכמויות האדירות של שחורים אפריקאים ששועבדו בידי הג'יהאדיסטים, לרבות העותמאנים, ונלקחו למזרח התיכון. אולם יש פחות מודעות לכך שהחל מהמאה ה-7 החלו הללו לשעבד גם כמויות גדול של אירופאים. התפיסה האנגלו-צנטרית המודרנית, בעלת הביקורת העצמית המוגזמת, הינה אובססיבית בכל הקשור לסחר האירופאי באפריקה שהחל במאה ה-15 המאוחרת והסתיים באמצע המאה ה-19, ומתעלמת מהסחר בעבדים האירופאים שהתרחש במקביל בכל אותם השנים, אשר היה גם בעל יחס מחפיר הרבה יותר כלפי המשועבדים. תחילתה של התופעה הזאת במאה ה-7 הפכה למעשה את אזור הים התיכון לשדה קרב, ובכך פיצלה בין הנצרות המערבית והמזרחית ותרמה בעצם במידה גדולה להתפתחותם של ימי הביניים. תגובות הנגד של האירופאים, שהחלו במאה ה-11 עם הרקונקיסטה בספרד ועם מסעות הצלב דיכאו במעט פעילות ג'יהאדיסטית זו. אולם עם עליית האימפריה העותמאנית במאות ה-14 וה-15 גם הג'יהאד חזר במלוא הכוח, והאירופאים שוב החלו לחוות תפיסת לעבדות של רבים מאוד מבני עמם.

יהיה זה כמעט בלתי אפשרי להציע אומדן של מספר העבדים האירופאים שנלקחו לעבדות במשך חמש מאות השנים שבאו לאחר עלייתה של האימפריה העותמאנית. מה שכן ניתן להצביע עליו בוודאות הוא קיומן של שלוש זירות מרכזיות בהן התרחשו מרבית פשיטות העבדים. החשובה מכולן התפתחה בדרום-מזרח ומרכז אירופה, אזור בו הצבאות העותמאניים קיימו התקפות שנתיות קבועות על השטחים של הנוצרים. ככל שהצבאות של הטורקים המשיכו להתקדם צפונה ומערבה, הם תפסו ושעבדו מספרים גדולים של אירופאים, אשר נמכרו לרוב בשווקי העבדים של אנטוליה וקונסטנטינופול הכבושה. הפשיטות על האזורים הנוצריים המשיכו ללא הפוגה, ונכתב כי "המטרה העיקרית של הפושטים הייתה תפיסת שלל. השלל החשוב ביותר היו בני אדם, אותם ניתן היה למכור בשווקי העבדים במחיר גבוה. לאחר מתקפה מוצלחת, אלפי שבויי מלחמה הובלו לשווקים העותמאניים. ... איש לא היה בטוח באזורים הנמצאים תחת סכנת הפשיטות - אצילים וצמתים יכולים להיות משועבדים באותה המידה."[1] כמו גם באזורים האחרים שתקפו, העדיפו המשעבדים המזרח תיכוניים נערות ונערים צעירים שכן הללו נמכרו במחרים גבוהים יותר בשווקים הטורקיים. רוב הנערים סורסו ושימשו כסריסים, בזמן שהנערות והנשים הועברו להרמונות של האצילים העותמאניים.

גם אזור שכבר נכבש בידי העותמאנים לא היה חסין מפני המשעבדים, שכן תחת השריעה המיעוטים הדתיים מעולם לא יכלו להרגיש ביטחון, וגם כאן נערות צעירות לא פעם נלקחו לעבדות מינית. גם נערים נלקחו בכוח מההורים שלהם, בעיקר באזורי הבלקן, בכדי לחנך אותם מחדש אל תוך הדת הזרה להם, ולגדל אותם להיות חיילי העילית של העותמאנים – ה-יניצ'רים. הללו לא ראו את משפחותיהם יותר לעולם. המרידות נגד השלטון העותמאני האכזרי באירופה היו נפוצות למדי, וקיבלו לרוב תגובה קשה וכואבת – מקרי טבח, עינויים ושעבוד. כך, לאורך מאות של שנים, מספר האירופאים ששועבדו לעבדות גדל לממדים אדירים, כאשר יש אף הערכות המדברות על בין 10 ל-40 מיליון.

הזירה השנייה בחשיבותה אשר סיפקה עבדים לעותמאנים הייתה מזרח אירופה, החל מאזור אוקראינה המודרנית, אל תוך רוסיה ועד מוסקבה, וכן הגבול הליטאי-פולני. החל מאמצע המאה ה-14, הטטרים של קרים - חאנות קרים - אשר כבר קיבלו על עצמם את דתם של העותמאנים, כמו גם מקזחסטן ומזרח רוסיה המודרניים - אורדת נוגאי – פשטו בהדרגה עולה על אזורים אלו. הפשיטה הנוראית ביותר על רוסיה החלה ב-1441, עת הפכה חאנות קרים לעצמאית; כ-3 מיליון איכרים סלאביים שועבדו על ידי הטטארים, תופעה שנמשכה עד אשר הצליחו הרוסים לכבוש בתגובה את האזור ב-1774.[2] כמעט את כולם מכרו הטטרים לעותמאנים כסריסים, שפחות להרמונות או עבדים לספינות. פשיטות היסטוריות אלו אינן מוכרות לרוב האנשים, אולם ההיסטוריונים שעוסקים בהן מצביעים על האופן בו הן הובילו לפיגור ההתפתחותי הכלכלי והתרבותי של רוסיה. הטטרים מנעו את ההתיישבות והאכלוס של אזורי הערבות האוקראיניים, אזור אדיר אשר הפך לבסוף למרכז התבואה הרוסי.

גם כאן פשיטות העבדים התרחשו על בסיס שנתי, והמקורות בני התקופה מציגים תמונה מזוויעה. שגריר האימפריה הרומית הקדושה בנסיכות מוסקבה תיאר את פשיטת העבדים של מחמד גיראי ב-1521: "הוא לקח איתו מנסיכות מוסקבה כל כך הרבה שבויים שזה בקושי ייחשב לאמין; הם אומרים שהמספר עלה על שמונה מאות אלף, שאת חלקם הוא מכר [בקרים] לטורקים, ואת חלקם הוא הרג. הגברים הזקנים והחלשים, שלא ישיגו סכום גבוה במכירה, נמסרים לצעירים הטטאריים, בכדי שייסקלו באבנים, או שייזרקו לים, או שיירצחו על ידי כל סוג של מוות שהם [הטטרים] עשויים לרצות."

מיכאלון הליטאי כתב סביב 1550 את ה-"על מנהגי הטטרים, הליטאים והמוסקוביטים", וציין כי "לטטרים של קרים יש יותר עבדים מחיות משק. לכן הם מספקים אותם גם לארצות אחרות. ספינות רבות העמוסות בנשקים, בגדים וסוסים הגיעו אליהם בזו אחר זו ממעבר לפונטוס ומאסיה, ועזבו אותם תמיד עם עבדים. ... כך, בוזזים אלו תמיד מחזיקים לא רק בעבדים לסחר עם אחרים, אלא גם בעבדים לעיזבונותיהם ובכדי לספק בבתים שלהם את אכזריותם והקפריסיות שלהם. למעשה, לעתים קרובות אנו מוצאים בקרב אנשים אומללים אלה גברים חזקים מאוד, שאם אינם מסורסים, הם ממותגים על המצח או על הלחי, והם מיוסרים ביום בעבודה ובלילה בצינוק."

זו הייתה הסיבה, ובמיוחד בכדי להתמודד עם פשיטות העבדים של הטטרים, שהובילה לעלייתם של הקוזאקים, איכרים לוחמים רכובים על סוסים. במשך 300 שנים עמדו הקוזאקים בחזית כקו הגנה נגד הפושטים.

כפי שצוין לעיל, כ-3 מיליון איכרים סלאביים מרוסיה, פולין ואוקראינה נתפסו על ידי הפושטים הטטריים ונמכרו לעבדות אצל העותמאנים. אולם גם לאחר שכבשה רוסיה את קרים, הסחר בנוצרים אירופאים במזרח לא הופסק, ומשעבדים עותמאניים עצמם פשוט כיוונו את תשומת ליבם יותר דרומה, היכן שהתגוררו העמים הנוצריים העתיקים של הקווקז, גרוזינים, קירגיזים, אוסטים וארמנים, אשר הפכו עתה למטרה העיקרית. רק מאזור זה, לכל הפחות מיליון נוצרים נוספים הועברו לשטחי הטורקים בין המאות ה-17 וה-19 המאוחרת.

הזירה השלישית של פעילות השעבוד של העותמאנים הייתה הים התיכון וכן אזור האוקיאנוס האטלנטי של אירופה. פושטי עבדים מזרח תיכוניים החלו לפלוש ללא הפוגה לדרום אירופה כבר עם כיבוש מצרים ואלכסנדריה במאה ה-7, אולם המצב החמיר בהרבה במאה ה-16 כאשר כל צפון אפריקה נכנסה תחת הדומיננטיות של האימפריה העותמאנית, בין אם כפרובינציות המנוהלות ישירות או כסוג של נתין אוטונומי. עקב היותם של האירופאים יפים במיוחד, העצימו עם השנים הפושטים הצפון אפריקאים את מאמציהם בים התיכון יותר ויותר, הגיעו למעשה לכל אזוריו לרבות המזרח, תפסו אלפי ספינות, ותוך מספר עשורים בלבד קווי חוף ארוכים בספרד ואיטליה נותרו לחלוטין לא מיושבים. ההערכות השונות מציינות כי בין המאות ה-16 וה-19 בין 800 אלף ל-1.3 מיליון אירופאים נתפסו על ידי שודדי הים הבֶּרְבֵּרִים של צפון אפריקה. במקרה אחד לפחות הפליגו השודדים אפילו עד אזורי דרום אמריקה, ולעתים גם פשטו על צפון האטלנטי, שם תפסו עבדים מחופי הולנד, צרפת, בריטניה, אירלנד, ואפילו איסלנד. אולם עדיין, עיקר אזור הפעילות של הבֶּרְבֵּרִים היה מערב הים התיכון, בו נפגעו בצורות אדירות איי סרדיניה, סיציליה, קורסיקה והאיים הבלאריים. גם ערי וכפרי החוף של צרפת, איטליה, ספרד ופורטוגל סבלו רבות גם הם.

במאה ה-17 ביצעו הציים האירופאים סיורים בים התיכון המערבי, ואף שלחו תקיפות תגובה נגד מוצבים פיראטיים בצפון אפריקה. אולם עד תחילת המאה ה-19 לא הייתה בכך תועלת רבה, שכן מדינות ואוניות נוצרית אשר לא קיבלו הגנה כזאת המשיכו לסבול. היה זה רק אחרי המלחמות הנפוליאוניות וקונגרס וינה ב- 1814-1815, שהחליטו המעצמות האירופאיות לפעול סוף סוף ברצינות נגד המשעבדים הבֶּרְבֵּרִים. מספר תקיפות מנע של הצי הבריטי נגד אלג'יר וסלא במרוקו פגעו רבות ביכולת הפעולה של המשעבדים. אולם כה חזק היה דחף השעבוד של שודדי הים, שהפך כבר למסורת לכל דבר ועניין, שעצירתם דרשה מהצרפתים להשתלט על אלג'יר ב-1830 ובכך להתחיל למעשה את הקולוניזציה האירופאית. וגם זה התאפשר רק לאחר שארה"ב, במלחמה הראשונה שלה מעבר לים, עצרה במלחמות הבֶּרְבֵּרִיות הימיות את הפשיטות האין סופיות על האוניות שלה. בשיא כוחן, כה עוצמתיות היו מדינות הבֶּרְבֵּרִים של צפון אפריקה, שמדינות שלמות, לרבות ארה"ב הצעירה, נאלצו לשלם מס (סוג של ג'יזיה) בכדי למנוע התקפות על ספינותיהן.

חשוב להבין גם את ההשפעה שהייתה לפשיטות העבדים על קהילות הים התיכון של אירופה. תושבי האיים נאלצו לחיות בפחד מתמיד מפני התקפות פתע. הפרנויה יצרה תרבות של איבה, מריבה, והתנקשויות, איתן קורסיקה וסיציליה מזוהות במיוחד, אשר הייתה למעשה תוצאה של פשיטות השודדים מצפון אפריקה.[3] ניתן, במקביל, רק לדמיין את ההשפעה שהייתה יכולה להיות לוויקינגים על האיים הבריטיים וצפון אירופה במידה והפשיטות שלהם היו נמשכות אלף שנים. זאת ועוד, בהקשר זה, ניתן להוסיף כי המילה "מאפיה" היא ככל הנראה ממקור ערבי, מתקופת הכיבוש הערבי של סיציליה בין המאות ה-9 וה-11.

כמה עבדים אירופאים נתפסו אם כך במהלך תקופת ההגמוניה העותמאנית בין המאות ה-15 וה-19 (לא כולל כמובן את השעבודים הג'יהאדיסטיים שקדמו לעותמאנים)? לפי הערכות נפוצות יותר, כמיליון נתפסו על ידי הבֶּרְבֵּרִים של צפון אפריקה, כ-3 מיליון נלקחו מרוסיה ואוקראינה בידי הטטרים של קרים, כמיליון נוסף שועבדו על ידי הטטרים והטורקים עצמם בקווקז, ולפי ההערכות השמרניות ביותר – כ-10 מיליון אירופאים שועבדו במהלך המסעות הצבאיים והכיבושים העותמאניים במרכז ומזרח אירופה ובבלקנים. כך, אנחנו מגיעים למינימום של 15 מיליון, הרבה יותר ממה שכל סוחרי העבדים האירופאיים רכשו אי פעם באפריקה משבטים שחורים אחרים או מהסוחרים המוסלמיים. כמובן שהתקינות הפוליטית הובילה לכך שאין עובדה זו מוכרת בקרב הציבור הרחב, ובטח שגם העובדה שתנאי המחייה והיחס לו זכו העבדים האירופאים באימפריה העותמאנית היו נוראים בהרבה מאשר של השחורים בארה"ב. השחורים בעולם החדש שעבדו לרוב במטעים הורשו, ואף עודדו, להתחתן ולהקים משפחות. באימפריה העותמאנית, לעומת זאת, הגברים תויגו לרוב עם מתכת לוהטת וחויבו לעבוד בעבודות פרך, לעתים קרובות כעבדי ספינות או בכרייה, עד אשר התמוטטו ולא יכלו עוד. הם לא הורשו להתחתן או להקים משפחה, וכל חברה נשית נמנעה מהם. נערים צעירים לרוב סורסו ונאנסו, בזמן שהנשים הועברו לשעבוד המיני של ההרמונות.

הדחף ההומניטרי הגדול לסיים את העבדות החל מהמאה ה-18 המאוחרת הגיע באופן בלעדי אך ורק מהמערב הנוצרי, וסביב אמצע המאה ה-19 התופעה נעלמה כמעט לחלוטין מרוב העולם הנוצרי. העובדה שלא קיימת יותר עבדות בעולם האסלאמי - לפחות למראית העין - היא אך ורק עקב המאמצים של המערביים. למעשה, ניסו המזרח תיכוניים במלוא יכולתם למנוע את מאמצי סיום העבדות האירופאים באפריקה של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. היה זה רק במחצית השנייה של המאה ה-20 שהעבדות בוטלה, באופן רשמי לפחות, במדינות המפרץ וחצי האי ערב, וגם זה רק לאחר לחץ מערבי אדיר. שוב, מידע אותו התקינות הפוליטית לא ממהרת לחשוף.

 

[1] Eniko Csukovits, "Miraculous escapes from Ottoman captivity", in Geza David and Pal Foder (eds.), Ransom Slavery along the Ottoman Borders (Early Fifteenth – Early Eighteenth Centuries), Brill Academic, 2007, p. 5.

[2] Alan Fisher, "Muscovy and the Black Sea Slave Trade", Canadian American Slavic Studies, Vol. 6, (1972), pp. 575-94.

[3] Emmet Scott, The Impact of Islam, New English Review Press, 2014.