קרב קרני חיטין ודמותו של צלאח א-דין.

קרב קרני חיטין ודמותו של צלאח א-דין.

זמן קצר לאחר שחרור העיר הנוצרית אנטיוכיה, הצליחו הצלבנים להשתלט ב-1099 גם על מטרתם העיקרית – ירושלים. מאה שנים לאחר השחרור השתמשו ההיסטוריונים המזרח תיכוניים בכתביהם המוגזמים והמנופחים של הצלבנים עצמם בכדי להפוך את האירוע לתעמולה ג'יהאדיסטית בכך שטענו שהיה זה טבח אדיר ממדים ועקוב יותר מדם מאשר בכיבושי ערים אחרות, במיוחד של המזרח תיכוניים עצמם. אכן, המזרח תיכוניים המקומיים התייחסו באדישות לאבדה של ירושלים לידי הפרנקים. מכל המקורות בני התקופה אשר השתמרו, רק אחד הצביע על קריאה כלשהי לג'יהאד בכדי להחזיר את העיר – "ספר הג'יהאד" אותו כתב איש דת מדמשק עלי אבן-תחריר ב-1105. אבן-תחריר כתב כי אם יש חובה לצאת לג'יהאד רגיל בכדי "לבזוז את העושר, את הנשים ואת הרכוש של הכופרים", ישנה חובה גדולה יותר לענות בג'יהאד כאשר הכופרים יוזמים את ההתקפה; הוא טען כי הצלבנים "ניהלו ג'יהאד נגד המוסלמים". אולם בפועל, בשלב זה, שום קבוצה מזרח תיכונית לא התייחסה ברצינות לקריאה זו. חשוב לזכור שקבוצות אלו, אשר היו חלוקות ומפוצלות כגון בין הסונים והשיעים, עסקו בלא פחות לחימה ביניהן מאשר נגד הנוצרים, והיו רגילות למקרי טבח כגון בירושלים ובמקומות אחרים כעניין שבשגרה.

היה זה רק בתקופתו של המצביא הסלג'וקי הטורקי האכזר עמאד א-דין זנגי, אשר שלט במוסול ואלפו (חלב) במחצית הראשונה של המאה ה-12, ובעיקר תחת בנו ויורשו נור א-דין, שהג'יהאד ראה תחיה, התחדשות וחזרה לשורשים. הללו הקימו מדרשות, מסגדים ומסדרים רבים מזרם הסופיזם אשר שיבח את רעיון הג'יהאד ומות הקדושים. הייתה זו למעשה תקופה של הקצנה דתית. ב-1144, אדסה, הממלכה הצלבנית הראשונה, הייתה גם הראשונה שוב ליפול לכובשים מהמזרח התיכון.

היה זה במסגרת ההקצנה הזאת שעלה על הבמה ההיסטורית כורדי מ-תיכרית בשם סלדין (צלאח א-דין), "צדקת האמונה", אחד ה-וזירים לשעבר של נור א-דין, אשר גם כבש את מצרים הפאטמית השיעית ב-1171. לאחר מותו של נור א-דין סיפח במהרה סלדין טריטוריות נוספות – דמשק ואלפו – ובכך החל המערכה להקים כוח גדול תחת פיקודו, דבר שהצלבנים פחדו ממנו יותר מהכול: כוח ג'יהאדיסטי מאוחד תחת הנהגה אחת.

לפי בהא א-דין, היה סלדין איש דת אדוק, אשר אהב לשנן את כתבי הקודש, להתפלל, "ושנא פילוסופים, כופרים, מטריאליסטים ואת כל מתנגדי השריעה". מעל לכל, הוא הקדיש עצמו לג'יהאד. "כתבי הקודש מדברים רבות על הג'יהאד. סלדין היה יותר שקדן וקנאי בנושא זה מאשר בכל דבר אחר ... הוא לא דיבר על שום דבר אחר, חשב רק על ציוד לקרב, התעניין רק באלו שהצטרפו לעימות, והייתה לו סימפטיה מעטה כלפי כל מי שדיבר על כל נושא אחר או התעניין בכל פעילות אחרת". כבר ב-1177 הוא ניסה לתקוף את הממלכה של ירושלים אולם הובס ליד רמאללה ונאלץ לברוח למצרים. עם זאת, הוא המשיך לספח תחת שלטונו אזורים רבים וב-1186 סיפח לעצמו גם את מוסול ובכך הפך לשליט המזרח תיכוני העליון.

באביב 1186 האימפריה של סלדין כבר הייתה כה גדולה שהוא הרגיש מוכן לפעול נגד הצלבנים. "אנו צריכים להילחם בכוחות האויב עם כל כוחות האסלאם". הוא חיפש תירוץ לצאת למלחמה, ומצא סיבה מושלמת בעזרת הפעילות השנויה במחלוקת של נסיך אנטיוכיה רנו משטיון, אשר אימץ את שיטות הפעולה המזרח תיכוניות ופשט גם הוא על השיירות שלהם. השליטים הנוצריים של ירושלים דרשו ממנו כי יפסיק בפעילות זו שכן היא מסכנת את קיומה של הממלכה עצמה, אולם הוא התעלם מאזהרות אלו, ובכך העניק לסלדין את אשר ביקש הג'יהאדיסט יותר מכל דבר אחר.

כך, בקיץ 1187 גייסו הממלכות הצלבניות את כל כוחותיהן ופגשו אותו ליד נצרת. הצבא של סלדין היה אומנם גדול יותר – כ-30 אלף לוחמים שמחצית מהם היו פרשים קלים ורבים נוספים חיילים-עבדים – אך הצבא הנוצרי, תחת הנהגתו של המלך גי דה ליזיניאן, הרכיב את הצבא הגדול ביותר מאז שחרור ירושלים – כ-20 אלף אבירים, לרבות 1200 פרשים כבדים.

סלדין ידע כי תקיפה חזיתית נועדה לכישלון והוא נסוג בכדי להטיל מצור על ממלכת טבריה הקרובה. כ-30 קילומטרים של דרך סלעית ללא מקורות מים עמדו בין הצלבנים לעיר הנצורה. ועדיין, ב-3 ביולי הם יצאו לצעידה במטרה לשחרר את העיר. כרוניקאי מזרח תיכוני כתב כי הללו נראו כמו "הרים במצעד", "לוחמים קשוחים" שנעו "באותה המהירות כאילו בירידה מגבעה", חרף העובדה כי היו מצוידים בנשק כבד.

סלדין ראה כי הצלבנים נפלו במלכדות שלו, ושלח את הפרשים הקלים להטריד את הכוח הצועד. גי ביקש לזרז את צבאו שכן הקרב האמתי, כמו גם מקורות מים, חיכו להם בטבריה. אולם לאחר שלא יכל יותר לסבול את תקיפות הקשתים המזרח תיכוניים על עורף צבאו, פקד על עצירה מלאה ליד שתי גבעות הר געש כבוי הנקראות "קרני חיטין".

יום זה היה חם מאוד. ארנול, נושא הכלים של באליאן מאיבלין, אשר נכח במקום, כתב: "ברגע שהם [הפרנקים] הקימו מחנה, הורה סלדין לכל אנשיו לאסוף [חומרי בעירה] ... וכל דבר אחר שבעזרתו הם יוכלו להצית אש, ולהקים מחסומים סביב הנוצרים. הם עשו זאת במהרה, השריפות בערו בעוצמה והעשן מהשריפות היה גדול, ויחד עם חום השמש שמעליהם זה גרם להם לאי נוחות ולנזק גדול ... כאשר האש דלקה והעשן היה גדול, הקיפו הסרצנים את הצבא וירו חצים דרך העשן וכך פצעו והרגו אנשים וסוסים."

כל זה נמשך אל תוך הלילה, ואיש לא ישן. המזרח תיכוניים, אשר כבר לא פחדו מהאויב המאיים, החלו לצעוק מתוך החושך. "הם יכלו להריח את הניצחון באוויר, וככל שראו יותר ויותר את המורל הירוד באופן בלתי צפוי של הפרנקים, כך הם גם הפכו לתוקפניים ונועזים יותר." הם המשיכו לירות חצים אל תוך המחנה אפוף העשן תוך צעקות בדבר גדולת האל שלהם ודקלום השהאדה.

עם עליית השחר ב-4 ביולי הפך המצב לחמור עוד יותר. 70 גמלים נושאי חצים ומים הגיעו לחזק את המחנה המזרח תיכוני. הקשתים יכלו לראות את המטרות טוב יותר באור יום ולירות במדויק יותר. סלדין פקד להציב את מתקני המים מול הנוצרים ולשפוך כמויות גדולות בכדי שיהיו להם "ייסורים גדולים עוד יותר מצמא, וגם לסוסים שלהם."

הצלבנים הכלואים והנואשים, על סף איבוד השפיות, פתחו במתקפה פראית. כפי שכתב אבן אל-אתיר:

"שני הצבאות התנגשו. הפרנקים סבלו מאוד מצמא, ואיבדו את הביטחון. הקרב השתולל בזעם, ושני הצדדים העמידו התנגדות עיקשת. הקשתים המוסלמים העלו ענני חיצים כמו נחילים עבים של ארבה והרגו רבים מהסוסים הפרנקיים. הפרנקים, שהקיפו את עצמם בחיל הרגלים שלהם, ניסו להילחם בדרכם לעבר טבריה בתקווה להגיע למקורות מים, אולם סלדין הבין את מטרתם ובלם אותם בכך שהציב את עצמו ואת צבאו בדרך לשם."

בזמן שהקרב נמשך, הדליקו המזרח תיכוניים שריפות נוספות, כאשר הרוח נשאה את החום והעשן אל עבר הצלבנים. הם היו חייבים לשאת את סבל הצמא, את חום הקיץ, את האש, העשן ואת הקרב עצמו. אולם הם המשיכו להילחם בעוז, וכפי שכתב כרוניקאי מזרח תיכוני: "עימותים איומים התרחשו באותו יום ... מעולם בהיסטוריה של הדורות לא סופרו מעשים צבאיים שכאלו".

הצלבנים הנואשים, חלקם תוך שהם עולים באש, ביצעו תקיפות קנאיות שכן היה זה הסיכוי היחיד שלהם לשרוד, ובעזרת ההתקפות הללו הם כמעט והצליחו לדחוק את המזרח תיכוניים ממקומם חרף הבדלי המספרים. אולם לבסוף הם עצמם נדחקו: "עם כל גל התקפה הם נסוגו לאחור והשאירו את מתיהם מאחוריהם; מספרם פחת במהירות, בעוד המוסלמים נעו סביבם כמו מעגל בקוטרו." כך, נותר בשלב זה הכוח הצלבני מבולגן ומבולבל בזמן שחייליו דורכים על גופות ההרוגים שלהם. המזרח תיכוניים החלו לסגור עליהם מכל הכיוונים תוך שהם דוקרים אותם עם נשקם ויורים עליהם חצים. לבסוף, הצלבנים נכנעו.

התבוסה הייתה מוחלטת. "הניצחון הזה על האויב התרחש בשבת, וההשפלה שראויה לאנשי השבת [היהודים] הוטלה גם על אנשי יום ראשון [הנוצרים], שהיו אריות וכעת הצטמצמו לרמה של כבשים אומללות".

סלדין ירד מסוסו והודה לאל שלו. לאחר מכן פקד על טבח המוני של אנשי המסדרים הצבאיים - הנזירים-הלוחמים הטמפלרים וההוספטלרים. לפי עוזרו עימאד א-דין, הוא פקד כי יש לערוף את ראשיהם, כפי שנדרש בספר הקודש: "קצצו את ראשיהם ופרצו בהם פרץ גדול" (47:4). "הייתה איתו קבוצה שלמה של מלומדים וסופיסטים ומספר מסוים של גברים אדוקים וסגפנים; כל אחד מהם התחנן שיאפשרו לו להרוג אחד [מהנוצרים], ושלף את הסימיטר שלו והפשיל את שרוולו לאחור. סלדין, פניו שמחים, ישב על בימתו" בזמן שהם ערפו את ראשיהם של מאות השבויים. הוא בחר שלא להרוג את המלך גי, אולם את רנו משטיון הוא הרג באופן אישי לאחר שהלה סירב להמיר את דתו, והציג את ראשו הכרות במחנה. שאר אלפי הצלבנים השבויים אשר לא יכלו לרכוש את החופש שלהם, דהיינו הרוב, נמכרו לעבדות.

לבסוף, לקח סלדין את "הצלב האמתי" אשר היה מסורתית השריד המקודש החשוב ביותר של הנצרות במשך מאות של שנים ואשר נתפס בחיטין, והורה כי יגררו אותו בבוץ תוך שאחרים ירקו עליו. במשך תקופה ממושכת יכלו העוברים באזור הקרב לראות את שאיריות הגופות המושחטות ואת חלקי הגופות שהושארו במקום.

היות ובחיטין נהרגו מיטב הלוחמים, מספר ממלכות ומבצרים צלבניים נפלו במהרה גם הם. לאחר מצור נואש שהחל בספטמבר, נאלצו הנוצרים שוב למסור גם את ירושלים לכובשים. "הקוראן הועלה על כס המלוכה והברית [הישנה והחדשה] הושלכה מטה", בזמן שסלדין "טיהר את ירושלים מזיהום הגזעים הללו, מזוהמת צניחת האנושות."

רבים במערב הפרוגרסיבי רואים בסלדין את האב טיפוס של לוחם מזרח תיכוני אציל נפש, סבלני לאחרים, אשר לא פחות מ"הוכחה" היסטוריות לאצילות של דתו ולעליונותה על "הקולוניאליסטים" "הרעשים" מהמערב. אולם הטבח ההמוני עליו פקד לאחר חיטין והאובססיה עם שלו עם הג'יהאד והכיבושים מציגים תמונה שונה. גם לאחר כיבוש ירושלים, הסיבות ל"רחמים" שלו היו פרגמטיות. הוא תכנן במקור להוציא את כל התושבים להורג. אולם כאשר מפקד העיר, באליאן מאיבלין, איים להרוס את כל המקומות הקדושים לו בעיר וכן להרוג את כל המזרח תיכוניים, הסכים סלדין לפשרה. יחד עם זאת, כאשר נכנס אל תוך העיר, הוא בכל זאת שיעבד רבים מהנוצרים אשר לא יכלו לקנות את החופש שלהם. בדומה להח'ליף עומר השני לאחר שכשל בניסיונו לכבוש את קונסטנטינופול ב-718, גם סלדין העניש קשות ובאופן קולקטיבי את הנוצרים אשר כבר חיו תחת כיבושי הג'יהאד. הוא עינה וצלב נוצרים קופטיים, פקד כי יש לצבוע בשחור כנסיות בעלות קירות לבנים, ולהוריד את כל הצלבים מראש כל הכנסיות במצרים. חלומו הגדול היה להמשיך לרדוף את הפרנקים ולהמיר את דתם בביתם שלהם.

קטע מתוך "על הנפילות והכיבושים של ירושלים":

[לאחר המצור של סלדין על ירושלים] הבינו לבסוף הנצורים שאין להם שום סיכוי לצאת עם ניצחון בשלב זה, והציעו כניעה. סלדין ענה "לא חנינה ולא רחמים", הרצון היחיד שלנו הוא להטיל עליכם שעבוד נצחי; המחר יעשה אותנו אדוניכם בכוח. אנחנו נהרוג אתכם ונלכוד בכמויות גדולות, נשפוך דם של גברים וניקח את העניים ואת הנשים לעבדות." כך, כאשר לא היה להם מה להפסיד, הצלבנים הנואשים ושאר הנצורים הכריזו כי אם המוות יהיה חלקם, הם תחילה יינקמו: הם יהרסו את כיפת הסלע, יהרגו אסירים מזרח תיכונים המוחזקים בעיר, יהרגו את ילדיהם שלהם הנוצרים, יהרסו את רכושם שלהם עצמם וישרפו את העיר. לסלדין לא ישאר דבר. סלדין הבין מכך שיוכל לקבל כופר גדול, בני דתו ישוחררו, הרכוש יישאר שלם, והמסגדים לא יפגעו. יהיה זה עדיף על דמם של הנוצרים, והוא הסכים. הנוצרים שיכולו לפדות את חייהם הורשו לעשות זאת, ושערי ירושלים נפתחו בפני הכובשים.

בירושלים החזיר סלדין את השריעה, הכנסיות נבזזו ונהרסו, פעמוניהם הושתקו, צלבים נשברו. כנסיית הקבר קיבלה חמלה, אך נסגרה. הצלב המוזהב הגדול מעל כיפת הסלע הוסר ונגרר דרך הביוב. מסגד אל-אקצה, מזה עשרות שנים המפקדה של האבירים הטמפלרים, נוקה מסממנים נוצריים והמואזין הופעל במקום. "סלדין טיהר את ירושלים מזיהום הגזעים האלה, מזוהמתם של שאריות האנושות". למרות שנוצרים רבים הצליחו כאמור לרכוש את חירותם ולעזוב את ירושלים בשלמותם או ששילמו את הג'יזיה, רבים יותר לא יכלו. כך, מכר סלדין 15,000 איש לעבדות. אחד הכובשים שנכחו במכירות כתב: "נשים וילדים הגיעו יחד ל -8,000 במספר וחולקו במהרה בינינו, והביאו חיוך לפנים של הכובשים בקינתם. כמה נשים שמורות חוללו, כמה מלכות נשלטו, וכמה כשרות לנשואים הפכו לנשואות, ונשים אצילות נמסרו, ונשים אומללות נאלצו להיכנע, ונשים שהוחבאו [נזירות] נפשטו מצניעותן ... נשים 'חדורות', נשים יקרות שימשו לעבודה קשה, ו'דברים יפים' הועמדו במבחן, ובתולות חוללו וכך גם הגאות ... ושמחות בכו! כמה אצילים שלנו לקחו אותן לפילגש, וכמה מהם היו מרוצים וסיפקו את תשוקתם ... כמה נשים נחמדות היו רכושו הבלעדי של גבר אחד, כמה נשים אצילות נמכרו במחירים נמוכים."

בזכות ניצחונותיו המתמשכים, החל סלדין לחלום על חזרה לג'יהאד ההתקפי והמקורי שהתחיל הנביא, אשר נעצר עד שלב זה בזכות הצלבנים. "אני חושב שכאשר יעניק לי האל ניצחון על כל פלשתינה", הוא סיפר לעמיתו, "אחלק את השטחים שלי, אעשה צוואה לפי רצוני, ואפליג על הים הזה [התיכון] וארדוף את הפרנקים שם, כדי לשחרר את העולם מכל מי שאינו מאמין באל שלנו, או אמות בניסיון זה."

כפי שהח'ליף עמר השני קידם את רדיפת הד'ימים הנוצרים תחת סמכותו בעקבות המצור הכושל על קונסטנטינופול ב-718, כך "נקם" סלדין בצלבנים דרך ענישה קולקטיבית של בני דת זו שהיו בשליטתו. נוצרים קופטים עונו וצולבו, ציווה כי "מי שראה כי מחוץ לכנסייה לבן, יש לכסות זאת עם לכלוך שחור", ופקד על "הסרת כל צלב מעל הכיפות של כל הכנסיות במצרים הכבושה." כל זאת לא המפריע למערב להציג את סלדין ההיסטורי כ"אביר אציל" שמכבד אחרים.

מקורות:

Allen, S.J., (ed.), The Crusades: A Reader, University of Toronto Press, 2010.

Fuller, J.F.C., Military History of the Western World, Vol. 1, From the Earliest Times to the Battle of Lepanto, Da Capo Press, 1987.

Gabrieli, Francesco, Arab Historians of the Crusades, Barnes & Noble, 1993.