קרב אנטיוכיה, 1098.

קרב אנטיוכיה, 1098.

 ביוני 1098 התרחש אחד הקרבות האדרים בהיסטוריית התנגשות התרבויות – קרב אנטיוכיה.

בשנים שלאחר קרב מנזיקרט ב-1071, בו הביסו הטורקים הסלג'וקים את האימפריה הרומית המזרחית וכבשו בעקבותיו את השטח הנוצרי העתיק של אסיה הקטנה, מה שהיום היא למעשה "טורקיה", החלו הכובשים במסע גדול של רדיפות נגד הנוצרים. הרשומות הגאורגיות מספרות כיצד "הכנסיות הקדושות שימשו כאורוות עבור הסוסים שלהם", "הכמרים נטבחו במהלך האוכריסטיה", וכי "בתולות נטמאו, נערים נימולו והתינוקות נלקחו". אנה קומננה, נסיכה ביזנטית בת המאות ה-11 וה-12, כותבת כיצד "ערים הושמדו, אדמות נשדדו ואנטוליה כולה הוכתמה בדם נוצרי".

כך, בשנים שבאו לאחר הרדיפות החל מסע הצלב הראשון, אשר היה מטבעו קודם כל תגובה להתקפות הבלתי פוסקות על האימפריה הרומית המזרחית. התפיסה הדתית שלהם הייתה שישו שוב נצלב דרך הרדיפות של חסידיו והרס מבני הדת שלו, והצלבנים עצמם ראו זאת כפסוק מכתבי הקודש: "ואהבת לרעך כמוך".

תחת הנהגתם של הפרנקים, נוצרים מבני האצולה מכל אירופה יצאו למסע הצלב למזרח. לאחר מסע ארוך ומפרך נכנסו הצלבנים לאסיה הקטנה שהייתה כאמור תחת כיבוש טורקי. לאחר שחוו לפחות שני ניצחונות, באוקטובר 1097 כבר הטילו האירופאים מצור על חומות אנטיוכיה.

אנטיוכיה הייתה בעברה אחת הערים הגדולות, החשובות והמרכזיות של הנצרות. אולם עתה היא כבר הייתה צל עלוב של עברה המפואר. יגי-סיאן, המושל הטורקי שלה, רדף רבות את הנוצרים, אשר עדיין הרכיבו רוב דמוגרפי בעיר, חייב אותם לשלם את הג'יזיה ופגע בהם באקראיות, דרש מהם להמיר את דתם, ואף הפך את הקתדרלה העתיקה של אנטיוכיה לאוּרְוָה.

"אבוי! כמה נוצרים, יוונים, סורים וארמנים, שחיו בעיר, נרצחו בידי הטורקים המטורפים", קונן פולקו משארטר, כומר שנסע עם הצלבנים. "בזמן שהפרנקים התבוננו, הם השליכו מחוץ לחומות את ראשי הנרצחים [הנוצרים], עם הקטפולטות והקלעים שלהם. זה במיוחד הכאיב לעמנו".

בתגובה, הורה הנסיך הנורמני בוהמון "להביא את אותם [המוסלמים] שתפס חזרה לשער העיר, שם, בכדי להפחיד את אלו שצפו, הורה לערוף את ראשיהם", וירה את הראשים הכרותים מעל לחומות העיר. אנה קומננה פגשה את בוהמון ותיארה אותו כגבוה ומאוד מרשים, והוסיפה כי "קסם מסוים היה קשור באיש הזה, אך חלקית נפגם מאווירה כללית של הנורא." ללא ספק, בוהמון, כמו שאר הנורמנים והפרנקים, לא היה מאלו שנרתעו מטקטיקות ההפחדה המזוויעות והעקובות מדם של המזרח תיכוניים.

לאחר שמונה חודשים של מצור לא הצליחו עדיין הצלבנים לפרוץ את החומות האיתנות של העיר העתיקה אותה הקים בית סלאוקוס; מורעבים, הם החלו לאכול כלבים, חולדות ופרחי קוצים, במיוחד במהלך הקשיים של החורף. לבסוף, מפקד מגדל שמירה של העיר, ארמני נוצרי שהנאלץ להמיר את דתו במהלך הרדיפות של יגי-סיאן, הגיע להסכם עם בוהמון. ב-3 ביוני, החיילים העייפים והמחוספסים שהוכנסו בסודיות אל תוך העיר, החלו להתפרע ולהרוג כל אחד ברחובות, בזמן שיגי-סיאן הצליח להימלט.

בדומה למה שמזוהה עם שחרור ירושלים ב-1099, המקרה של אנטיוכיה מצוטט לעתים קרובות בידי האפולוגנים ומקדמי היסטוריוגרפיית הד'ימי בכדי להעביר את כל האשמה של הזוועות לצלבנים. אולם המציאות ההיסטוריות היא שהזוועות של הצלבנים מייצגות אחוז קטן מאוד מהזוועות שהג'יהאדיסטים גרמו לאין ספור נוצרים, יהודים ובני דתות אחרות בעשורים שקדמו לכך, עובדה שבעידן התקינות הפוליטית נוטים להתעלם ממנה. כמובן שגם המטרות של שני הצדדים היו שונות לחלוטין, ובזמן שהצלבנים עסקו באלימות בניסיון לשחרר את הערים והאזורים הנוצריים המדוכאים, הפולשים, מצד שני, ביקשו לכבוש את מה שמעולם לא היה שלהם.

למחרת, המושל הטורקי של מוסול, קרבוגה, הגיע עם כוח סיוע גדול, כ-35 אלף לוחמים והפמליות שלהם. הצלבנים החלו מיד לבצר את העיר, וכך הפכו בעצמם לנצורים. מכיוון שהנצורים הקודמים כבר ריקנו את המחסנים, נאלצו עתה המגנים לאכול נעליים ולשתות דם סוסים. כך, לאחר שצעדו אלפי קילומטרים, רעבו, לחמו ונהרגו, הם זכו בפחות מיום לחגוג את ניצחון שחרור העיר.

המורל היה בשפל ורבים החלו לאבד את האמונה. כפי שכתב גיא, אחיו של בוהמון: "אלוהים הכל יכול, ששיקול דעתו לעולם אינו טועה, אשר לעולם אינו מתיר לרשעים לנצח את הצדיקים, מדוע בגדת באלה שמתוך אהבה אליך מסרו עצמם לייסורים ומוות יומיומיים, שעזבו את קרוביהם, נשותיהם, בניהם, התארים הגבוהים ביותר, ארץ מולדתם, ומדוע אפשרת להם, ללא עזרת הגנתך, להיפצע על ידי חרבות של אנשים מתועבים? ... אבל שיהיה כך. יכול להיות שאתה רוצה שהם ימותו למענך, ושתכתיר אותם בתהילה ובכבוד, ובכל זאת ... הכנסת את העולם הנוצרי כולו לעומק הייאוש וחוסר האמון, ועוררת את הגברים הנוראים ביותר [מוסלמים] להפגין תוקפנות בלתי פוסקת נגד עמך. מהיום הזה איש לא יצפה ממך למשהו גדול, מכיוון שאלה שהאמינו שהם יקרים ללבך מכל שאר בני התמותה נתונים לגורל לא ראוי כל כך. לכן, הו אדיב ביותר, מעתה ואילך מדוע עליהם לקרוא אליך, כאשר עמך שלך יצפה למוות שכזה?"

כך, היו הצלבנים נואשים, מורעבים, מספרם היה קטן בהרבה ונראה כי התקפה נואשת חזיתית הייתה הסיכוי היחיד שלהם. כניסיון אחרון, הם שלחו את פטרוס הנזיר בניסיון לקיים משא ומתן. כאשר נעמד הנוצרי מול קרבוגה, אמר לו: "המנהיגים והזקנים שלנו נדהמים מאוד מכך שתכנס בבוטות וביהירות לארץ הנוצרית ולאדמתם. אנו חושבים ומאמינים - יתכן - שהגעת לכאן מכיוון שאתה רוצה להתנצר. או אולי הגעת לכאן כי אתה רוצה לפגוע בנוצרים בכל דרך אפשרית. עם זאת, המנהיגים שלנו מבקשים שתעזוב מיד את אדמת האל ואת אדמת הנוצרים ... והם יאפשרו לך לקחת את כל רכושך איתך."

הטורקי זעם: "אנחנו לא חפצים באלוהים שלך ולא רוצים בנצרות שלך ואנחנו יורקים עליהם ועליך!" "חזור מיד ואמור לזקניך שאם הם רוצים להפוך לטורקים [מוסלמים] בכל דבר, ואם הם רוצים להתנער מאלוהיך שאתה סוגד לו בכפייה ולדחות את חוקיך, אנו ניתן להם את הארץ הזו ויותר מכך מארצנו, כולל ערים וטירות כאלה ... כולכם תהפכו לאבירים ותהיו כמונו, ותמיד נחשיב אתכם לחברים הכי קרובים. אחרת, תדעו שכולם ייענשו על ידי המוות, או שיילקחו לח'וראסאן, שם הם יהיו לנצח ולתמיד העבדים השבויים שלנו ושל ילדינו."

כך, היה הקרב בלתי נמנע. הצלבנים הכריזו על שלושה ימי צום. כל אשר נותר מהמזון ניתן לסוסים. לאחר מכן כולם, מכל המעמדות, "צעדו דרך כיכרות העיר, בכנסיות וקראו לעזרתו של אלוהים, יחפים ובוכים, הכו את השריון שלהם, כה בצער שהאב לא יברך את הבן, האח לא יסתכל על אחיו". כך כתב ריימונד אגילרס אשר רכב עם הצבא.

בבוקר ה-28 ביוני 1098 "כולם קיבלו את הסעודה הקדושה והציעו למות למען ... האל, במקרה ויחפוץ בכך." לאחר מכן, הצבא הצלבני הקטן יותר, כ-20 אלף אבירים, פחות עוד 200 חיילים שנשארו לשמור על העיר, הפליגו אל שערי אנטיוכיה.

קרבוגה שיחק במשחק באוהל שלו כאשר נודע לו על הצבא הצלבני המתקרב, והוא צעק על פקודיו כי היה בטוח כי שהפרנקים לעולם לא יילחמו נגדו. החל קרב פראי, והפולשים מהמזרח התיכון זרקו את כל מה שהיה להם נגד הצלבנים, אפילו אש. אולם האבירים הנואשים לחמו בפראיות קנאית, והעדויות אף מדברות שנראו כמו "קיפודים" לאחר שספגו חצים וכידונים ועדיין המשיכו להילחם. המשמעת המאורגנת שלהם, כמו גם מבנה הלחימה הצפוף מאוד, גרמו לפרשים הג'יהאדיסטיים להיבהל וברוח, זאת לאחר שהיו רגילים לרוב להביס את אויביהם בעזרת כידונים.

אז החל הקרב לקבל מאפיינים דומים לקרב בטור/פואטייה בין הפרנקים לפולשים ב-732 בדרום צרפת. הפרנקים היו בטוחים שהנסיגה של האויב היא תרמית, ונשארו ערניים ודרוכים כל הלילה. אולם בבוקר הם גילו שהפולשים ברחו במהלך הלילה ולא התכוונו להילחם למחרת. כל הכרוניקאים של ימי הביניים התייחסו לאירוע כלא פחות מנס. גם היסטוריונים מודרניים, המנסים להציג תשובה באשר לסיבות תוצאות הקרב, מתקשים להסביר כיצד כוח קטן, עייף ומורעב הצליח להביס צבא גדול, מצויד היטב ורענן.

גם ההיסטוריונים המזרח תיכוניים התפלאו מתוצאות הקרב: "המוסלמים הובסו לחלוטין מבלי להכות מכה אחת או לירות חץ אחד," כתב בשאט נפש אבן אל-אתיר. "המוסלמים היחידים שעמדו איתנים היו יחידה של לוחמים מארץ הקודש, אשר לחמו בכדי להשיג סגולות בעיני האל ולחפש מות קדושים. הפרנקים הרגו אותם באלפים ולקחו מהמחנה שלהם מזון ורכוש, ציוד, סוסים וכלי נשק, שבעזרתם הצטיידו מחדש."

כך הפכה אנטיוכיה למרכזית מאוד באתוס הצלבני. האירופאים נשארו, שיפצו וטיפחו מחדש עד סוף השנה את העיר הנוצרית העתיקה. היא נכבשה ונפלה שוב רק ב-1268. בוהמון הוכתר לנסיך אנטיוכיה. הנוצרים שלחו מכתב לאפיפיור אורבנוס השני, תיארו את הטרגדיות והניצחונות שלהם, והאיצו בו להגיע באופן אישי לאנטיוכיה לאחר שהזכירו לו כי היה זה המקום בו נולדה המילה "נוצרי".

 מקורות:

Peter Frankopan, The First Crusade: The Call from the East, Belknap Press, 2012.

Thomas F. Madden, The New Concise History of the Crusades, Rowman & Littlefield, 2005.

Andrew Wheatcroft, Infidels: A History of the Conflict Between Christendom and Islam, Random House, 2005.

Carter Rubenstein, The First Crusade: A Brief History with Documents, Bedford, 2014.

Edward Peters, (ed.), First Crusade: Chronicle of Fulcher of Chartres and Other Source Materials, University of Pennsylvania Press, 1971.