מלחמה ודיסגניקה: דייוויד סטאר ג'ורדן.
מלחמה ודיסגניקה: דייוויד סטאר ג'ורדן.
כפי שרובינו יודעים, בשנות ה-60 של המאה ה-20 חווה המערב, בראשית ארה"ב, שינוי תודעתי רחב ובעשורים שבאו לאחר מכן הופיעו קבוצות גדולות אשר החליפו אידאולוגית את החוסן הלאומי והחברתי בהתעסקות אובססיבית בנושאים כגון התחממות גלובלית, הגירה ומיעוטים, הפמיניזם הקיצוני של הגל השני, חיפוש קנאי ולא רציונלי אחר תופעות "גזענות", ועוד ועוד. רבות נכתב על הסיבות שהובילו לתופעה הזאת שהחלה בשנות ה-60, על חלקן כבר כתבנו בעבר, וישנם גם כאלו המצביעים על השינוי בהרכב הגנטי שנוצר בעקבות שתי מלחמות העולם, ועל כתביו של דמות שנויה במחלוקת - דייוויד סטאר ג'ורדן.
אחת הביקורות הקיצוניות הגדולות נגד מדיניות הרווחה היא הנטייה שלה להכריח אנשים אחראים העובדים קשה למחייתם לתמוך בפחות כישרוניים הנוטים להתרבות יותר, ובכך היא למעשה מובילה לפגיעה בממוצע הכללי. יחד עם זאת, ב-1915 כתב המייסד והנשיא הראשון של אוניברסיטת סטנפורד ותומך האאוגניקה דייוויד סטאר ג'ורדן כי המלחמה היא זו שגורמת להליך "דיסגניקה" (ניוון גנטי) מהיר יותר מכל דבר אחר. מיטב הגברים של האומה נהרגים בקרבות, לעתים קרובות לפני שנולד להם אפילו ילד אחד.
ג'ורדן פרסם את הספרון "מלחמה והִתְרַבּוֹת: הקשר בין מלחמה לשקיעתן של אומות" שנה אל תוך מלחמת העולם הראשונה, מלחמה אשר פיצלה והשמידה חלק גדולה מאירופה, והכינה את הקרקע למלחמה גדולה אף יותר. אולם הוא ראה בעימות זה רק את המקרה האחרון הקטלני והאיום ביותר מתוך סדרת מקרי הטבח אשר גרמו לפיגור באבולוציית הגזע. הספרון כולל מספר רב של תמונות בגודל עמוד וביוגרפיות קצרות של כמה בריטים צעירים אשר הוקרבו שלא לצורך במלחמה האיומה ההיא. פניהם הנוקשים והכנים מציגים כלימה שקטה כלפי ממשלות שהיו נכונות להתפטר מהם בכזאת קלות.
ג'ורדן מציג מספר סיבות באשר לגורמים שהאומות שולחות את טובי הבנים שלהן אל מותם. ראשית, הצבאות לא מקבלים חלשי נפש, חולניים או מעוותים. שנית, הנלחמים אלו הם הגברים האמיצים והאינטליגנטיים ביותר אשר גם הופכים לחיילים הטובים ביותר, ועליהם הקצינים סומכים יותר מכל אחד אחר בקרבות הנואשים והקשים ביותר. למעשה, עד לאחרונה, הייתה זאת מסורת צבאית של רוב האומות האירופאיות למשוך את מיטב הבנים לדגל.
ג'ורדן טען שמנהג זה היה עתיק יומין, ואפילו, לדעתו, היו אלו המלחמות אשר הפילו את תרבויות יוון ורומא אשר שחטו את הטובים ביותר שלהם. למעשה היוונים היו מודעים לסכנות "הגנטיות" הנוראיות של המלחמות, ובשלב מסוים אפילו ביקשו לפעול בנידון. כל אחד מ-300 הספרטנים שנהרגו בהגנה נגד הפרסים בקרב תרמופילאי ב-480 לפנה"ס היו מתנדבים אשר כבר הולידו לפחות ילד אחד. בהמשך, במהלך המלחמה הפלופונסית, הכניסו היוונים לעימות את העתודות של חסרי הילדים שלהם רק כאשר לא נותרה להם ברירה ולא היה אף אחד שיכול היה להילחם.
ג'ורדן מציין כי גודלה העצום של האימפריה כה הכביד על הרומאים, שהם הפכו שבטים שלמים של זרים, ואף עבדים, לליגיונרים.
הורטיוס כתב במאה ה-1 לפנה"ס כי "סבינו גידלו ילדים חלשים; שֶׁלָהֶם. היינו חלשים עדיין - בעצמנו; ועתה הקללה שלנו היא לגדל יורשים מנוונים עוד יותר."
גם הבריטים סבלו רבות מאבדות במלחמות וכן ממספר גדול של הרפתקנים אשר הלכו לחפש את גורלם בקולוניות. הנטל של האימפריה והמחיר של שתי מלחמות העולם שינו את אופיים של הבריטים. ג'ורדן מצטט את המהפכן החברתי הבריטי הבלוק אליס באמרו כי "האנגלים הפזיזים, שהפליגו באומץ מהאי הקטן שלהם להילחם בארמדה הספרדית, הוכחדו זה מכבר; וגזע זהיר ואשר אינו לוקח סיכונים להפליא נותר בחיים."
תחת נפוליאון, גם צרפת קטלה את אנשיה הטובים ביותר. בתקופתו נבחרו החיילים בשל גובהם, אשר הציגו חזות מאיימת יותר בשדה הקרב. ג'ורדן כותב כי המלחמות תחת הרפובליקה ותחת הקיסרות הצרפתית הוביל לירידה בגובהם הממוצע של הצרפתים. ועדיין, גובה הינו מדד אותו ניתן לבדוק, מה שלא ניתן לומר לגבי האומץ, התעוזה והאינטליגנציה שאבדו.
בקרב גטיסברג למשל, במלחמת האזרחים האמריקאית, נהרגו או נפצעו 37 אלף חיילים, בזמן שבתבוסה של נפוליאון בקרב לייפציג נגד האירופאים האחרים 92 אלף נהרגו או נפצעו. אולם האבדות הגדולות ביותר התרחשו במהלך הנסיגה של הצבא הנפוליאוני ממוסקבה ב-1812, שכן מתוך 400 אלף שיצאו למערכה, רק 20 אלף חזרו לביתם. נפוליאון בונפרטה, האיש שאמר "גם ילד יכול לעצור כדור באותה המידה כמו גבר", עדיין נחשב לגיבור לאומי בצרפת.
כמובן שבהמשך, טנקים ומכונות ירייה הפכו את המלחמות לקטלניות עוד יותר. בקרב על הסום, אשר נמשך 4 חודשים ב-1916, נהרגו כ-600 אלף בריטים וצרפתים, ופחות או יותר אותו מספר של גרמנים.
למרבה המזל, הנשים הטובות ביותר לא נהרגו יחד עם הגברים, לפחות עד עידן הפצצת מטרות אזרחיות. יחד עם זאת, כותב ג'ורדן, המלחמות הקשות פוגעות במספר הגברים בצורה כה חמורה שהנשים הללו מתקשות למצוא בעל מתאים.
בניגוד לתקופה המודרנית, בזמנו של ג'ורדן הטענות אודות אפקט הדיסגניקה של המלחמה היו מקובלות יותר, כמו גם בדבר האיכות הגנטית של הגזע, והוא אף מצטט עיתונאים, פרופסורים ואפילו משוררים רבים אשר דיברו באופן דומה על הסכנות הדיסגניות הללו שבמלחמות.
מאז סיומה של מלחמת העולם השנייה לא ראה המערב מלחמות בסדר גודל דומה, כך שנראה כי לראשונה מזה הרבה מאוד שנים דור אחת ניצל מהקטל. אולם מצד שני, היכולות המכניות המודרניות המאפשרות מלחמת שמד פוטנציאלית, כמו גם היעלמות מסורת החייל-הג'נטלמן, משמעותן שהמלחמות העתידיות יהיו מאופיינות יותר בטבח ללא הבחנה מאשר בהרג סלקטיבי, דיסגני.
