ג'ון דיואי - האיש שהרס את החינוך.
ג'ון דיואי - האיש שהרס את החינוך.
אין רבים שאחראים יותר לעליית הפרוגרסיביזם בארה"ב מאשר ג'ון דיואי, "אבי החינוך המודרני", אשר היה גם חלק משמעותי מהתנועה הפרוגרסיבית המקורית. רבים אינם מכירים אומנם את שמו מחוץ לאקדמיה או תחום החינוך, אולם רעיונותיו בנושאי חברה, ממשל וחינוך השפיעו בצורה אדירה על אופייה של אמריקה. הנשיאים וודרו וילסון ופרנקלין דלאנו רוזוולט יצרו את הבירוקרטיה הפדרלית כפי שהיא מוכרת בארה"ב המודרנית, מה שהיה למעשה צעד שהרחיק את המדינה מעקרונות החוקה והדור המייסד; התרומה של דיואי הייתה מתן גושפנקה "אינטלקטואלית".
דיואי נולד למשפחה ממעמד הביניים ב-ברלינגטון, ורמונט, ב-1859. הוא למד באוניברסיטת ורמונט וסיים את הלימודים ב-1879. לאחר שלימד מגוון נושאים בפנסילבניה, החל בלימודי דוקטורט בפילוסופיה באוניברסיטת ג'ונס הופקינס וקיבל את התואר ב-1884. הוא התעניין במספר תחומים, ובזמן שזכור בעיקר עקב התעסקותו בתחום החינוך וההשכלה, הוא כתב וחקר גם פילוסופיה, פסיכולוגיה, ממשל, אתיקה, דת ומשפטים. למעשה, הוא הגדיר עצמו לרוב כפילוסוף במקום מחנך. מטרתו הייתה להשתמש בפילוסופיה ופסיכולוגיה בכדי לייצר סביבה חינוכית חדשה בעלת מסגרת של אידיאלים, ולשלב זאת בתוכניות הלימוד ובשיטות הפדגוגיות. לשם כך הוא יצר "מעבדות" - החינוך וההשכלה הפכו ל"מדע" והתלמידים לשפני ניסיון.
לאחר שסיים את לימודיו קיבל דיואי משרה באוניברסיטת מישיגן, אשר הייתה באותו הזמן מוסד חלוצי בתחום האקדמי החדש "חינוך". כאן פיתח דיואי את התאוריות אשר שינו את מערכת החינוך האמריקאית. הוא עבד במישיגן במשך עשר שנים וב-1894 קיבל את משרת יו"ר המחלקה לפילוסופיה, פסיכולוגיה ופדגוגיה באוניברסיטת שיקגו, אשר היה אחד המהלכים המכריעים ביותר בהיסטוריה החינוכית. כאן הוא יצר את ה-"Laboratory School" בכדי לנסות את התאוריות החינוכיות שלו. במהרה החלו התאוריות החלו להתפשט בכל רחבי ארה"ב, בתמיכת הכתיבה והפרסומים שלו. כאשר ב-1904 הוא עבר לאוניברסיטת קולומביה הוא כבר נחשב "למומחה" בתחום החינוך, בזמן שמאות תלמידיו הפיצו את דעותיו במוסדות השכלה רבים אחרים.
התומכים של דיואי ממשכים לטעון עד היום שהכשלים, ההשחתה והבעיות של מערכת החינוך המודרנית נובעות בפועל מ"עיוות" ו"אי הבנה אמתית" של רעיונותיו. למעשה, דיואי עצמו טען זאת עוד בתקופת חייו. בזמן שכתביו לעתים קרובות מורכבים להבנה, ניתן בכל זאת ללקט מהם את העקרונות שהשפיעו על מערכת החינוך ובכך פגעו גם בחברה עצמה, במיוחד בכל הקשור לנורמות תרבותיות ומשפחתיות.
החידושים של דיואי הובילו ל"מומחים" חדשים בתחום החינוך אשר ביטלו את חשיבות ההורות, הפטריוטיזם והמסורתיות התרבותית אשר הוכיחו עצמם במשך מאות שנים. דיואי היה תומך נלהב של התמקצעות ואינדוקטרינציה של מורים דרך "השכלת מורים". מה שהאמריקאים היו קוראים לו "מכללת מורים" הוא כבר כיום חלק אינטגרלי מהאוניברסיטאות. "המחנכים" היו אמורים לעבור עשרות קורסים בתמורה לנקודות בהם למדו פחות על הנושא אותו לימדו ויותר על תחום "התיאוריה החינוכית", מהסוג אותו קידם דיואי. אכן, הקורסים הללו נועדו בפועל לעצוב תודעה מאשר להקנות כלים חינוכיים, והחל מ-1910 המורים שחוו את הסמינרים הללו חזרו לקהילות שלהם והחלו להטמיע את הרעיונות של דיואי גם במוסדותיהם. המצב חמור עוד יותר בתארים המקדמים בחינוך שכן הסטודנטים אינם לומדים על תחומים רבים מחוץ לתחום החינוכי, והם כותבים עבודות על ניהול כיתת לימוד, תאוריה חינוכית, יחסים בין התלמידים וסטטיסטיקות חינוכיות, ולאחר מכן ממלאים את מערכת החינוך בניסיון להציע תכניות ל"תיקון" המערכת שנהרסה עקב התאוריות שלהם עצמם, כסוג של מעגל קסמים.
דיואי ראה עצמו כפרגמטיסט והאמין באופן קבוע כי תמיד יש "לתקן" דברים, דהיינו באופן מתמיד לעדכן את תכנית הלימודים, את הסביבה הבית ספרית וכו'. השיטות המסורתיות לא עובדות וחדש זה אוטומטית טוב ועדיף יותר. העולם המשתנה דורש שינויים בחינוך. גם אם התלמיד מתפקד כראוי, עדיין יש להתאימו לשיטה האחרונה ביותר. כך, היה החינוך הפרוגרסיבי לא פחות מהתקפה על הערכים המסורתיים בשם השינוי, ודיואי אף טען במפורש כי המסורת היא אויב החינוך ההשכלה. הוא ציין כי בכדי "לתקן" את החינוך דרוש "שינוי אידיאלים מסורתיים של תרבות, נושאי לימוד מסורתיים, שיטות הוראה ומשמעת מסורתיות".[1] במילים אחרות, בתי ספר יכולים ללמד את הילדים ערכים חדשים ולעודד אותם לדחות את החברה המסורתית ואת הנורמות התרבותיות שלה.
בין החידושים שדיואי הפך לפופולריים היו שיטת הוראה ממוקדת-ילד / ממוקדת-תלמיד, "סוציאליזציה" של ילדי בתי הספר, וכמובן תכנית לימודים מותאמת לתקינות הפוליטית. הוא האמין שבית הספר הוא בעיקרו מוסד חברתי, ועל כן עליו לשמש לעידוד ה"השירות הסוציאלי" של הילד. החינוך הוא "לא הכנה לחיים העתידיים"; אלא הוא עצמו "תהליך חיים". הפרוגרסיבים הבינו שבתי הספר הם המקום האידיאלי לעיצוב תודעה של רעיונות פרוגרסיביים. כך הם עיוותו תכניות לימוד היסטוריות ומדעיות מסורתיות על ידי הפמיניזם והמרקסיזם. אחד מחסידיו של דיואי, ג'ורג' קונטס, אף ביקש לקדם סדר חברתי חדש הנבנה על ידי מערכת בתי הספר הציבוריים, דרישה שאפילו דיואי עצמו דחה בשלב המאוחר של חייו.
בזמן של"סוציאליזציה" בבתי הספר הייתה השפעה הרסנית על המשפחה הגרעינית, חינוך "ממוקד-ילד" הרס את תלמידי בתי הספר עצמם. דיואי האמין שהחינוך צריך להיות מבוסס על הנורמות והערכים של הילדים וכי הלמידה צריכה להיות מכוונת על ידם, ולא על ידי המורים. למעשה, הוא פעל נגד למידה מכוונת על ידי המורים, המסורתית והסמכותנית.
הקידום של למידה ממוקדת-ילד / ממוקדת-תלמיד הוביל לעלייה של פרויקטים קבוצתיים המתמקדים ב"מעשיות", הנטישה של שינון מסורתי – החל מהכרזת העצמאות ועד לוח הכפל – הדגש הבלתי פוסק על קישורים חברתיים, אינטראקציה חברתית ו"אחריות חברתית"; אובדן של סביבה תחרותית בריאה בבית הספר, ריבוי פעילויות לטיפוח הערכה עצמית ומיגור הדרגתי של תכני החינוך האמריקאי המסורתי - החל מההיסטוריה הכוללת תאריכים ממשיים ועד למתמטיקה שבה התלמידים לומדים בפועל לחשב ריבית דרבית. דיואי הוא אחראי ישיר לירידה הדרסטית ברמת ההוראה ואיכותם של בתי הספר הציבוריים. הילדים יעדיפו כמובן עבודה קלה יותר, כך שכאשר הם אלו שמכוונים את החינוך שלהם, יעלו שאלות פחות מאתגרות ויתקיימו פחות תרגילי זיכרון. זו אחת הסיבות שהדור הנוכחי דורש את המקסימום במינימום מאמץ, ולירידה בסטנדרטים החינוכיים, בין היתר בכדי "לצמצם פערים".
תוצאה נוספת של החידושים של דיואי היא שהתלמידים נשארים "ילדים" עד לפחות אמצע שנות העשרים שלהם, ואף יותר. חסכנות, יושרה, אחריות וסגולה מוסרית הוחלפו באנוכיות, צרכנות וסיפוק עצמי ומיידי. מדובר במאפיינים ילדותיים בהם מחזקים כיום גם מבוגרים, תוצאה של חינוך התלמידים להתנהג כמו ילדים במקום ללמד אותם להתנהג כמו מבוגרים. ילדים מצפים שיטפלו ויפנקו אותם, והם דורשים תשומת לב. הפעילות של ההיפים בשנות ה-60 או של ציבור "כיבוש וול סטריט" מ-2011 אלו רק שתי דוגמאות לאופן בו חינוך "ממוקד-ילד" מאריך את הזהות הילדותית לגילאים המתקדמים יותר. מערכת החינוך מעודדת למעשה את התלות באחרים ופוגעת ביכולת קיום עצמאית. התיאוריות של דיואי - והרעיונות הפרוגרסיביים בכלליות - הם השורש לתופעות אלו.
ב-1928 טייל דיואי עם קבוצת מחנכים ברוסיה של סטלין. שנה לאחר מכן הוא פרסם את "רשמים של רוסיה הסובייטית והעולם המהפכני".[2] זו היא עדות יוצאת דופן לזלזול של הפרוגרסיביזם באנושות, בהיגיון ובאמת. זהו גם החיבור הכנה והתמציתי ביותר של דיואי של עקרונות שיטת החינוך הפרוגרסיבית שלו, ושל "יתרונות" השליטה הממשלתית בבתי הספר. הרושם שלו מרוסיה הסטלניסטית היה חיובי, שלא לומר כמעט רומנטי: "רוסיה היא מהפכה, הכרוכה בשחרור כוחות אנושיים בהיקף כה חסר תקדים שיש לכך חשיבות בלתי ניתנת לחישוב לא רק עבור אותה מדינה, אלא גם עבור העולם כולו." זאת ועוד, הוא גם ציין כי בתור אמריקאי ציפה למשהו אחר, שלילי בהרבה מאשר ראה, אולם לעומת מה מרמזים לו בבית, יש לבולשביקים רעיונות פנטסטיים של תקווה. "זו הדרך בה מוסקבה הרשימה אותי, והרבה יותר ממדינתי." אפילו על מדיניות מדינת המשטרה הוא כתב שהתוצאה היא ביטחון אישי ומתן אפשרויות חדשות. ללא ספק, היה דיואי מעריץ גדול של הקומוניזם, וכדרכם של הקנאים דאג לצבוע בוורוד את המציאות האיומה בכדי שתתאים להשקפת עולמו. שוב, כל אשר עשה היה בכדי לפגוע בהוראה המסורתית.
פעם אחר פעם, בדוגמה אחר דוגמה, ניתן לראות את היחס החיובי שלו כלפי מערכת החינוך הסובייטית, ללא ספק עקב בקשתו ליישם שיטות דומות בארה"ב. לא עניין אותו לימוד מידע חדש אלא הטמעת ראיית עולם חדשה. הוא היה מהנדס תודעה והאמין שהסוציאליזם הוא העתיד וביקש ליישם אותו בכוח דרך החינוך. הוא הבין שבתי הספר הסובייטיים היו "היד האידאולוגית של המהפכה", העדיף את הקולקטיב על האינדיבידואל, ביקר בחריפות את חינוך תקופת הצאר, וראה בחיוב את הקשר בין מוסדות הממשל לבתי הספר. למעשה, סביר להניח שראה בחיוב גם את הפרופגנדה שמיושמת בבתי הספר.
דיואי פעל בכל בכוח כבר ב-1890, לפני המהפכה הקומוניסטית, ולמעשה היה זה לנין אשר אימץ רבות מהשיטות של דיואי (לצד מחנכים פרוגרסיביים אמריקאים אחרים) למערכת החינוך הסובייטית חדשה. אולם ההצלחה של מהפכה קומוניסטית זו והשפל הגדול שהחל בסוף שנות ה-20 העניקו לדיואי ולחסידיו מוטיבציה גדולה להמשיך שכן עתה הם היו בטוחים מעל לכל ספק בצדקתם. לאחר מותו של סטלין הפכו פשעיו של הדיקטטור לידועים ושיטות סוציאליסטיות ואידאליסטיות הפכו לפחות מקובלות בבתי הספר. כך, ביקשו ממשיכיו של דיואי לפגוע במקום זאת במצוינות בכדי שהרוב יהיו באותה הרמה, גם אם נחותה יותר. אין זה פלא שזוועות הקומוניזם לא תמיד נלמדות בבתי הספר הציבוריים של ארה"ב, או שתלמדים רבים אף רואים בחיוב את המונח "סוציאליזם". דיואי הבין ששינוי דרך תהליכים פוליטיים יכול לקחת זמן רב, ועל כן דרך החינוך ועיצוב התודעה של ילדים הדרך היא וודאית הרבה יותר. לרוב, לאנשים צעירים אין ברירה אלא לספוג את המידע שבעלי הסמכות מעבירים להם. זאת היא אחת הסיבות שסטודנטים של חינוך שנות ה-60 ממלאים את הסגל הגבוהה באוניברסיטאות כיום, המאופיין בפרוגרסיביזם.
כבר במניפסט הקומוניסטי כתבו מרקס ואנגלס בעד בתי ספר ציבוריים "חינמיים" במקום הפרטיים בכדי למזער את השפעת ההורים. בכדי להבין את הקולקטיביזציה, הריכוזיות וההלאמה של החינוך האמריקני, יש רק לחזור ל"אבי בתי הספר הציבוריים". חסידיו הרבים והמעריצים ברחבי העולם לא מיהרו ללמוד בעצמם את השקפותיו הפרו-קומוניסטיות. כמות לא פרופורציונלית של כתביו ומחקריו תורגמה לרוסית בברית המועצות. כך, הייתה לדיואי גם השפעה על התנועה הקומוניסטית הבינלאומית, כמו גם קומוניסטים אמריקאים, ורקטור של אוניברסיטה במוסקבה ציין ב-1929 כי הייתה לדיואי "השפעה אדירה" על מערכת החינוך הסובייטית.
"אני מאמין ... שהמרכז האמתי של מתאם נושאי בית הספר הוא אינו מדע, לא ספרות, לא היסטוריה, ולא גאוגרפיה, אלא הפעילות החברתית של הילד עצמו." - ג'ון דיואי.
[1] https://en.wikisource.org/wiki/Page:Democracy_and_Education.djvu/133
[2] http://ariwatch.com/VS/JD/ImpressionsOfSovietRussia.htm
מקורות נוספים:
Henry T. Edmondson III, John Dewey and the Decline of American Education, ISI Books, 2006.
Martin S. Dworkin, (ed.), Dewey on Education: Selections with an Introduction and Notes, Teachers College Press, 1959.
Jay Martin, The Education of John Dewey: A Biography, Columbia University Press, 2002.
William W. Brickman, (ed.), John Dewey’s Impressions of Soviet Russia and the Revolutionary World, Mexico-China-Turkey 1929, Bureau of Publications, Teachers College, Columbia University, 1964.
John Dewey, Democracy and Education, Macmillan, 1963.
