השורשים ההיסטוריים של הקומוניזם.

השורשים ההיסטוריים של הקומוניזם.

כפי שראינו בעבר, היה הקומוניזם אחראי למותם של לכל הפחות 100 מיליון אנשים ב-100 השנים האחרונות, ואף אפשר גם שכמה עשרות מיליונים יותר. אולם כמו לכל דבר אחר בהיסטוריה, גם לקומוניזם היו שורשים ומקורות, אשר הולידו לבסוף פרי בדמותו של קרל מרקס.

אין זה פשוט להצביע על נקודת ההתחלה. מאפיינים מסוימים של המנטליות הקולקטיביסטית של הקומוניזם הופיעו בחיבורו הקלאסי "אוטופיה" של הוגה הדעות האנגלי בן המאה ה-16 תומאס מור, ואפילו ב"רפובליקה" העתיקה של אפלטון. אכן, לעתים קרובות נחשב ספרו של מור לדוגמה של חשיבה פרה-מרקסיסטית.

אולם "אוטופיה" הוא כמובן לא המניפסט הקומוניסטי. בשונה מה-אוטופים שבאו לאחר מכן, היה מור איש דת אדוק, ואף הלך בחלקו אל מות הקדושים שלו כחלק מעקרונות ההגנה על דתו. ככלל, הכנסיות והכמרים זוכים למעמד מכובד מאוד בכתיבתו. ללא ספק, שנות אור מהדיסטופיה של לנין בה הועמדו הכמרים בשורה ונורו למוות במסגרת ההוצאות להורג של אנשי הדת כחלק המהפכה הקומוניסטית.

במהלך מאות השנים שבאו לאחר מור היו גם חוזי אוטופיה אחרים, אולם המבשרים האמתיים של המהפכות הקומוניסטיות היו אנשי חברת היעקובינים האכזריים אשר בעשור האחרון של המאה ה-18 הפכו את המהפכה הצרפתית לשלטון של טרור. הללו לקחו את המוטו המהפכני "חירות, שוויון, אחווה", ובדומה למעריציהם המרקסיסטיים-לניניסטיים במאה ה-20, שמו את כל הדגש רק על ה"שוויון", האידיאל הקומוניסטי. כך, היה זה השוויון הרדיקלי הזה אשר החל לצאת משליטה וסלל את כל הדרך לגליוטינה – "התער הלאומי". כך, אם יש כאלו שניתן לקרוא להם "הקומוניסטים הראשונים", בהחלט ניתן להצביע על חברת היעקובינים, אשר הכריזו למעשה מלחמה נגד אותם הגורמים כמו הבולשביקים מאוחר יותר: האריסטוקרטים, העשירים, הדתיים, והמתנגדים הפוליטיים. כמו הקומוניסטים, גם הם זכורים בהיסטוריה בעיקר עקב מרחץ הדמים אותו יצרו.

היעקובינים עשו שימוש ברוטלי בגליוטינה עקב שנאתם העזה לאויביהם, ועשו זאת באכזריות שמחה כפי שלא נראתה באירופה והמערב עד להגעתו של לנין ועמיתיו. הם אפילו פיתחו באופן מרשים למדי סוג של תעלת ניקוז לדם, ששימש כמוצג עלות חיי אדם של הפנטזיה האוטופית הקולקטיבית שלהם. ללא ספק, בזמן שהקנאים אינם מסוגלים לנהל שלטון כנדרש, הם בהחלט ידעים כיצד לתפעל מערכת רצחנית באופן יעיל ומחריד.

"הוועד לשלום הציבור" היה השם האורווליאני באופן מושלם אותו הגו המהפכנים הצרפתיים מאה וחצי לפני אורוול עצמו למען הגוף השלטוני אשר הפעיל שלטון של טרור שנועד ליישם בכוח את השלטון "האטופי" של "ערכים". ישנן הערכות שמצביעות על 40 אלף צרפתים שראשם נכרת בידי היעקובינים בשנה אחת בלבד. גולגולות של נזירות נחשבו ליוקרתיות במיוחד. גם לנין הצליח להגיע למספרים דומים בשנה הראשונה לשלטונו, כאשר סטלין, מאו, קים ופול פוט הצליחו לעקוף בהמשך גם אותו.

היעקובינים זנחו את לוח השנה המסורתי והחלו לוח חדש שמתחיל עם המהפכה שלהם. אולם הם לא היו האחרונים. הדיקטטור האיטלקי בניטו מוסוליני והפשיזם שלו - "הכל בתוך המדינה, שום דבר מחוץ למדינה, שום דבר נגד המדינה" - עוותו להיות מזוהים כיום תודעתית עם הצד הימני של המפה הפוליטית; אולם המציאות היא שהוא היה חסידו המושלם של קרל מרקס, אותו כינה "אב ומורה" ו-"הפילוסוף המפואר של אלימות מעמד הפועלים", כך שגם לנין העריץ רבות את כתיבתו של האיטלקי; גם מוסוליני קבע את "העידן הפשיסטי החדש" (Era Fascista), אשר החל עם הצעידה לרומא במרץ 1922. בדומה אליו, גם פול פוט הכריז על שנה ראשונה חדשה לאחר שחברי תנועת קמר רוז' האכזרית שלו תפסו את השלטון בקמבודיה ב-1975.

היעקובינים היו גם הטוטליטריסטים הראשונים, רעיון ומושג בלתי נפרדים מהאידאולוגיה והשיטה השלטונית של הקומוניסטים. טוטליטריזם זאת כמובן שיטת שלטון פוליטית המבקש שליטה מלאה. משטר טוטליטרי מסרב להכיר בכל סמכות אינדיווידואלית, חירות או סגולות כלשהן מחוץ למשטר עצמו. שום חוק, מסורת, משפחה, דת או אפילו הטבע האנושי יכולים לעמוד מול תכתיבי האידיאולוגיה. המהפכה חייבת אם כך לחסל כל סמכות או ערך חיצוני. לכן ביקשו היעקובינים למחוק גם את לוח השנה, וכך הפכה 1794 לשנה הראשונה של צרפת היעקובינית.

הקומוניסטים הרוסיים בכוונה עיצבו עצמם לפי המודל "המפואר ביותר של היעקובינים של תקופת המהפכה הצרפתית הגדולה", כפי שאמר יו"ר הקומינטרן גריגורי זינובייב.[1] לנין שיבח את "הדברים הנהדרים, הבלתי ניתנים לעיקור, הבלתי נשכחים שסיפקו היעקובינים במאה השמונה עשרה"[2] וטען כי "היעקובינים העניקו לצרפת את המודלים הטובים ביותר למהפכה דמוקרטית". בעל בריתו של לנין, המהפכן הבולשביקי לאון טרוצקי, השווה את לנין למקסימיליאן רובספייר, האיש שמזוהה יותר מכל אחד אחר עם הטרור היעקוביני, וראה בו סוג של רודן סודי הנועד להפוך את המפלגה הקומוניסטית לגרסה הרוסית של הוועד לשלום הציבור הרצחני. הוא קרא לשיטות של לנין "קריקטורה עמומה של חוסר הפשרנות הטרגי של היעקוביניזם", בזמן ש"את המפלגה מחליף ארגון המפלגה, את הארגון הוועד המרכזי, ולבסוף את הוועד המרכזי מחליף הדיקטטור".

יחד עם זאת, בזמן שהיוו היעקובינים את המודל עבור הקומוניסטים הסובייטיים, נראה כי המילה "קומוניזם" הופיעה לראשונה רק בפריז של שנות ה-40 של המאה ה-19, כנראה כאחת מאין ספור הרעיונות של ההוגים המתנשאים בסלונים ובתי הקפה של צרפת.

המסמך המייסד של התנועה הקומוניסטית הוא כמובן "המניפסט הקומוניסטי" שנכתב על ידי קרל מרקס ופרידריך אנגלס ב-1848. המסמך מתייחס לרעיונות קודמים יותר של ה"קומוניזם", אולם השימוש במונח עצמו היה חדש, ובהחלט מאוד ייתכן כי היו אלו מרקס ואנגלס עצמם אשר טבעו אותו לראשונה מספר שנים קודם לכן. כך או כך, הם בוודאות היו אלו שהפכו אותו לפופולרי ומוכר ברבים.

מרקס ואנגלס נפגשו לראשונה באוגוסט 1844 בפריז הפרוגרסיבית. מרקס עבר לעיר שנה קודם לכן עם אשתו והחל ללמוד את המהפכה הצרפתית ורעיונות אוטופיים סוציאליסטיים אחרים, נכח במפגשים של פועלים ולקח חלק בפעילויות אחרות של השמאל. ב-1847, אגודה סודית של פועלים מהגרים גרמנים התארגנה בפריז, בריסל ולונדון תחת השם "הליגה הקומוניסטית"; אלו זימנו את מרקס ואנגלס לכתוב את מה שההיסטוריון מרטין מאליה מכנה "אמירה פרוגרמטית" לשמש מעין "קטכיזם מהפכני". זה היה המקור, או טיוטה, של המניפסט הקומוניסטי, תכנית האב המקורית שהובילה למותם של לפחות 100 מיליון ברחבי העולם בצורותיה השונות, בין אם "מרקסיזם-לניניזם" ברוסיה, "מאואיזם" בסין, או "סוציאליזם של המאה העשרים ואחת" בוונצואלה המודרנית.

המחקר הקלאסי על הטוטליטריזם קובע מספר מאפיינים של משטר טוטליטרי:

- אידאולוגיה רשמית שנועדה להצדיק את פעולות השלטון.

- מפלגה אחת הנמצאת בראש השלטון.

- משטרה חשאית הפועלת נגד "אויבי" השלטון.

- אחיזה איתנה בכוחות המזויינים.

- מונופול על אמצעי התקשורת.

- שליטה ריכוזית בכלכלה.

ללא ספק, כל אותם המאפיינים המזוהים עם הקומוניזם.

נספח: רוברט אוון.

בתקופה שבין המהפכה הצרפתית וקרל מרקס היו גם מספר סוציאליסטים וקולקטביסטים אשר קיבלו את השם "אוטופים יאנקיים". חלק גדול מהם לא היו בהכרח אמריקאים, אולם השפעתם האידאולוגית הגדולה הייתה בארה"ב במהלך המאה ה-19. חלקם היו אנגלים, אחרים צרפתים. הללו כללו את ההוגה הצרפתי שארל פורייה, הסוציאליסטים האוטופיים האמריקאים אלברט בריסביין ו-ג'ון האמפרי נויס - "קומוניסט התנ"ך" - והוולשי רוברט אוון.

הקריירה של רוברט אוון (1771-1858), שהתיישב באמריקה כשני עשורים לפני פרסום המניפסט הקומוניסטי, מציגה את העקשנות והסכנות של כמה רעיונות קומוניסטיים עוד לפני שהמילה הפכה לפופולרית, ואשר ממשיכות גם היום למשוך אינטלקטואלים אשר לא למדו את לקחי ההיסטוריה. באפריל 1825, בנאום בפני הקהילה האוטופית שלו "ניו הרמוני", קבע אוון כי הגיע למדינה החדשה בכדי להציג "חברה חדשה". הוא הגיע בשביל "לשנות אותה מהמערכת הבורה, האנוכית, למערכת סוציאלית נאורה, שתאגד בהדרגה את כל האינטרסים לאחד, ותסיר את כל הסיבות לתחרותיות בין יחידים." "אינדיבידואל" הייתה מבחינתו מילה גסה, והוא ללא ספק היה מסכים עם ברק חוסיין אובמה אשר גינה את "הנטייה לפעולה אינדיבידואלית" באמריקה[3] ואמר כי המדינה צריכה להתאחד מאחורי "פעולה קולקטיבית" ולהשיג "גאולה קולקטיבית". אוון ציין כי הגיע "להעביר מהאינדיבידואל למערכת הסוציאלית; ממשפחות יחידות עם אינטרסים נפרדים, לקהילות של משפחות רבות עם עניין אחיד".

אוון ציין את 50 השנים להכרזת העצמאות עם "הכרת העצמאות המנטלית" משלו. הוא הכריז כי עד לנקודת זמן זו היה האדם בכל רחבי העולם עבד לשלושה גורמים רשעים: רכוש פרטי או אינדיבידואלי, מערכות דתיות אבסורדיות וחסרות היגיון, ומוסד הנישואין, שמבוססים על רכוש פרטי". הוא ביקש לקדם לא פחות ממהפכה בכדי לחסל מוסדות אלו.

החברה החדשה של אוון הייתה מושבה קולקטיבית אשר שיתפה את הרכוש, ההכנסות והאנשים, בזמן שביטלה את המשפחה הגרעינית לטובת המשפחה הקולקטיבית. הילדים הופרדו מהמשפחות למסגרת "חינוכית" קולקטיבית. כמובן שבאופן בלתי נמנע תוך שנתיים החלה מושבת "ניו הרמוני" לשקוע. אוון איבד את כל רכושו הפרטי בכדי להקים את המושבה הנכשלת הזאת, אולם כמו כל אידאולוג שמאל אמתי המשיך להתעקש כי "המערכת הסוציאלית הוקמה במלואה". כמובן שבמשך השנתיים הללו לקח אוון עצמו הפסקות רבות מהקומונה הקטנה שלו; היה זה טיפוסי עבור מנהיגי האוטופים הקומוניסטים, כגון קסטרו, מאו ומנהיגים עממיים אחרים לא לנהוג בעצמם לפי הכללים שקבעו לאחרים. אין זה פלא שאלו שיש להם אפשרות וברירה לא ירצו לחיות בתנאים הנוגדים את הטבע האנושי, במיוחד כאשר הכללים נכונים רק לגבי הכבשים, לא הרועים. למזלה של "ניו הרמוני", לא היה בכוחו של אוון למנוע מהאנשים לעזוב את המערכת הכושלת שלו. כמובן שאידיאולוגים קיצוניים מעולם לא לומדים מתוצאות המציאות, ובמהלך המאה ה-19 הוקמו בארה"ב כ-40 קהילות דומות; רובן המוחלט לא שרדו שנים בודדות.

[1] https://www.marxists.org/archive/zinoviev/works/1918/lenin/ch18.htm

[2] https://www.marxists.org/archive/lenin/works/1917/jul/07a.htm

[3] https://www.foxnews.com/story/john-r-lott-jr-obama-bitter-about-free-markets

מקורות:

Mark Levin, Ameritopia, Threshold/Simon & Schuster, 2012, ch. 3.

Paul Johnson, Modern Times: The World from the Twenties to the Nineties, rev. ed., Harper Perennial Modern Classics, 2001, pp. 52-57.

Martin Malia, Marx and Engels, The Communist Manifesto, Penguin Signet Classics edition, 1998, pp. viii, 9-10.

https://www.marxists.org/archive/marx/bio/marx/lifeandwork.htm.

טוטליטריזם:

Carl Joachim Friedrich and Zbigniew K. Brzezinski, Totalitarian Dictatorship and Autocracy, Harvard University Press, 1965.

רוברט אוון:

Daniel J. Flynn, A Conservative History of the American Left, Random House/Crown Forum, 2008, ch. 2.

http://www.indiana.edu/~kdhist/H105-documents-web/week11/Owen1826.html

Paul Kengor, 11 Principles of a Reagan Conservative, Beaufort Books, 2014, pp. 61, 152.