להבין את הטירוף של זמנינו: מה ג'ורג' אורוול יכול ללמד אותנו על ארה"ב המודרנית?
להבין את הטירוף של זמנינו: מה ג'ורג' אורוול יכול ללמד אותנו על ארה"ב המודרנית?
לפני שניים או שלושה דורות בלבד ידעו מרבית האמריקאים כי ספריו הקלסיים של ג'ורג' אורוול, "חוות החיות" ו-"1984", נכתבו בכדי להסביר כיצד אנחנו מאבדים את החירויות שלנו לטוטליטריזם וחוסר הסובלנות שמלווה אותו. "1984" העניק לנו את המונח "האח הגדול", שרבים עדיין משתמשים בו על מנת לתאר סמכות ממשלתית ה-כל יודעת. בחברה שאורוול מתאר, מקבלים האזרחים תזכורת קבועה לכך ש"האח הגדול" צופה בהם, זאת באמצעות מעקב מתמיד ושימוש מקיף במסכי הצפייה, "טלסקרין", של המעמד השולט.
האזהרות בדבר סכנות הטוטליטריזם בספריו של אורוול באו זמן קצר לאחר הוצאתו לאור של הספר "הדרך לשעבוד" של הכלכלן המפורסם פרידריך האייק זמן קצר לאחר מלחמת העולם השנייה. אולם היו אלו בעיקר הספרים אודות הנאציזם והקומוניזם הסובייטי משנות ה-60 של ויליאם שיירר ו-רוברט קונקווסט שהפכו את אורוול לרלוונטי יותר מתמיד עבור הקהל שמקבל את המידע שלו מבתי הספר הציבוריים והתקשורת המרכזית. הייתה זו תקופה שיורשיו של סטלין המשיכו להדק את אחיזתם הטוטליטרית במזרח אירופה, ולמחוץ בברוטליות כל התנגדות.
המחשבה הייתה שדרך קריאתו של אורוול, יוכלו התלמידים האמריקאים להעריך את החירויות שניתנו להם כלא מובנות מאליו, ולקבל פרספקטיבה וכישורים ביקורתיים בכדי להבין את הטוטליטריות הסוציאליסטית ואת מאפייניה המגדירים: התעמולה הממוסדת שנועדה לעצב ולהרוס את תפיסת המציאות של האנשים, וטיפוח ועידוד חשיבה קבוצתית, תוֹאַמנוּת וקולקטיביזם שנועדו לחסל כל חשיבה ביקורתית ועצמאית. כאשר הופכים את העיתונות, התקשורת והמדיה לכפופים לממסד, שני המאפיינים הללו מונעים כל אפשרות לעליית מפלגות או תנועות התנגדות, ושומרים ומשמרים את שלטון המפלגה השלטת.
אורוול תיאר את ההיקף היישומי של הטוטליטריזם. ב-"1984" הוא כתב: "כל רישום הושמד או זויף, כל ספר שוכתב מחדש, כל תמונה צוירה מחדש, כל שם של פסל ובניין רחוב שונה, וכל תאריך הוחלף. והתהליך נמשך מיום ליום ודקה אחר דקה. ההיסטוריה נעצרה. שום דבר לא קיים מלבד הווה אינסופי שבו המפלגה תמיד צודקת."
ב-"1984" מציג אורוול את הקונספט של "שיחדש" ו-"דוחושב". כיום, בתקופתנו, מונחים אלו מיושמים במלואם במה שנקרא "תקינות פוליטית". "שיחדש" הוא עיוות המציאות באמצעות מניפולציית המשמעות של השפה והמילים; "דוחושב" הוא התניית גישה מנטלית שנועדה להתעלם מהמציאות והשכל הישר, ובמקום זאת לאמץ נרטיב מעוות או שקרי ולהדרת השקפות אחרות. אורוול כתב: "כל המטרה של שיחדש ודוחושב היא לצמצם את היקף החשיבה". זאת היא המטרה של התקינות הפוליטית, וזה גם מסביר מדוע הפוליטיקלי קורקט כל כך חסר סובלנות כלפי דעות אחרות. הוא בולם דעות מנוגדות בקמפוסים של המכללות בכל רחבי ארה"ב, להורדת אנדרטאות ופסלים של דמויות היסטוריות שהוא אינו מחבב, כגון של הדרום, ודורש לקנוס ולאסור אנשים בעלי דעות המנוגדות לתפיסות בתחומים פרוגרסיביים כגון האובססיביות בעניין ההתחממות הגלובלית.
החשיבה הפופולרית של רבים היא שההגמוניה השלטת והגלובליסטית של ארה"ב לא תזכה בקרוב בכוח וההשפעה כפי שמתאר אורוול. התקשורת, כך נטען, הרי לא נשלטת בידי הממשלה ועל כן לא ניתן לשטוף את מוחם של אזרחים באותה הקלות כמו בידי עיתונות ממשלתית טוטליטרית. אולם מה קורה במידה והאוניברסיטאות, המערכת החינוכית, רשתות התקשורת והעיתונות הכתובה מאמצות את החשיבה הקבוצתית באופן התואם ואינטגרלי עם האליטה השלטת? או אם מעצבי התרבות של הוליווד או תעשיית הפרסום של שדרות מדיסון הולכים באותה הדרך ומחזיקים באותן הנורמות של החשיבה הקבוצתית?
ומה אם המדיות והרשתות החברתיות, במיוחד הגדולות והדומיננטיות, מקדמות את אותה התוֹאַמנוּת של חשיבה קבוצתית אשר מורידה לשוליים ומשתיקות דעות מנוגדות? האם במקרה כזה דווקא באומה חופשית ודמוקרטית כמו ארה"ב יכולה הפרופגנדה להיות אפקטיבית יותר בעיצוב התודעה והעמדות מאשר במדינות טוטליטריות בהן התעמולה נשלטת בידי השלטון ובכך תמיד מטפחת סוג כזה או אחר של ציניות?
הקונספט האורווליאני של "האח הגדול" הפך למציאות במעקב אחר דוא"ל, כתיבה מקוונת, ותקשורת טלפונית. אולם האח הגדול בא לידי ביטוי במיוחד ברשתות החברתיות הגדולות, אשר יודעות הכל על המחשבות וההעדפות של המשתמשים באמצעות טכנולוגיות מידע מתקדמות הבוחנות את המחשבים והטלפונים החכמים של האנשים, ה"טלסקרין".
הרשתות הללו הינן מדיום אדיר לקידום צמצום היקף החשיבה המקובל, והופכות למעשה למשטרת המחשבות. אלו המציגים טיעונים תקינים פוליטית מקודמים וזוכים ליותר "אגודלים זקופים", כאשר בעלי דעות מנוגדות נוטים יותר לשתוק בכדי שלא להיפגע ולספוג השמצות מבעלי "הדעה הפופולרית". כל זה מוביל למה שנקרא "ספירלת השתיקה" אשר מחזקת את חשיבת יחד או חשיבה קבוצתית של מה שעל פניו נראה כביכול כמו רוב חברתי ותרבותי.
מאז היווסדותה של ארה"ב, נדרשו פקידי הממשל הבכירים בביצוע שבועה לפני כניסתם לתפקיד. כיום השבועה דורשת גם הגנה על החוקה מול אויבים מבית ומבחוץ. אולם אין כמעט התייחסות לכך כי מתרחשת למעשה מלחמה פנימית הן נגד החוקה והן נגד הערכים והמוסדות האמריקאים. אלו המובילים את המתקפה הזאת ממשכים בדרכם של מרקסיסטים תרבותיים כגון אנטוניו גראמשי ואנשי אסכולת פרנקפורט. הללו הפכו למשפיעים מאוד החל משנות ה-30 ואילך, והאמינו כי "הצעידה הארוכה דרך המוסדות" הייתה הדרך הבטוחה ביותר לתפוס את השלטון בחברות מפותחות ומתועשות - ארה"ב ומדינות אירופה. "צעידה" זו הינה תהליך הדרגתי של הקצנה של מוסדות התרבות, "מבנה העל" של החברה הבורגנית אשר ישנה ללא הכר את הערכים והמוסריות של החברה. ללא ספק, בראייה של שנים או שלושה דורות לאחור, המוסריות אכן עוותו, והיסודות המשפטיים, הפוליטיים והכלכליים הפכו למושחתים.
אחת מאמות המידה לשחיתות ממוסדת בארה"ב היא הכחשה או אי הכרה בכישלון להתמודד עם נושאים או בעיות אשר פוגעים ברעיונות הבסיסיים של החוקה, ומאיימים על היציבות הכלכלית. במהלך השנים 2008-2016 החוב הלאומי הוכפל לרמה של 20 טריליון וללא החלפה שלטונית הדרך הייתה סלולה בוודאות להתמוטטות כלכלית. מדד שחיתות נוסף הוא אי רצונה של האליטה להרשיע משפטית אנשי אליטה אחרים אשר עברו על החוק, ובכך יצרו למעשה שתי מערכות משפטיות מקבילות. המדד השלישי הוא הבית החם שמצאו קבוצות קיצוניות ואנטי-אמריקאיות בוטות בקרב הפרוגרסיבים, ובכך הן מקבלות דה פקטו לגיטימציה והשפעה על השינוי והעיצוב של המדיניות, בין אם בהרס המונומנטים ההיסטוריים, שליטה על הגבולות הלאומיים ופריצתם, שליטה על הביטחון והאכיפה המשטרתית, מלחמות מעבר לים או עיצוב הכלכלה.
אחת הסיבות המרכזיות למהפך השלטוני של 2016 הייתה שאמריקאים רבים ראו את הנולד והבינו כי לא נותר זמן רב, ועל כן בחרו בשלטון שהובל על ידי אדם שבא מבחוץ ולא מתוך המערכת הפוליטית הרקובה, על כל החסרונות שבכך, וכן היה בעל הון אישי רב מספיק בכדי להיות בלתי משוחד או נתון ללחצים מבחינה זו. ממשל זה, המנותק מהפוליטיקה המרכזית, העניק את הבכורה לכשרון במקום המעמד או הרקע, היה מקושר באופן חיובי עם אנשים עובדים מכל הקבוצות הגזעיות והאתניות, היה פטריוטי באופן בלתי מתנצל, ואמר את דבריו בצורה בוטה ונמנע מתקינות פוליטית.
ממשל זה זכה לפיכך לעוינות רבה מצד האליטה השלטת של שתי המפלגות, התקשורת, איגודי המורים, אנשי אקדמיה ואוניברסיטאות וכן הוליווד. זהו למעשה אינדיקטור להיקף האמתי של השחיתות הממסדית, התרבות הפופולרית והתקינות הפוליטית אשר יצאה משליטה ומכל פרופורציה, ואשר למעשה לא נועדה להגן על זכויות מיעוטים כאלו או אחרים כפי שהיא מתיימרת, אלא בפועל לשמר את המעמד של הפריווילגים האמתיים של הממסד, כוחם ושליטתם. כל החיות אומנם שוות, אבל יש חיות ששוות יותר.
חברה שרוצה לשמר את החירויות שלה, השגשוג והזדמנות שווה לכל חייבת להתמקד באיומים אמתיים, כפי שהיה בתקופת היווסדותה של האומה האמריקאית, ולהגדיר סדר עדיפויות תוך מודעות לכך שישנן הסחות דעת
שמקודמות בכוונה לסכל זאת, כגון האובססיה בנושא ההתחממות הגלובלית או בנושאים גזעיים.
אחד האבות המייסדים של ארה"ב, פטריק הנרי, היה נואם כישרוני אשר מוכר בזכות נאומו "הבו לי חירות – או הבו לי מוות!". אולם ההישג הגדול והמשמעותי האמתי שלו למען מורשת החירות היה מאבקו המוצלח לספח לחוקה האמריקאית את מגילת הזכויות ועשרת התיקונים שלה; זאת משום שלא היה לו ספק כי התיקונים, ובמיוחד הראשון, חיוניים על מנת לשמור על חירות הפרט מפני כוחו, הפוטנציאלית ברוטלי, של שלטון ריכוזי.
כך, אורוול בהחלט יכול להזכיר גם לדור האבוד של אמריקאים מודרניים את התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית וכי "אם חירות פירושה משהו בכלל, זה הזכות לומר לאנשים את מה שהם לא רוצים לשמוע." זה בדיוק מה שההמונים שמקדמים את התקינות הפוליטית מעוניינים למנוע, מבלי להבין שהינם קורבנות שמתנהלים באופן זה עקב הצנזורה שמופעלת עליהם והמידע המעוות שהם מקבלים מ"מיניסטריון האמת".
