הצלבנים והכניסה לירושלים, 1099. מה העדויות והאם היה מקרה חריג?
הצלבנים והכניסה לירושלים, 1099. מה העדויות והאם היה מקרה חריג?
כאשר ההיסטוריונים של הג'יהאד מתארים את הכיבושים האכזריים והעקובים מדם של ערים כגון קונסטנטינופול או אלכסנדריה, או כיבושים ברוטליים אחרים בפרס, צפון אפריקה, ספרד, סיציליה, קפריסין או הודו, בין שלל דוגמאות אחרות שניתן להציע, האפולוגנים מקדמי היסטוריוגרפיית הד'ימי ממהרים ברוב המקרים להצביע על הפריצה של הצלבנים לירושלים במהלך מסע הצלב הראשון, זאת בכדי לטעון, באופן לא בוגר במיוחד, כי אירוע זה היה אכזרי אולי אף יותר.
ב-7 ביוני 1099, הצלבנים, אשר נותרו עתה כוח קטן ממספרם המקורי, עמדו מול חומות ירושלים, ובהמשך אף צעדו סביבה בדומה לאופן בו בני ישראל נעו על פי המסורת סביב יריחו. לאחר מצור בן 5 שבועות נכנסו לבסוף הצלבנים לעיר ב-15 ביולי. מקור נוצרי אנונימי צרב בזיכרון ההיסטורי את אשר התרחש לאחר מכן:
"אחד האבירים שלנו, לתולדוס שמו, טיפס על חומת העיר. כאשר הגיע לפסגה, כל מגני העיר נמלטו במהירות לאורך החומות ודרך העיר. אנשינו עקבו ורדפו אחריהם, הרגו ופרצו עד למקדש שלמה, והייתה שם שחיטה כזו שאנשינו עמדו עד לקרסוליהם בדם האויב."
"האמיר שפיקד על מגדל דוד נכנע לרוזן [סנט ז'יל] ופתח את השער בו נהגו עולי הרגל להוקיר כבוד. כשנכנסנו לעיר, רדפו עולי הרגל שלנו והרגו את הסרצנים עד למקדש שלמה. שם התכנסו הסרצנים והתנגדו בעוז כל היום, כך שדמם זרם בכל המקדש."
"סוף סוף הפאגנים הובסו, ואנשינו תפסו גברים רבים ונשים רבות במקדש, הרגו אותם או שמרו אותם בחיים כראות עיניהם. על גג המקדש היה קהל גדול של עובדי אלילים משני המינים, להם טנקרד וגסטון דה ביירט העניקו את דגליהם [בכדי לספק להם הגנה]. לאחר מכן התפזרו הצלבנים ברחבי העיר, תפסו זהב וכסף, סוסים ופרדים, ובתים מלאים בכל מיני סחורות. אז שמחו אנשינו ובכו משמחה להעריץ את קבר ישוע מושיענו ושם הם פרקו את חובתם אליו!"
בעידן המודרני, בהחלט קשה לקרוא באור חיובי תיאור כזה של טבח. כאן בא לידי ביטוי ההבדל הגדול בין התפיסות והנחות היסוד של אותם הימים לעומת שלנו כיום. באופן דומה, שלושה ממנהיגי הצלבנים, הארכיבישוף דגובר מפיזה, גוטפריד מבויון, ורמון רוזן טולוז התפארו בפני האפיפיור פסקל השני בספטמבר 1099 על ההרפתקאות בירושלים: "ואם אתה רוצה לדעת מה נעשה עם האויב שנמצא שם, דע כי במרפסת שלמה ובמקדשו רכבו אנשינו בדמם של הסרצנים עד ברכי סוסיהם." ניכר כי גוטפריד עצמו, אחד הצלבנים המכובדים ביותר, לא השתתף בטבח שכן הבין כנראה, לעומת החייל מן השורה, כיצד התנהגות כזאת תפגע בעקרונות שהצלבנים מציגים.
כותב של המאה ה-12 המוקדמת של ירושלים, הבישוף בודרי מדול, מדווח כי הצלבנים הרגו בין 20 ל-30 אלף אנשים; קרוב לוודאי כי מדובר בהגזמה, בזמן שמקורות אסלאמיים כותבים על מספרים גבוהים עוד יותר. אכן, בזמן שהמקורות המוקדמים שלהם לא מדברים על מספר ההרוגים, אבן אלג'וזי, אשר כתב כ-100 שנים מאוחר יותר, ציין כי הצלבנים הרגו מעל ל-27 אלף. אבן אל-אתיר בין המאות ה-12 וה-13 ובן תקופתו של סלדין, רשם את אותו המספר. אבן טאגריבירדי, היסטוריון בן המאה ה-15, כבר כותב על 100 אלף הרוגים. כך, המיתוס באשר למה שהתרחש בירושלים ב-1099 התפתח ונופח עם הזמן, ואפילו נשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון סיפר באוניברסיטה קתולית מובילה, ג'ורג'טאון, בנובמבר 2001 כי: הצלבנים הרגו לא רק את הלוחמים אלא גם "כל אישה וילד שהיו מוסלמים בהר הבית" עד שהדם הגיע לא רק עד לקרסוליהם, כפי שהיה כתוב בכתבים הנוצריים, אלא כפי שהתפארו דגובר, גוטפריד ורמון: "עד הברכיים."[1]
הזוועה הזאת, נאמר לנו פעם אחר פעם, הייתה הגורם ונקודת הפתיחה לתחילת האיבה בין המערב לאסלאם במשך אלף השנים שבאו לאחר מכן. אולם המציאות ההיסטורית היא שבפועל הייתה זאת ההתחלה של תעמולה אנטי מערבית בת אלף השנים. הביזה הצלבנית של ירושלים הייתה פשע מזוויע, במיוחד עקב העקרונות הדתיים שהם התיימרו להתאפיין בהם. יחד עם זאת, ביחס לסטנדרטים הצבאיים של אותה התקופה, לא היה באירוע זה שום דבר יוצא דופן שכן לפי העקרונות הצבאיים שהיו מקובלים אז, עיר שנתפסה לאחר מצור חוותה ביזה נוראית, זאת, בין היתר, בכדי לעודד ערים אחרות להיכנע ללא התנגדות בתמורה לרחמים. יש עדויות הטוענות כי הצלבנים הבטיחו רחמים לנוכחים בתוך העיר, אך חזרו מהבטחתם. עדויות היסטוריות אחרות מספרות כי הם אפשרו ליהודים ומוסלמים רבים לעזוב את העיר בשלום. הרוזן רמון הבטיח וקיים באופן אישי את ביטחונו של המושל הפאטמי של ירושלים, איפטיקר א-דאולה. כך, היות וניתנה אפשרות לעזוב בשלום, אלו שהחליטו להישאר בתוך העיר נתפסו כמתנגדים עוינים אותם יש להרוג.
לגבי תיאור הדם ש"הגיע עד הקרסוליים" או "עד הברכיים", מדובר כמובן בהגזמה רטורית. כפי שניתן ללמוד גם מהכתבים והמכתבים האחרים של הצלבנים, לכותבים לא היה ספק שהקוראים יראו זאת כלא יותר מקישוט תיאורי, המסמל את הניצחון המזהיר על האויב. אכן, יהיה זה קשה אפילו לדמיין כיצד "נהרות דם" כאלו יכולות בכלל להיות אפשריות. אוכלוסיית ירושלים לא הייתה באותו הזמן בגודלה מספיק בשביל כמות כזאת של דם, גם אם נופחה על ידי הפליטים. העובדה שהמקורות האסלאמיים המוקדמים לא מתארים רבות את הביזה, מרמזת בהחלט כי לא היה זה אירוע חריג לעומת כיבושי ערים אחרות. שני כרוניקאים שישבו בסוריה, אל-אזימי ו-אבן אל-קלאניסי, כתבו כל אחד בנפרד סביב שנת 1160 על הביזה, אולם שניהם לא ציינו אפילו הערכה של מספר ההרוגים. אל-אזימי רק ציין שהצלבנים באו ולקחו את ירושלים מידיהם של המצרים ושרפו מבני דת. אל-קלאניסי מספק אומנם תיאור נרחב יותר, אך גם כותב בעיקר כי העיר נכבשה, רבים נהרגו, מבני דת נשרפו, ומקומות קדושים ליהודים נהרסו. היה זה רק בשלב היסטורי מאוחר יותר שהמובסים הבינו את הערך של התעמולה והניפוח של מספר ההרוגים.
בכל מקרה, ניתן לציין בהקשר זה כי גם הכוחות של המוסלמים היו כאמור אכזריים במיוחד בעת כיבושי הערים. כמובן ש"זה שכולם עושים את זה" אינו מהווה שום תירוץ להתנהגות מסוג זה, כפי שהאפולוגנים מנסים לעשות כיום כאשר עומדים מול המציאות של זוועות הטרור הג'יהאדיסטי המודרני. זוועה אחת לא מתרצת אחרת, אולם הדבר כן מראה כי התנהגותם של הצלבנים הייתה תואמת להתנהלותם של הצבאות האחרים אשר החזיקו בתפיסות דומות בכל הקשור למצור והתנגדות.
בשנת 1148, למשל, המפקד האסלאמי נור א-דין לא היסס בכלל לפני שפקד על הטבח של כל נוצרי אלפו (חלב). בשנת 1268, לאחר הכיבוש הג'יהאדיסטי של אנטיוכיה, גילה הסולטן הממלוכי ביברס כי המושל הצלבני הרוזן בוהמון ה-6 כבר ברח מהעיר; בזעמו, כתב לו ביברס מכתב בו תיאר בצורה מפורטת את אשר עשה לעירו:
"היית רואה את האבירים שלך משתטחים מתחת לפרסות הסוסים, כיצד גנבים הסתערו על הבתים שלך וכיצד הם נהרסו על ידי בוזזים, עושרך נלקח ברבים, הנשים שלך נמכרו בקבוצות של ארבע בכל פעם ונקנו תמורת דינר מכספך! היית רואה את הצלבים בכנסיות שלך מנופצים, דפי הקודש הכוזבים מפוזרים, קברי האבות נהרסים. היית רואה את האויב המוסלמי שלך רומס את המקום בו אתה חוגג את המיסה, חותך את גרונם של הנזירים, כוהנים ודיאקונים על המזבחות, מביא מוות מוחלט לאנשי הדת ועבדות לנסיכים המלכותיים. היית רואה אש עוברת בארמונות שלך, מתים שלך שרופים בעולם הזה לפני שהם יורדים לשריפות בעולם הבא; הארמון שלך הרוס באופן שאינו ניתן לזיהוי, כנסיית סנט פול וקתדרלת סנט פטרוס הורדו ונהרסו; אז היית אומר, "הלוואי והייתי אבק, וששום מכתב מעולם לא היה מביא לי בשורה שכזו!".
אולם הכיבוש הג'יהאדיסטי המוכר ביותר הוא כיבוש קונסטנטינופול ב-29 במאי 1453, אשר נפלה גם היא לאחר מצור ממושך. גם כאן נהרות של דם זרמו ברחובות העיר. לאחר שפרצו פנימה, שחטו הפולשים את כל אשר עמד בדרכם – גברים, נשים וילדים. הדם זרם מהמנזר למעלה ועד לשון ים קרן הזהב. לאחר שנרגעו מהטבח, החלו הפולשים לבזוז ולתפוס אנשים לשעבוד ומכירה. הם פשטו על המנזרים והכמריות ובזזו בתים פרטיים. הם נכנסו להאגיה סופיה, אשר הייתה הכנסייה הגדולה ביותר בכל העולם הנוצרי קרוב לאלף שנים; שם הם מצאו את אלו שנמלטו מהטבח וניסו להתפלל, שחטו את הגברים, הזקנים והחלשים, ולקחו את השאר לעבדות. האגיה סופיה הוסבה למסגד, כמו גם מאות כנסיות אחרות.
[1] https://isi.org/intercollegiate-review/four-myths-about-the-crusades/
קריאה מומלצת:
Warren H. Carroll, The Building of Christendom, Christendom College Press, 1987.
Thomas F. Madden, The Concise History of the Crusades, Rowman & Littlefield Publishers, 2013.
Carole Hillenbrand, The Crusades: Islamic Perspectives, Routledge, 2018.
Steven Runciman, The Fall of Constantinople 1453, Cambridge University Press, 1990.
Amin Maalouf, The Crusades Through Arab Eyes, Saqi Books, 1985.
