שערוריית הניצול המיני של רות'רהאם.

שערוריית הניצול המיני של רות'רהאם. כאשר בשנת 2010 חמישה גברים "אסייתיים" מהעיר האנגלית רות'רהאם, דרום יורקשייר, נכנסו לכלא עקב ניצול מיני של קטינות בריטיות, הדבר הוצג כהצלחה גדולה של המשטרה ושירותי הרווחה המקומיים. השופט קבע כי אדיל חוסיין, רזואן רזאק, מוחסין חאן, עומר רזאק וזפרן רמזאן הם "טורפי מין מסוכנים" וכי העיר תהיה יותר בטוחה הרבה יותר בלעדיהם. אולם בשנת 2014 הוצג מחקר המראה שהפשעים הנוראים הללו היו קצה הקרחון בלבד. במשך תקופה של לפחות 16 שנים, הצליחו כנופיות "אסייתיות" לתפוס, לנצל, לאנוס, לסרסר ולהתעלל בבנות בגיל 11, עם מעט מאוד, אם בכלל, פחד מהשלטונות. בדוח זה, בעל 153 עמודים, הציגה פרופ' אלכסיס ג'יי, לשעבר המפקחת הראשית על העבודה הסוציאלית בסקוטלנד, סדרה של מקרים חמורים של אונס קבוצתי של ילדות, מכות, איומים, התעלמות וחוסר פעולה של אלו שהיו אמורים להגן עליהן. באחד המקרים המזעזעים יותר שהובלטו בדוח, תיארה ג'יי כיצד בשנת 2001 נערה בת 15 כוסתה בדלק על ידי המתעלל שלה שאיים לשרוף אותה. המתבגרת נוצלה על ידי גבר מבוגר שסחר בה מרות'רהאם ל-לידס ו-ברדפורד, שם חויבה לקיים יחסי מין. כאשר ניסו שירותי הרווחה להתערב, הנערה קיבלה איומים והוכתה על ידי המתעלל שלה בכדי להזהיר אותה כך לא תלשין עליו. מאוחר יותר הוא עקב אחריה, שפך עליה דלק והזהיר שהיא תישרף בחיים אם תדבר עם המשטרה. היא ניסתה מספר פעמים לשים קץ לחייה ובסופו של דבר הפכה לחסרת בית. שום פעולה משטרתית או משפטית לא ננקטה נגד המתעלל שלה. הדוח הצביע על למעלה מ-1400 נערות בריטיות אשר עברו התעללות, אונס וניצול מיני לאורך השנים הללו ברות'רהאם, כאשר רוב המקרים זכו להתעלמות כמעט מלאה מהרשויות. הסיבה המרכזית לכך הייתה ללא ספק התקינות הפוליטית אשר הובילה את הרשויות לחשוש מהאשמות בדבר החטא הגדול ביותר של העידן הפוסט-המודרני – "גזענות". העובדה שהעבריינים היו אלו שהתקשורת הבריטית מכנה "אסייתיים", בלמה למעשה את מניעת מקרי האונס. מעבר לכך, גם תרבות של ביורוקרטיה מסועפת ו"האשמה" שיחקו תפקיד גם כן – חוסר הרצון של הרשויות להאשים קבוצות מיעוטים, חרף העובדות, היא תופעה נופצה מאוד במערב הליברלי. יתר על כן, כוחות המשטרה חוו סוג של תרבות מזוכיסטית, דהיינו האשמת קורבנות האונס עצמן וטענות שהן אלו שאשמות באשר למתרחש עקב התנהגותן. זאת במקביל לפחד של השוטרים עצמם לפעול נגד הכנופיות האלימות. התנאים ברות'רהאם יצרו קרקע פורייה לתופעה זו שכן לא הופעלו תהליכים שנועדו למנוע אותה, וגם לא הייתה אכיפה משטרתית. במקום זאת, הוקמו אין ספור "ועדות" אשר לא היה מאחוריהן דבר. יחד עם התעלמות מתלונות הנפגעות ותרבות פיוס המיעוטים נוצרה עיר שאפשרה במשך שנים רבות מאות מקרים מזוויעים פעם אחר פעם. הדוח של ג'יי קובע כי 1400 המקרים המתועדים בין השנים 1997-2013 הם המוכרים בלבד, כאשר המספר האמתי הוא כנראה גבוה בהרבה. ממספר סיבות, אין זה כמעט אפשרי להגיע למספר המדויק: ראשית, נערות רבות מפחדות או מתביישות להתלונן. שנית, עד 2001 לא הייתה כתובת ברורה לאן המתלוננות יכולות לפנות, שכן תופעה כזאת לא הייתה מוכרת ברבים לפני כן. שלישית, עד 2013 לא הייתה למשטרה קטגוריה מיוחדת לניצול מיני של ילדים. ככלל, אין למשטרה ולרשויות מידע אמין אודות הכמויות. המקרה של הנערה שתואר לעיל הוא כמובן רק אחד מתוך אין ספור מקרים מזעזעים המופיעים בדוח. הברוטליות והאכזריות הבלתי נתפסת של המקרים המתוארים מוכיחות כישלון חרוץ של רשויות רות'רהאם ואנגליה כולה. הקורבנות נאנסו עד ידי "אסייתיים" רבים והועברו לאורך ערים אחרות בצפון אנגליה. הקורבנות "הוכו, נחטפו, קיבלו איומים". הבנות אולצו לצפות במקרי "אונס אלים וברוטלי" של ילדות אחרות, והיו כאלו שקיבלו איומים באקדחים. העבריינים ארבו לקורבנות. במקרים מסוימים גם משפחות הקורבנות קיבלו איומים ואף חוו התקפות מצד האנסים. המשפחות "הוטרדו על ידי קבוצות של עבריינים". "האסייתיים" ישבו ברכבים מחוץ לבתי המשפחות, ביצעו שיחות טלפון פוגעניות, וניפצו חלונות. נפגעות מסוימות חזרו למפגעים כי האמינו שרק כך המשפחות שלהן יהיו בטוחות. האנסים נהגו לפעול באזורי מגורים ופעילות של ילדים. הם אספו את הילדות מחוץ לבתי הספר ברכבים או במוניות. הנפגעות הופרדו ממשפחותיהן והחברים שלהן. היו בתי ספר שדיווחו כי "נערות נאספות בשעות הצהריים בשערי בית הספר ונלקחות בכדי לספק מין אוראלי לגברים בהפסקות הצהריים". אחד הדברים החשובים בדוח של ג'יי הוא היחס של המשטרה והעובדים הסוציאליים. כאמור, במקרים מסוימים הם האשימו את הקורבנות עצמן. במקרים אחרים היה סירוב להכיר או להתמודד עם ההתעללות, ויש מקרים שבהחלט חושפים תרבות של הכחשה: בשני מקרים, אבות אשר ביקשו להחזיר את הבנות שלהם מהאנסים נעצרו בעצמם על ידי הרשויות. הקורבנות עצמן נעצרו בגין היותן "בגילופין" או עקב "התפרעויות". מספר עובדים סוציאליים סיפרו כי היו מודעים לתופעה עוד מתחילת שנות ה-90, אולם היחס לכך היה כשל "זנות ילדים" "רגילה", ללא הממד של ההגירה או חשיפת סדר הגודל של ההתרחשויות. שני עבריינים קיבלו אזהרה בלבד לאחר שהודו ביחסי מין עם בת 12, ונציג של הבולשת הבריטית אף טען כי היחסים היו בהסכמה מלאה. שירותי המשטרה והילדים לא היו אפקטיביים ונהגו להאשים את הקורבנות. פניות בנוגע לנערה אחת בת 14 הועברו על ידי המשטרה לשירותים הסוציאליים, אך מעולם לא ביצעו כל מעקב בעניין; האנס שלה הורשע רק בהמשך. באחד המקרים, ילדה בת 12 נמצאה שיכורה ברכב של המתעלל שלה, ובטלפון שלו נמצאו תמונות ערום שלה; אביה של הילדה העניק מידע רב לגבי האנס וכן סיפר היכן ההתעללות התרחשה; לאחר מספר חודשים שירותי הרווחה החליטו כי הנערה אינה בסיכון, התיק נסגר והיא שוחררה לדרכה; היא נמצאה בהמשך בבית נטוש עם עוד ילדה ומספר "אסייתיים" מבוגרים, ונעצרה על היותה "שיכורה" בזמן שהגברים כלל לא נעצרו. לא קודמה כל פעילות משטרתית והשוטרים עצמם לא היו מודעים למערכת הניצול המיני המתרחשת סביבם. למעשה, המשטרה אף סירבה להתערב כאשר הבנות עברו התעללות, מכות ואונס. הביורוקרטיה והתהליכים המשפטיים אשמים גם הם. חרף העובדה כי ידעו שמקרי אונס והתעללות מינית מתרחשים ברחבי רות'רהאם מעל לעשור, המשטרה והרשויות לא עשו הרבה מעבר ל-לדון בבעיה. ועדות ותתי ועדות הוקמו, ישיבות התקיימו, מדיניות גובשה ונכתבה, אולם שום דבר מזה לא הפסיק את מספר מקרי ההתעללות המינית, ונראה כי יישום החוק הפלילי (לרבות במקרי אונס) כלל לא נחשב לאופציה קיימת. בין הכישלונות הרבים ניתן להצביע גם על ילדה אחת שהועברה "לטובתה" למקום מגורים אחר, אולם לאחר מכן התגלה שההתעללות שעברה במקום החדש הייתה חמורה עוד יותר. מידע קריטי בנושא הילדים לא נרשם ולא תועד על ידי הרשויות. לא ניתנה לנערות כל עזרה מקצועית, לרבות מגורמי בריאות הנפש. לפני 2007 ילדים מעל גיל 11 לא היו בעדיפות גבוהה של שירותי הרווחה גם במקרים של פגיעה מינית. לא נרשמו פרוטוקולים של פגישות בעניין. נהגי המוניות ה"אסייתיים" של רות'רהאם היו שותפים לביצוע העבירות וחטיפת הנערות או ביצוע מעשים מגונים בתמורה להסעות חינם או הטבות אחרות; המשטרה לא פעלה במקרי ניסיונות החטיפה. במקרה מתועד אחר, הורים לילדה בת 12 עקבו אחר נהג מונית אשר ניסה לשדל אותה והצליחו לזהות אותו ופנו למשטרה, אשר בתמורה לא עשתה דבר. בדיקת רקע פשוטה הייתה מגלה שנהג מונית זה נעצר שבוע קודם לכן ב-ברדפורד לאחר ביצע חטיפה של אישה. ב-2002, אימא לילדה בת 14 התלוננה כי בתה שמסתובבת עם כנופיות מקבלת מהם סמים ואלכוהול ומעורבת איתם מינית. חרף העובדה כי הילדה הראתה סימנים כי עברה מקרי אונס כבר מגיל 11, העובדים הסוציאליים אמרו לאימא כי היא פשוט מתקשה לקבל את העובדה כי בתה פעילה מינית. ללא ספק, ברור כי אכיפת חוק נוקשה לצד טיפול פסיכולוגי לנפגעות היו יכולים לפתור את הבעיה, אולם בזמן שהועדות היו עסוקות בדיונים ריקים מתוכן, הניצול המיני בעיר נמשך במלוא המרץ. בסיכומו של דבר, לא הייתה הנהגה ראויה במועצת העיר אשר עזרה לנערות שתחת השגחתה. דוח ג'יי לא היה הראשון אלא הרביעי שדן בנושא הניצול המיני של נערות בריטיות ברות'רהאם. כבר ב-2002, דוח של משרד הפנים הראה שהאחראיות הוטלה על הילדות במקום החשודים. אולם מכיוון שהדוח הציג תמונה לא פוליטיקלי קורקט, החלו קציני המשטרה לטעון שמדובר בשקרים וזיופים, והמפרסמת של הדוח אף קיבלה איומים ולא יכלה לסיימו. דוח זה ציין בין היתר מקרה מ-2001 בו נערה שנאנסה שוב ושוב ניסתה לברוח, אך פחדה לעשות זאת לאחר ש"האסייתיים" שברו את חלונות בית הוריה וכן שברו את הרגליים של אחיה. לאחר שאזרה אומץ והלכה יחד עם כותבת הדוח למשטרה, קיבלה הודעת טקסט מהמתעלל שלה אשר חטף את אחותה בת ה-11 וכתב לה "הבחירה שלך". הילדה אמרה שלא ניתן לעזור לה וביטלה את התלונה. דוח מ-2003 קבע כי רוב הגברים מדרום יורקשייר אשר היו מעורבים בניצול ובסרסרות לזנות של הילדות הבריטיות עסקו גם במכירת סמים, וכנראה שהיו מעורבים גם במקרי אונס, שוד ומעשי אלימות אחרים. באחד המקרים הם לקחו ילדה בת 12 למלון והכריחו אותה לצפות בזמן שאנסו את אחותה בת ה-14. הדוחות קבעו כי מרבית המעורבים היו פקיסטנים, מה שהוביל לכך שהשוטרים ועובדי הציבור חסידי הרב תרבותיות ניגשו לנושא עם כפפות של משי, וניסו להסתיר את הממד האתני-דתי. בשנים המוקדמות יותר אנשי המועצה אף הכחישו את קיומה של התופעה, אולם עקב הממדים האדירים שלה אין ספק שהם ידעו עליה לכל הפחות כבר ב-2005 אך לא פעלו בעניין. המקרה של רות'רהאם (לא כולל אין ספור מקרים דומים גם בערים אחרות כגון אוקספורד, רוצ'דייל ובירמינגהם) מראה כיצד הרב תרבותיות והתקינות הפוליטית מגנים על התנהגות קבוצות מסוימות ללא התחשבות בגודל או חומרת הסכנה. תפקידה הראשי של כל חברה מאז שחר האנושות הוא להגן על הילדים שלה, במיוחד בנות אשר פחות חזקות פיזית מצד אחד ומושכות יותר טורפים מצד שני. אולם במידה ומישהו ינסה לפעול נגד הסרסורים והאנסים הללו, השמיים יפלו עליו שכן כל התקשורת, העובדים הסוציאליים, הביורוקרטים והאקטביסטים ימהרו להגן על אנשי "המיעוט המסכן" מפני הבריטי "המדכא". הבי.בי.סי. והגארדיאן ימהרו כמובן לצעוק "גזענות". הבריטים היו פעם אנשי הפרא, במובן החיובי, של אירופה, עם תחושה אדירה של מעמד ייחודי משלהם יחד עם נטייה להרפתקנות. פשוטי העם הבריטיים לא היו צמיתים אלא משהו אחר הייחודי להם, ועל האצילים היה צריך לחזר אחריהם ולא להורות עליהם. שלא כמו קרוביהם היבשתיים, השקיעו מלכי האי זמן ניכר בכדי להראות את עצמם לעם ולגייס את תמיכתם. אולם בעשורים האחרונים הפכו הבריטים ל-פרולים של ג'ורג' אורוול – פחדנים חסרי עמוד שדרה החיים למען נדבות וספורט. רות'רהאם היא סימן אזהרה. שחיתות שלטונית ואידאולוגיה מכילים את הכוח לדכא את האינסטינקטים הבסיסיים ביותר של בני האדם וכן את מערכות היחסים החזקות ביותר. תושבי העיר הזאת הפכו ל"גרמני הטוב" המסתכל לכיוון השני בזמן שלוקחים את שכנו לטרנספורט, או "הסובייטי החדש" המסתיר את היגון שלו באלכוהול לאחר שהשמאל הקיצוני הכניס את ארצו לסטגנציה. הארץ שהייתה מפוארת עם דמויות אדירות כגון פרנסיס דרייק, צ'ארלס גורדון והגדול מכולם - סר וינסטון צ'רצ'יל, כבר למעשה אינה קיימת. דוח ג'יי: https://www.rotherham.gov.uk/downloads/file/279/independent-inquiry-into-child-sexual-exploitation-in-rotherham לקריאה נוספת: Jayne Senior, Broken and Betrayed: The True Story of the Rotherham Abuse Scandal by the Woman Who Fought to Expose It, Pan, 2016.