קיצור תולדות הגות היחסיות התרבותית.
קיצור תולדות הגות היחסיות התרבותית.
"יחסיות תרבותית", הפילוסופיה לפיה שום תרבות אינה עליונה על אחרת, היא אחת הדוקטרינות המקובלות ביותר כיום. אכן, במאה ה-21, כל טענה לעליונותה של התרבות המערבית על כל תרבות אחרת מביאה עימה האשמות ל"יורוצנטריות", "יהירות" וכמובן "גזענות". המנטרה הנפוצה היא ש"כל התרבויות שוות". ביטוים ליחסיות תרבותית במדיניות חברתית, רב תרבותיות, נמצאים בכל מקום. אנחנו מקבלים בהתמדה הטפה 'לחגוג את השוני' ואת הגיוון הרב תרבותי באינספור תחומים - פוליטיקה, אקדמיה, מוזיאונים, קולנוע, טלוויזיה וספרות. דוח של מחלקת המסחר והתעשייה הבריטית, למשל, מסכם את הדוגמה הזאת: "אנחנו רוצים לראות בריטניה שבה יש העצמה גוברת של כל הקבוצות ... [מקום בו] מתמודדים נגד עמדות ודעות המעכבות את הפרוגרסיביות של אנשים וקבוצות; מקום בו מכבדים וחוגגים גיוון תרבותי, גזעי וחברתי."[1]
היחסיות התרבותית היא תוצר של התנועה הרומנטית של סוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19. בזמן שהוגי הנאורות כגון וולטר ודני דידרו שיבחו את עקרונות התבונה, הצדק, האחווה ושל זכויות האדם האוניברסליות, הרומנטיקנים ביקשו לקדם ייחודיות, התבוננות רגשית פנימית ואת השונה. הפילוסוף האיטלקי ג'אמבטיסטה ויקו הקדים אומנם את התנועה, אולם דעותיו כי המוסריות והמנהגים של החברה אינם מתאימים השפיעו רבות על הפילוסוף הגרמני יוהאן גוטליב פיכטה, ואף יותר מהכל על יוהאן גוטפריד הרדר. בזמן שג'ון סטיוארט מיל, ג'ון לוק, ג'רמי בנת'ם ו-הגל טענו כי הטבע האנושי הוא אוניברסלי ולכל בני האדם יש את אותם הצרכים והרצונות הבסיסיים, הרומנטיקנים האמינו כי בני האדם מורכבים בעיקר מתרבות, ואפילו כלואים בתוכה. מהם נולדה לבסוף הרב תרבותיות.
הרומנטיקנים לא היו הראשונים לטעון כי לבני האדם יש דרכים שונות לעשות דברים במקומות שונים, וכי יש לכבד מנהגים אחרים. ההיסטוריון היווני הרודוטוס כתב במאה ה-5 לפנה"ס כי מכיוון וכולנו רק מצייתים למנהגי התרבות שאליה נולדנו, עלינו מעצם התולדה להציג כבוד למנהגים של תרבויות אחרות. הוא הציג דוגמה בה מלך פרסי שאל את היוונים תמורת איזה סכום יהיו מוכנים לאכול את הגופות של ההורים המתים שלהם; הם ענו שתמורת שום סכום שבעולם; כאשר הוא שאל אנשי שבט הודי אשר כן אוכלים את גופות הוריהם מה יידרשו בתמורה לשריפת הגופות במקום, הללו נחרדו מעצם השאלה. גם יוונים מאסכולת הסופיזם החזיקו בדעה דומה. הם הקדימו את תאוריית הכוח והידע של ניטשה ופוקו, וטענו ששליטי החברה הם שקובעים מה נכון ומה לא נכון רק בכדי שהנשלטים יקבלו את חייהם ומקומם הנחות בחיים.
אולם היה זה רק אחרי עידן הרפורמציה והנאורות שרעיונות הפרטיקולריות התרבותית החלו להיבדק לעומק. המסאי הצרפתי מישל דה מונטן בן המאה ה-16 הגיב באופן הבא לידיעות בדבר תופעת קניבליזם אדירה באיים הקריביים: "אני חושב שאין שום דבר ברברי ופראי באותו עם, ממה שנאמר, אלא שכל אחד מכנה 'ברבריות' מה שאינו נוהג כמוהו; כי אכן נראה שאין לנו מבחן אחר לאמת ולתבונה מלבד הדוגמה והדפוס של הדעות והמנהגים של המדינה בה אנו חיים".[2]
ג'אמבטיסטה ויקו בן המאות ה-17 וה-18 הרחיב על כך וטען כי תרבויות שונות לעתים קרובות אינן תואמות. בניגוד להוגים מאוחרים יותר, עם זאת, הוא אכן האמין שיש דבר שנקרא "טבע האדם", ושהאנושות חולקת "שפה נפשית משותפת".[3] הברון מונטסקייה בן המאה ה-18 טען כי הבדל תרבותי הוא תכונה מגדירה ובלתי נמנעת בקיום האנושי. בסטירה שלו "מכתבים פרסיים" מ-1721 הוא מציג את רעיון השוני התרבותי וסיפור בו שני פרסים מגיעים לצרפת ומגלים עד כמה התרבות המקומית שונה וזרה. הוא אפילו מציג את צרפת כמושחתת יותר מאסיה. אולם בדומה לויקו, גם הוא האמין שלכל בני האדם יש רצונות משותפים, היכולת ליישם תבונה, לחפש אושר וחירות, ולדאוג למשפחה. לדעתו, היו אלו השפעות חיצוניות, כגון סוג האדמה או האקלים, אשר היו אחראיים לייצור ההבדלים התרבותיים. במילים אחרות, כולם האמינו שיש דבר כזה טבע האדם.
הפילוסוף הפרוסי בן סוף המאה ה-18 יוהאן גוטפריד הרדר חשב אחרת. הוא התעקש כי האדם מעוצב אך ורק בידי תרבותו, בעיקר השפה. האדם יכול לחשוב רק דרך מילים, וכל שפה היא ביטוי לתרבות ייחודית: "כל עם מדבר באופן שהוא חושב וחושב באופן שהוא מדבר". הפילוסוף והיסטוריון הרעיונות הרוסי-יהודי ישעיה ברלין הרחיב על הרעיון במאה ה-20: "בעוד וולטר ודידרו האמינו שהמציאות מאורגנת במונחים של חוקים אוניברסליים, נצחיים, אובייקטיביים ובלתי ניתנים לשינוי, אותם בחינה רציונאלית יכולה לגלות, הרדר טען כי כל פעילות, סיטואציה, ותקופה היסטורית של ציוויליזציה הם בעלי אופי ייחודי משל עצמם", דבר שהרדר קרא לו "פולקגייסט".[4]
הרדר כתב כי אי אפשר לשפוט חברה כלשהי מנקודת מבט של חברה אחרת: כל תרבות מחזיקה "בזהות אחידה, נפלאה, בלתי מוסברת, בלתי ניתנת לניתוק", ו"רוח", "אתוס" או "אווירה" משלה. היה לו הרבה במשותף עם הרב תרבותיות שכן הוא שיבח את התרבות העממית בניגוד לציוויליזציה העירונית. יותר מהכל הוא שנא "הטמעת תרבות אחת בתרבות אחרת." הייתה לו הערצה רבה לתרבות לשמה, קושי להבין כי תרבויות אינן סגורות הרמטית, שלמות אורגנית, או ההכרה בכך שהן מכילות מתחים, או שהן מתפתחות ומשתנות. הרדר וחסידו יוהאן גוטליב פיכטה הגדירו את פילוסופיית הפרטיקולריות התרבותית אשר בהמשך העניקה השראה הן לנאציזם והן ולרב תרבותיות. יש לזכור שגם הרב תרבותיות וגם הנאציזם מנוגדים לערכי הנאורות, שכן שמירה על המהות התרבותית כנגד נטיות אוניברסליות הינה מנוגדת להם.
אין זה צירוף מקרים שגם פרידריך ניטשה השפיע על שניהם. בזמן שהרדר החזיק בהערצה להבדלים, תקף ניטשה באופן אפיסטמולוגי את המנטליות היהודית-נוצרית ואת מושג האמת. בחיבוריו "לגנאלוגיה של המוסר" ו"מעבר לטוב ולרע" הוא ביקש לחשוף את הכישלון של המוסריות המקובלת, בטענה כי המושגים של "נכון" ו"לא נכון" מתוכננים על ידי אינדיבידואלים או קבוצות על מנת להתאים אותם לצרכים הספציפיים שלהם. אריסטוקרטים בצמרת החברה האמינו בסדר הדברים האלוקי מכיוון שזה משכנע את ההמונים שמקומם הראוי נמצא בתחתית. סוציאליסטים, אלו שאינם בהנהגה כמובן, מאמינים בחלוקה מחדש של העושר רק בגלל שהם עניים וקנאים. פילוסופים יוצרים רק מערכות חשיבה בכדי להצדיק דעות קדומות אתיות משלהם. מה שאנחנו מחשיבים כ"טוב ורע", "נכון ולא נכון", אינו אלא תוצר של רצון לכוח. אם אלוהים היה מת כך גם מקור המוסר שלנו. וכפי שאמר דוסטויבסקי, אם אין אלוהים, הכל מותר.
בדומה לסופר הצרפתי פול ואלרי והסופר הגרמני אוסוולד שפנגלר, גם ניטשה הבין שמשהו לא קשורה בלב התרבות המערבית, וטען כי היא הפכה לחלשה, שאננה ואובססיבית לגבי החומריות. כפי שכתב ההיסטוריון ההונגרי-אמריקאי ג'ון לוקאץ': "המשיכה של פולחן התבונה, של יישומי התקדמות, והשימוש ב'מודרני' עצמו החל להיחלש, לא רק בקרב אינטלקטואלים אלא גם בקרב יותר ויותר אנשים."[5]
תיעוב וספק עצמי גובר אותם חקר פרויד בשנות ה-30 קידמו את ההתעניינות בכל אשר לא היה מערבי. אכן, החל משנות ה-20 ביקשו האנתרופולוגים החברתיים להבין את התרבויות הלא מערביות לפי התנאים שלהן עצמן, ולא מנקודת המבט של המתבונן. האיש שמזוהה ואשר תרם יותר מכל אחד אחר לפיתוחה של היחסיות התרבותית היה האנתרופולוג היהודי-גרמני פרנץ בועז (1858-1942). בועז עשה אומנם פריצת דרך בממצאיו כי אין דבר כזה טוהר הגזע, אך הוא גם הגיע למסקנה ששום קבוצה אתנית אינה עדיפה מטבעה על אחרת. הפילוסוף היהודי הבריטי אלפרד ג'ולס אייר כתב בספרו מ-1936 "שפה, אמת ולוגיקה" כי שפת המוסר היא חסרת משמעות; מי שאומר ש"רצח הוא מעשה שגוי" רק מבטא את רגשותיו, ואת הדעה האישית שלו.
בשנות ה-60 של המאה ה-20 הרעיון לפיו תרבות יכולה להיות עליונה או עדיפה על אחרת כבר נתפס כמגוחך. אפילו בסדרת הטלוויזיה "מסע בן כוכבים" אנשי הצוות הבדיוניים של החללית קיבלו הנחייה האוסרת להתערב בענייני תרבויות אחרות ואף להציע להם עזרה לשיפור החברה הפרימיטיבית שלהם. מה ש"נכון" או "לא נכון" הוגדר על-ידי התרבות. אין יותר שום אמת אוניברסלית, אובייקטיבית - רק פרשנות מסוימת, סובייקטיבית. ניטשה, כמו גם הפילוסוף הצרפתי בן המאה ה-20 מישל פוקו, הכריזו כי הכוח הוא ידע. בעלי הסמכות הם אלו שקובעים מה אמת ומה לא. אכן, קיימות טענות כי מה שהופך אמונה לאמת זה לא מרכיבי האמת אלא הקבלה שלה בידי הקהילה, ואף שרוח התקופה היא זו שקובעת אותה.
הבלשנות של פרדינן דה-סוסיר, כמו גם של הפסיכואנליטיקאי ז'אק לאקאן, אמרו לנו שמוחנו ותפיסת העולם שלנו מעוצבים אך ורק על ידי השפה שלנו, בזמן שז'אק דרידה הרחיב על כך והכריז שאפילו משמעותן של מילים אינה יציבה, ולכן האמת אינה ניתנת לידיעה. אם אין דרך לדעת מה קיים "שם בחוץ", אזי אין ספק ששום תרבות אינה יכולה להכריז על גישה מיוחסת לאמת. אז צריך לחגוג את ההבדלים. ב-1971, האנתרופולוגים רונלד ברנדט ואשתו קתרין תארו את היחסיות הזאת כך: "במחקרים השוואתיים רציניים, 'פראי' ו'ברברי', על גווניהם ה'ברבריים', כבר אינם מקובלים כתוויות לקטגוריות של האנושות ... יש בהם משהו גנאי מדי, בבירור אתנוצנטרי."[6]
מאז, אנתרופולוגיה ומדעי הרוח כלל לא שינו את העמדה הסמנטית הזו. כפי שכתב ישעיהו ברלין, ניתן להשוות תרבויות אך לא למדוד לפי אותם סטנדרטים, וכל אחת מהן בעלת ערך אותו לא ניתן למדוד ביחס לחברה שלה עצמה, ולבסוף לאנושות כולה. במילים אחרות, כל תרבות היא כה ייחודית שלא ניתן לקבוע האם עליונה או נחותה לעומת אחרות.[7]
היום הגענו לשלב בו תרבויות ספציפיות נתפסות כמעט כישויות ביולוגיות. הן נתפסות כמו מינים בסכנת הכחדה או יערות גשם נעלמים, כישויות אורגניות יקרות שיש להוקיר, לכבד ולהגן עליהן בכל מחיר. ללא ספק, קיימת משיכה אסתטיקה להגן עליהן. הסופר הלבנוני אמין מעלוף שאל מדוע עלינו להתייחס לגיוון התרבותי של בני אדם פחות ברצינות מאשר לגיוון בין בעלי החיים והצמחים?[8]
אולם עדיין, בעייני הרגשניים המודרניים. תפיסה כזאת נתפסת גם כ"גזענית", שכן היא כביכול טוענת שבני האדם שייכים לקבוצות אקסקלוסיביות נפרדות, כמעט ברמה של מינים שונים.
"פגשתי צרפתי, איטלקי ורוסי, אך בן אדם, אני מצהיר שלא פגשתי מעולם; אם הוא קיים, הוא אינו ידוע לי". - ז'וזף דה מסטר.
[1] https://publications.parliament.uk/pa/jt200203/jtselect/jtrights/67/67ap16.htm
[2] Levy, N., Moral Relativism, A Short Introduction, Oneworld, 2002, p. 91
[3] Parekh, B., Rethinking Multiculturalism, Cultural Diversity and Political Theory, Macmillan, 2000, p. 52.
[4] Berlin, I., Vico and Herder, Two Studies in the History of Ideas, Hogarth Press, 1976, p. 145.
[5] Lukacs, J., At the End of an Age, Yale University Press, 2002, p. 7.
[6] Berndt, C.H. and Berndt, R.M., The Barbarians, Penguin, 1971, p. 20.
[7] Rosaldo, R., Culture and Truth: The Remaking of Social Analysis, Beacon Press, 1993, p. 196.
[8] Maalouf, A., On Identity, The Harvill Press, 2000, p. 107.
