כת המתנקשים - החשישיון.

 כת המתנקשים - החשישיון.

בין שלל האויבים עימם נאלצו להתמודד הצלבנים הייתה גם כת המתנקשים הרצחניים – ה-חשישיון.

הכת נוסדה במקור באזור פרס וסוריה בסוף המאה ה-11 בידי חסן-י סבאח, אם כי ייתכן כי סימנים לפעילותה קיימים עוד מהמאה ה-8. מרכזה היה האזור ההררי של פרובינציית גילאן בצפון איראן. הם קראו לעצמם "הדוקטרינה החדשה" (אל-דאווה אל-ג'אדידה) ומטרתם הראשונית הייתה לפגוע במנהיגי הח'ליפות העבאסית.

בשנת 1175 שלח קיסר האימפריה הרומית הקדושה פרידריך ברברוסה משלחת לסוריה ומצרים אשר דיווחה לו על כת שיעית מסוכנת ומוזרה, מפלג הניזארים-אסמאעיליה של האסלאם, בשם "חשישיון". המתנקשים הללו, אשר ארגנו מקרי רצח רבים של אינדיבידואלים יריבים, העניקו לשפה האנגלית (כמו גם מספר שפות לטיניות נוספות) את המילה Assassins שמשמעותה מתנקשים המבצעים רצח מתוכנן, והם למעשה מהווים את השורשים ההיסטוריים של ג'יהאד וטרור הבודדים הכה נפוצים במאה ה-21.

המשלחת של ברברוסה כתבה כי באזור דמשק, אנטיוכיה ואלפו (חלב) קיים סוג מיוחד של סרצנים החיים בהרים ואשר נקראים "חששיני", ובלטינית Segnors de montana – "זקני ההרים". הללו חיים ללא חוקים, אוכלים בשר חזיר, ו"משתמשים" בכל הנשים ללא הבחנה, לרבות האימהות והאחיות שלהם. הם מתקיימים בהרים ועל כן מבוצרים באופן מוחלט שכן יש להם מבצרים יפים וחזקים במיוחד. חומות המבצרים גבוהות ורק מעטים יכולים לעבור דרך השער הנשמר היטב. האזורים שלהם אינם פוריים ועל כן הם מתקיימים בעיקר מצאן. יש ביניהם מנהיג, אשר מטיל פחד רב בקרב הסרצנים האחרים, בין אם קרובים או רחוקים, כמו גם על הנוצרים השכנים. זאת משום שיש לו מנהג להרוג אותם בדרכים יוצאות דופן.

איכרים מביאים למנהיג זה את הבנים הקטנים שלהם, והוא מגדל אותם מגיל צעיר מאוד. הוא מלמד אותם שפות כגון לטינית, יוונית ורבות אחרות. עד הבגרות מלמדים אותם המורים בצורה נוקשה מאוד כי עליהם לבצע ולמלא את כל הנחיות המנהיג באופן מוחלט וללא שום שאלות; שכן אם יעשו זאת יזכו בכל תענוגות גן העדן, אך אם יסרבו לו בכל דבר אזי לא יינצלו מכלום. מאז ילדותם הם לא רואים איש למעט המורים והמנהיג, ולא מקבלים שום דעות ולא נחשפים לאף אחד אחר, זאת עד אשר נדרשים לבצע את הרצח הראשון שלהם. המנהיג ישאל אותם האם יצייתו לו בכל דבר וכך יעניק להם את גן העדן, והם יפלו לרגליו ויבטיחו למלא את כל פקודותיו. בשלב זה ייתן להם המנהיג פגיון זהב וישלח אותם לבצע את ההתנקשות הנדרשת לו.

מספר שנים מאוחר יותר, הארכיבישוף ויליאם מצור בן המאה ה-12, הכרוניקאי הגדול ביותר של מסעות הצלב, הוסיף: בפרובינציה של צור (פיניקיה), ובדיוקסיה של טורטוסה, ישנם אנשים המחזיקים בעשר טירות חזקות, וכן בכפרים. מספרם כ-60 אלף או יותר. הם בוחרים מנהיג לא לפי הירושה אלא לפי הסגולות. התואר היחידי שהם מעניקים לו הוא זקן/בכיר. הצייתנות והכניעה שלהם למנהיג כה גדולות, שהם יעשו כל משימה, לא משנה עד כמה קשה או מסוכנת, עם הקנאיות הגדולה ביותר. ברגע שיש למנהיג דמות אותה הוא מבקש להרוג, הוא נותן פגיון לאחד או יותר מחסידיו, והללו יוצאים למשימה ללא שום נקיפות מצפון, שאלות, או מחשבות על בריחה לאחר ביצוע ההתנקשות. הם יחכו בסבלנות את כל הזמן הנדרש ויבצעו את כל המשימות המתבקשות בכדי לבצע את משימתם הרצחנית.

ויליאם מצור כתב אומנם כי אינו יודע את משמעות שמם של ה"אסאסיני". אולם כיום ידוע כי משמעות השם "חשישיון" הינו מעשני חשיש, שם אשר ניתן למתנקשים בידי אויביהם עקב הידיעות בדבר השיטות החדשניות שלהם לגיוס חברים חדשים. אין כמובן עדויות מהכת עצמה המאשרות זאת.

הכרוניקאי הגרמני בן המאה ה-13 ארנולד מליבק מספק מידע נוסף: עדי ראיה סיפרו כי המנהיג הזקן כה "כישף" את החסידים שלו שהם לא מכירים בשום אל אחר וסוגדים רק לו. הוא סיפר להם על תענוגות כה רבים בעולם הבא שהם מעדיפים למות מאשר לחיות. במקרים רבים הם אפשרו ללא שום התנגדות, לאחר התנקשות מוצלחת, להיתפס בתקווה כי יוצאו במהרה להורג. אם תינתן פקודה, אלו מהם שעומדים על חומה גבוהה יקפצו מיד וללא היסוס אל מותם. "המבורכים" מכולם הם אלו אשר רצחו אחרים ונהרגו בעצמם כנקמה על כך. "המבורכים" הללו מקבלים פגיונות "קדושים", ואז המנהיג משכר אותם בשיקוי שבעקבותיו הם נכנסים לאקסטזה ושכחה, רואים חזיונות קסומים, חזיונות של תענוגות, והוא מבטיח כי תענוגות אלו לנצח יהיו שלהם במידה ויבצעו את המשימה שהטיל עליהם.

התיאור המקיף ביותר של שיטת הגיוס של כת הרוצחים הזאת מגיע מחוקר הארצות הונציאני מרקו פולו, אשר ביקר את המבצר המרכזי שלהם בסוף המאה ה-13, 17 שנים לאחר שנהרס בידי המונגולים: אלמות, מבצר הררי בצפון פרס, הוא האזור בו נהג להתגורר "הזקן מן ההר", (הכוונה אולי לשיח'), והמשמעות היא "המקום של אראם". "הזקן מן ההר" נקרא בשפתם "אלאואדין". הוא סגר והפריח עמק בין שני הרים והקים שם גן יפיפייה. בתוכו הקים ביתנים וארמונות יפים וגידל סוגי פירות רבים. היו שם הרבה נשים יפות שניגנו בכלי נגינה, וזרמו נהרות של יין, דבש וחלב. המנהיג הזקן ביקש לייצר את הרושם כי מדובר בגן עדן, בדיוק לפי התיאור של הנביא שלהם, ו"הדיירים" אכן האמינו כי מדובר בגן עדן.

לאיש אסור היה להיכנס "לגן העדן" הזה, למעט אלו שהיו מיועדים להיות חשישיון. היה מבצר שמור בכניסה לגן, אותו שום כוח שבעולם לא היה מצליח להפיל, וזאת הייתה הכניסה היחידה. הזקן מן ההר החזיק בחצרו קבוצה של צעירים בגילאים 12 עד 20 בעלי אופי לוחמני, והוא סיפר להם סיפורים על גן עדן בדומה לנביא שלהם, והנערים האמינו כי הינו קדוש לא פחות ממנו. לנערים צעירים אף בגילאים 4, 6 או 10 הוא נתן שיקוי אשר גרם להם להירדם, ואז לקח אותם לגן בכדי שיתעוררו בו ויחשבו שהביא אותם לגן עדן.

כפי שמתאר ספר הקודש המזרח תיכוני: "אמנם עבדי ד' ינחלו ארץ. להם שובע שמחות. כבוד ינחלו ופירות נחמדים, בגנות נעימים. על מטות שן ישכנו איש ממול אחיו; גביע נמלא ממעין קר יושט אליהם; נחמד יהיה המשקה לשותיו; לא יהיה בו שכר, אשר בו תבוך רוחם; ואצליהן תשכבנה בתולות טהורות, ועיניהן כביצי היענים" (37:39-46).

"הן קנה אלהים את חיי ואת הון המאמינים בעד גן העדן בהלחמם את מלחמת ד'; אם יהרגו או יהרגו, יושב להם גמולם" (9:111).

כאמור, וגם לפי האגדות שנעו סביב החשישיון, השיקוי של הזקן מן ההר שגרם להם לחשוב שהגיעו לגן עדן הכיל בתוכו חשיש אשר גרם להם לחוויות מנטליות, בזמן שהנערים לא באמת הבינו את המתרחש. כפי שכותב גם מרקו פולו, אין ספק שהוא השתמש בחוויית "גן עדן" בכדי לגרום למתגייסים הצעירים לבצע את כל זממו הרצחניים. כאשר התעוררו, ראו מקום כה מופלא, עם נערות כה נעימות, שלא חשבו שיש מקום קסום יותר בכל העולם.

אולם אז ההשפעה של החשיש הופסקה, הנערות נעלמו: לאחר שיקוי נוסף הם התעוררו בארמונו של הזקן אותו ראו כ"נביא" אמת, וכן הבינו כי כבר אינם בגן עדן. המנהיג אמר להם את מי עליהם לרצוח, וכאשר יחזרו המלאכים שלו שוב ייקחו אותם חזרה לגן עדן, מה שיקרה גם במידה וימותו תוך ביצוע המשימה. הרצון לחזור ל"גן עדן" היה כה חזק שהם ביצעו את כל פקודותיו. כך, הוא יכול היה לשלוח אותם לרצוח כל מנהיג אשר חפץ במותו, ודרך שיטה זו הצליח לטיל אימה רבה; המנהיגים האחרים, אם כך, שילמו לו מסים רבים בניסיון לשמור על יחסים טובים אתו.

אפשר להניח שהתיאורים של מרקו פולו הם יותר מיתוס מאשר מציאות היסטורית, אגדות ששמע משמועות שכן מרבית האנשים לא ידעו את אשר באמת מתרחש במסגרת הכת. אולם חשוב לזכור כי המשיכה של גן עדן הייתה המוטיבציה הגדולה ביותר (לצד שלל ושפחות מין) למסעות הג'יהאד מאז ראשית דרכם, וכך אפילו גם בעידן המודרני כגון בפיגועי השהידים המתאבדים.

במרבית המקרים רצחו החשישיון מנהיגים מזרח תיכוניים יריבים כגון הווזיר הסלצ'וקי ניזאם אל-מולכ ואף ניסו בשני מקרים להתנקש בסלדין, אולם הם רצחו גם בני דתות אחרות, כאשר המוכר מכולם הוא מלך ירושלים הנוצרי-איטלקי קונרד ממונפראטו, וכן את ריימונד השני רוזן טריפולי; אפשר שהם נשכרו לרצוח את אלברט אבוגדרו הפטריארך של ירושלים והם גם ניסו לסיים את חייו של מלך אנגליה העתידי אדוארד הראשון. ב-1189 הצליחו לעמוד מול המצור הצלבני על המצודה מסיאף בסוריה. אכן, בתודעה הצלבנית, הפכו רוצחי הכת להיות מזוהים עם אכזריות וקנאיות בלתי נתפסים נגד אויביהם.

שיא השפעתם היה במאה ה-12 המאוחרת תחת הנהגת "הזקן מן ההר" הראשון רשיד א-דין סנאן. מכיוון שמספרם היה קטן הם לא יכלו להקים צבאות ועל כן הכשירו במקום זאת את המתנקשים הבודדים שנקראו "פדאיון". בנוסף לשפות, הללו למדו גם מדעים, פילוסופיה, מסחר ותחומים נוספים, זאת בכדי שיוכלו להשתלב בתוך אוכלוסיות אחרות. הם לא תמיד רצחו את המטרות שלהם ובמקרים רבים היו מעוניינים רק להפחיד או לשלוח מסר, ועל כן נהגו גם להשאיר פגיון על המיטה של המטרה שלהם. כאשר נדרשו, דקרו את המטרה באופן פומבי ברחוב. הם היו בין הראשונים להשתמש במראות בכדי להעביר מסרים בעזרת קרני אור במהלך היום, וכן השתמשו בסימני אש במהלך הלילה.

סופה של הכת הגיע עם הפלישה המונגולית לאזור ח'ווארזם. ייתכן כי מספר חברי כת נשלחו לרצוח את החאן, ובתגובה תקפו המונגולים ב-1253 מספר מצודות של המתנקשים, ובדצמבר 1256 כבר הטילו מצור על אלמות. המתנקשים אומנם הצליחו שוב לכבוש אותה בחזרה מספר שנים מאוחר יותר, אך במהרה איבדו אותה פעם נוספת. הזרוע הסורית של הכת נפלה לסולטאן הממלוכי ביברס, אשר המשיך להשתמש לצרכיו במספר הקטן של המתנקשים שנותרו. על מנת לשרוד, נאלצו חברי הכת להשתמש במערכת השקרים - תקיה.

החשישיון לא המציאו כמובן את ההתנקשויות הפוליטיות, אולם הם אלו שגרמו להתפתחותה של התופעה לממדים הגדולים, הן בקרב המזרח תיכוניים והן בקרב הצלבנים.

מקורות: 

Bernard Lewis, The Assassins: A Radical Sect In Islam, Basic Books, 1967.

Marco Polo, The Travels of Marco Polo, https://www.gutenberg.org/ebooks/10636