אל תוך סיר הקניבל בדרום אפריקה.
אל תוך סיר הקניבל בדרום אפריקה.
אילנה מרסר נולדה בדרום אפריקה כבתו של רב יהודי אשר היה פעיל מאוד נגד האפרטהייד, ואשר נאלץ בשלב מסוים לעזוב ואף עבר לישראל.[1] היא חזרה בהמשך לארץ מולדתה, קיבלה תואר מאוניברסיטת דרום אפריקה, אולם עקב הבעיות שנוצרו, היגרה לקנדה שנה לאחר סיום האפרטהייד ולבסוף התיישבה בארה"ב. שם היא הפכה לעיתונאית חוקרת וסופרת, מפעילה בלוג פופולרי ("barelyablog"), ואף פרסמה ספר ב-2009 שהינו למעשה אוסף מאמרים ליברטריאנים.[2] היא נתקלה בקושי לפרסם ספר חדש היות והציגה גישה ביקורתית כלפי הגוף השלט ולא קיבלה תמיכה מנלסון מנדלה. לבסוף היא פרסמה ב-2011 את הספר "אל תוך סיר הקניבל",[3] בו היא הציגה את נקודת המבט שלה על אשר התרחש בדרום אפריקה, הן במהלך השלטון של האפריקאנרים/בורים, והן לאחריו.
מרסר היא בשום אופן לא אפולוגטית או תומכת של מערכת האפרטהייד, אותה היא מכנה "מבזה" ו"ראויה לנזיפה", אולם היא מנסה לשפוך אור על מאפיינים נוספים וקונטקסט. האפרטהייד, כך כותבת בספר, מעולם לא היה מבוסס ביסודו על עליונות גזעית, אלא היה למעשה אסטרטגיית הישרדות של הבורים אשר היו מיעוט קטן מאוד. מובילי ההשכלה הלאומנים של האפריקאנרים "הגנו כמעט ללא יוצא מן הכלל על האפרטהייד לא כביטוי לעליונות לבנה אלא על רקע יכולתה המשוערת לצמצם את הסכסוך באמצעות צמצום האינטראקציה הבין-גזעית". המערכת לא הייתה ללא חוקים שכן השלטון האפריקאנרי "התאפיין באובססיה בהטלת מוגבלויות באמצעות חקיקה נאותה ועם הליך ראוי ליישום חוקים אלה."
שנתיים לפני הקמת מערכת האפרטהייד ב-1948 היו בדרום אפריקה 8.6 מיליון שחורים, כאשר ב-1991 מספרם כבר היה 28.3. בזכות הרפואה המערבית גם תוחלת החיים עלתה מ-38 ל-61. גם הכלכלה הייתה בעלייה של 3.5% מדי שנה. התעשיינים הבורים, במיוחד בתעשיית הכרייה, הפעילו לחץ אדיר על הממשלה להעסיק יותר ויותר פועלים שחורים, כאשר השחורים אף הפכו לדומיננטיים במספר מקצועות כגון בנייה, ריהוט, אפיה, פחחות וביגוד.
תחת האפרטהייד, ההכנסה הפרטית של האפריקאנרים הייתה נתונה לירידה מתמדת, בזמן שההכנסה של השחורים עלתה באופן משמעותי. לפי קרן המטבע הבינלאומית, כך כותבת מרסר, כבר ב-1987 שילמו הבורים 32% מהכנסותיהם במסים, בזמן שקיבלו רק 9% בהטבות. העודף ניתן לשחורים בצורת רווחה, דיור, בריאות וחינוך בעלות של פי אחד וחצי ממה ששילמו. היא אף מציינת כי דרום אפריקה הייתה סוג של מֶכָּה למהגרים שחורים מכל רחבי היבשת, ומאמינה כי ללא חרם ואמברגו בינלאומיים הייתה המדינה כנראה ממשיכה לחוות צמיחה כלכלית יציבה ומייצרת מעמד ביניים שחור משמעותי בעל עניין ביציבות פוליטית.
פשיעה אלימה הייתה נפוצה אומנם גם לפני סיומו של האפרטהייד, אולם כוח משטרה איכותי של הבורים ידע כיצד לרסן אותה. מערכת המשפט המערבית רומית-הולנדית העצמאית יחסית העניקה צדק מהיר ונוקשה, לרבות עונשי מוות בגין Necklacing (לינץ' באמצעות צמיג בוער), רצח Muthi הנועד להשיג איברי גוף לטקסי כישוף, ואונס תינוקות הנועד "לרפא את האיידס". על כן, למרות שהם שנאו את החוקים הגזעים, השחורים מן השורה העדיפו את קיומו של כוח השיטור של הבורים.
החל משנות ה-80 המוקדמות הממשלה האפריקאנרית עצמה כבר החלה בהדרגה להקל על מגבלות האפרטהייד. הקבוצה האתנית ה-"צבעוניים", כמו גם ההודים של דרום אפריקה, הורשו להיכנס לפרלמנט, חוקי מגבלות מספרי אוכלוסייה בוטלו, ההפרדה במבני הציבור הסתיימה, וכן בוטלו החוקים האוסרים נישואי תערובת. השחורים נהנו מבעלות מלאה על הרכוש, והתקבלו לראשונה לאוניברסיטאות אשר השתייכו היסטורית לבורים בלבד.
מרסר מסבירה כי לא ניתן יהיה להבין את הפוליטיקה של דרום אפריקה ללא הבנה של המאפיין הגזעי, שכן בשונה מדמוקרטיה פרלמנטרית רגילה בה מפלגת רוב יכולה להפוך למיעוט לאחר הבחירות הבאות, בפוליטיקה רב גזעית מייצגות המפלגות קבוצות גזעית במקום אידיאולוגיות שונות, וההצבעה הופכת למעשה לספירת ראשים גזעית. כאשר התקרבה במערכת הישנה לסיומה, הפך הדיון סביב החוקה החדשה להיות האם תהיה דרום אפריקה החדשה מאוחדת בסגנון ה-צנטרליזם הדמוקרטי כפי שדרשה זאת מפלגת הקונגרס הלאומי האפריקני (ANC), או פדרציה קואופרטיבית של הקבוצות הגזעיות והשבטיות השונות.
בחברה "דמוקרטית" כזאת הגזע הדמוגרפי הגדול יותר יחזיק את השליטה בידיו והממשלה תפסיק למעשה להיות גוף המגשר בין הרוב למיעוט. תיאורטיקנים רבים של הדמוקרטיה כבר הצביעו בעבר על הבעתיות של השיטה במקומות בהם נמצאות קבוצות בעלות חוסר אמון הדדי ועם שפות, השתייכות גזעית או דתות שונות. בסקר שנערך בין 1986 ל-1989, כותבת מרסר, שני שליש מהאפריקאנרים העדיפו הסדר בו תהיה חלוקה של הכוח בין הקבוצות, במקום שלטון הרוב. כפי שהיא כותבת, הם ביקשו "שההסדר הרב-גזעי החדש יבטיח ביטחון, פוליטיקאים צפויים, עובדי מדינה מוכשרים, כלכלה חזקה וזכויות קניין מאובטחות." רבים מהשחורים ביקשו דבר דומה, ובסקר שנערך ב-סווטו ב-1978, העדיפו 57% מהשחורים לראות בשלטון מספר זהה של אפריקאנרים ושחורים, בזמן שרק 35% ביקשו את שלטון הרוב. מרסר מוסיפה: "אולי רוב השחורים הבינו כי היעדר זכויות במדינה מתפקדת עדיף על פני להיות אדונים במצב כושל".
הנשיא האפריקנרי האחרון פרדריק וילם דה קלרק הבטיח לקדם את חלוקת הכוח, ואפילו ניהל קמפיין תחת הסיסמה "נגד שלטון הרוב". בן בריתו היה צ'יף חזק של שבט הזולו בשם מנגוסוטו בוטלזי, אשר היה בעל עניין להתנגד ל-הקונגרס הלאומי האפריקני עליו שלטו אנשי שבט ה-קוסה היריב. בוטלזי דגל בפדרציה רב-גזעית ומבוזרת, בה נציגי קבוצות שונות יסכימו לחלוק את השלטון ולקיים מערכת של וטו הדדי ואזורי אוטונומיה.
אולם זה לא התאפשר שכן מפלגת הקונגרס, הרעבה לכוח, דרשה לקדם את שלטון הרוב, שמשמעותו הוא למעשה שהשלטון הוא שלה. ארה"ב תמכה ב-ANC, ותת מזכיר מחלקת המדינה לענייני אפריקה הרמן כהן אמר כי "מיעוטים אינם יכולים לצפות לוטו. כל הצדדים חייבים לקבל את זכות המשילות של הרוב. שום צד לא יכול להתעקש על הסדרים מורכבים מדי שנועדו להבטיח נתח כוח לקבוצות מסוימות, שיסכלו ממשל אפקטיבי." הנשיא ג'ורג' בוש האב אף הוסיף ששחורים דרום אפריקאים צרכים ליהנות לא רק משוויון הזדמנויות אלא גם משוויון בתוצאה.
כך, בבחירות 1994, קיבלה מפלגת הקונגרס הלאומי האפריקני מעל ל-62% מהקולות, כאשר איומים נרחבים ברחבי המדינה כלל לא אפשרו למפלגות יריבות להתמודד בערים.
מרסר מסבירה כי המדיניות הממשלתית של הקונגרס הייתה מה שנקרא "העצמת כלכלה שחורה" (BEE). התוכנית דרשה כי אחוז מסוים של חברות בבעלות הבורים יועבר לשליטה של שחורים ללא פיצוי, תחת איומי סגירה. למעשה, ב-2014 העובדים של כל המיזמים כבר היו חייבים "לייצג את הדמוגרפיה", דהיינו לפחות 75% שחורים ולא יותר מ-10% אפריקנרים, ללא קשר ליכולות או צרכים, כחלק מתוכנית "לבטל את הגזענות בכלכלה". תפקידים בכירים בחברות והעסקים של האפריקנרים לא ניתנו כמובן לכל אחד, ורוב התפקידים החשובים ניתנו לשחורים המשתייכים לאליטה קטנה והמקושרים למפלגת הקונגרס.
מכסות גזע דומות נקבעו גם בקרב כוחות המשטרה והשירות הציבורי. אחד מחברי הפרלמנט של מפלגת הקונגרס הצהיר כי זאת "חובה להיפטר מהיכולת הכישרונית בתור התנאי המכריע במינוי עובדי ציבור." כתוצאה מכך, תקציבים מוניציפליים של מיליארדים נמצאים עתה תחת שליטה של אנשים אנאלפביתים. העורך השחור של העיתון השבועי הגדול במדינה, סנדי טיימס, הודה כי "עמיתיי האפריקאים שמנהלים חברות גדולות או מחלקות ממשלתיות אומרים לי שכדי לבצע עבודה כנדרש אתה צריך בדרך כלל להעסיק לבן", כך מספרת מרסר. כתוצאה, העבודה לא מתבצעת לעתים קרובות. בשש השנים הראשונות של שלטון מפלגת הקונגרס ההכנסה הממוצעת של משק בית שחור הצטמצמה ב-19%, ומספר האנשים שחיו בעוני, מכל הגזעים, הוכפל. כך נוצר מצב כי מרבית השחורים נפגעים בפועל ממדיניות "העצמת כלכלה שחורה", אולם ממשכים לתמוך בה בהתלהבות מסיבות גזעיות.
גם האפריקנרים סבלו כמובן, כאשר 10% מהם חיים עתה בעוני, רבים בבקתות ללא מים או חשמל. כמיליון מהם כבר עזבו את דרום אפריקה, אולם לא ניתן בפועל לדעת את המספר המדויק שכן הממשלה לא שומרת רישומים. נלסון מנדלה כינה את העוזבים (למעשה בורחים) "בוגדים" ו"פחדנים".
כיום, כותבת מרסר, מתחרה דרום אפריקה עם עיראק וקולומביה על התואר "המדינה האלימה ביותר בעולם". מאז תחילת שלטונה של מפלגת הקונגרס הלאומי האפריקני ועד 2011 נרצחו מעל ל-300 אלף בני אדם, מכל הגזעים. למעשה, תחת ה-ANC, יותר אנשים נרצחים בשבוע ממוצע מאשר ב-40 שנות השלטון של הבורים.
באיחוד האירופי, שיעור מקרי הרצח הוא 1.6 לכל 100 אלף איש בשנה, בזמן שבדרום אפריקה המספר הוא 6: 3.5 אפריקנרים ו-26.5 שחורים. אולם גם כאן המספרים משתנים בהתאם להיכן בודקים אותם, כאשר המשטרה המקומית אף טוענת כי מדובר ב-60, בזמן שבוחנים מבחוץ מבחינים במה שמרסר קוראת לו "דפוס מקיף של מניפולציה של שוטרים על הסטטיסטיקה." המועצה למחקר רפואי של דרום אפריקה טוענת כי המספר האמתי קרוב יותר ל-89, והאינטרפול מעריך אותו ב-114.8. בין החקלאים האפריקאנרים הלבנים המספר מגיע כנראה בפועל אפילו ל-313. מדובר בשיעור של פי 200 מאשר באירופה.
רק כ-8% ממקרי הרצח מסתיימים בהרשעה. המשטרה אינה אפקטיבית, לא מיומנת, אנאלפביתית ומושחתת. בתקופת השלטון של האפריקאנרים פעלה יחידה אפקטיבית נגד השחיתות אשר נקראה "העקרבים", ואשר פיקחה על פעילות המשטרה, בזמן שהמשטרה עצמה הייתה נתונה לבקרה משפטית. מפלגת הקונגרס, לעומת זאת, העלימה את המגבלות על האלימות המשטרתית והשחיתות. מרסר מספרת כי ביקשה ליצור קשר עם מספר שוטרים בורים אשר עדיין נותרו במערכת המשטרתית, אולם כל אלו פחדו לשוחח עמה. 400 אלף סוכני אבטחה פרטיים מתקשים לפצות על חוסר היכולת של המשטרה הרשמית, וחלקם אף נשכרים בידי השוטרים עצמם בכדי לאבטח את תחנות המשטרה.
גם הגנה עצמית יכולה להיות מסוכנת. חוק הגבלת נשיאת נשק אסר למעשה את השימוש בו בידי אנשים פרטיים. על הקורבנות אסור אפילו לפעול נגד פולשים "לא מאימים" לבתיהם. אפריקאנר בן 26 שירה כדור אחד והרג אחד משני פולשים אשר נכנסו לביתו ב-2 בלילה בזמן שפצע את השני, הואשם בבית משפט בהאשמות רצח וניסיון לרצח, כאשר פקיד מקומי של מפלגת הקונגרס קרא לאירוע "רצח גזעני". מרסר מציגה עוד מספר דוגמאות דומות.
למעשה, החקלאים הלבנים הם קטגוריה מיוחדת של קורבנות ונפגעים. נציג של איגוד החקלאים של טרנסוואל הסביר כי "במקום רק לשקף את שיעור הפשיעה הגבוה הכולל של דרום אפריקה, הרציחות נגד החקלאים הן חלק מאסטרטגיה מתוכננת להבריח חקלאים לבנים מארצם." התוקפים מגיעים לעתים קרובות ביום ראשון בבוקר בזמן שחברי המשפחה נמצאים בכנסיות, מענים קשות את הקשישים והמוגבלים, ואז אורבים לשאר בני המשפחה כאשר הללו חוזרים לביתם. הנשים בדרך כלל נאנסות לפני שנרצחות. ד"ר גרגורי סטנטון, אחד החוקרים והעוקבים המובילים בעולם בתחום רצח עם, אמר כי "שיעורי החיסול של החקלאים, העינויים והדה-הומניזציה הכרוכים בכך - הכל מצביע על השמדה שיטתית".
מפלגת הקונגרס ידועה באדישותה למקרי הרצח הללו, אשר למעשה אף מקדמים את תכניות "רפורמת הקרקעות" שלה. בעת כתיבת הספר של מרסר, ביקשה הממשלה כי עד 2015 30% מכל האדמות החקלאיות יהיו בידיים שחורות, והיא אף ניסתה לאשר לעצמה דרך חקיקה להשתלט על אדמות "רק על ידי מתן הודעה על כך לבעלים המופקעים". לאחר שכשלה בניסיון זה, היא הציעה במרץ 2010 תכנית בפרלמנט להלאים בבת אחת את כל האדמות הפרודוקטיביות. הממשלה ביקשה גם להציב תקרה על כמות האדמה שחקלאי אינדיבידואלי יכול להחזיק בבעלותו, מה שיוביל לכך שחקלאות מסחרית בקנה מידה גדול כלל לא תהיה אפשרית. כאשר כתבה מרסר את הספר ב-2011, כ-15 מיליון אקר של אדמה חקלאית פורייה כבר הועברו לבעלות של שחורים, כאשר עתה חלק גדול ממנה כבר במצב מוּבָר שאינו מייצר שום תוצרת. מרסר מצטטת את דבריו של עיתונאי מהלונדון טיימס: שדות תירס שיצרו פעם גידולים רבים הינם כעת רק עשבים שוטים. מטעי הדרים גוססים, פירות יקרים נרקבים על הענפים. מכונות שוכבות חלודות. צינורות ההשקיה נבזזו וסככות משק חקלאיות נטולות קירוי. עצים שבורים מהרוח נכרתו והכבישים מלאים בחורים.
מרסר אף מתארת מקרה בו הבעלים השחורים החדשים פשוט שרפו את החווה מתוך ייאוש לאחר שלא הצליחו לתפעל אותה כנדרש. במקביל, היא כותבת, עקב החוק נאלצים החקלאים הלבנים "להילחם בתוקפיהם הרבים בעזרת רובי ציד, אקדחים ומספר מוגבל מאוד מבחינה חוקית של כדורים." ההגנה היחידה שיש להם היא מיליציה אפריקאנרית פרטית המוכרת מאז שנות ה-70 של המאה ה-18 כ-"קומאנדוס", אשר החלה לראשונה בשנים אלו לסייר באזור הגבול ליד ה-פיש ריוור. ה-ANC מבקש לפרק כמובן גם את היחידה הזאת.
תופעה לא מוכרת אותה חושפת מרסר בספרה היא עליית האסלאם בדרום אפריקה, אשר בעבר היה מוגבל לקהילה הקטנה "קייפ מלזים" בלבד. שנה בלבד לאחר העלייה לשלטון של מפלגת הקונגרס, החלו חמושים אסלאמיים להתסיס את דרום אפריקה. כבר בעת כתיבת הספר, כפי שכותבת מרסר, היה האסלאם הדת הגדולה ביותר מקרב המומרים, עם מעל למיליון חברים – 2% מהאוכלוסייה.
ארגון בעל השם התמים "אנשים נגד גנגסטריזם וסמים" (PAGAD) הוא למעשה לא יותר מחזית אסלאמית המעורבת בסחיטה באיומים והטלת אימה על עדים ויריבים פוליטיים. בשנים 1999-2000 בלבד היה הארגון מעורב במעל ל-80 פיגועים נגד מטרות כגון מסעדות, מועדוני הומוסקסואלים, ומוסדות יהודיים. פעילות הארגון ירדה לאחר המעצר של רוב מנהיגיה. כך, נראה שבשלב זה הצליח השלטון לרסן את הפעילות האסלאמית הקיצונית. אחד המומחים שמציינת מרסר טוען כי "הברית שבשתיקה בין מנהיגים מוסלמים מהזרם המרכזי למפלגת השלטון הצליחה להוריד לשוליים את הקולות הרדיקליים יותר". מצד שני, למפלגת הקונגרס כבר יש אגף מוסלמי בשם "קריאת האסלאם", ובעת כתיבת הספר נבחר מוסלמי למושל פרובינציאלי של הכף המערבי.
מרסר פסימית מאוד לגבי העתיד של ארץ מולדתה. היא מנסה להזהיר אחרים, הוסיפה לספרה את כותרת המשנה: "לקחים בשביל אמריקה מדרום אפריקה הפוסט-אפרטהייד", ואף הוסיפה את דגל ארה"ב לכריכה. "המוסדות ההרוסים של דרום אפריקה משמשים כסימן לבאות בארה"ב", היא מציינת, "במקום בו האפליה המתקנת עדיין נראית כמו 'רגיזה מינורית', אך אינה צריכה להיות כזאת."
[1] http://www.geoffmetcalf.com/qa/26773.html
[2] Ilana Mercer, Broad Sides: One Woman's Clash With A Corrupt Culture, Curva Peligrosa Press, 2009.
[3] Ilana Mercer, Into the Cannibal’s Pot: Lessons for America from Post-Apartheid South Africa, Stairway Press, 2011.
